קנדי: "מה לגבי סטנדרטים קהילתיים?"
הארווי: "מתברר שלניו יורק אין כאלה"
באביב 1970 הוקמה על ידי ראש העיר ניו יורק, ג'ון לינדזי, הוועדה לחקירת טענות על שחיתות משטרתית. היא מנתה חמישה חברים ובראשה עמד וויטמן נאפ (Knapp). רק באוקטובר 1971 החלה הפעילות שלה לתפוס תאוצה כאשר פצחה בשימועים פומביים. העד המרכזי היה שוטר שאולי שמעתם עליו - פרנק סרפיקו, ששנתיים אחרי כן יגולם על ידי אל פצ'ינו בסרטו של סידני לומט. סרפיקו חווה מיד ראשונה דברים שראינו חלק זעיר מהם ב"הצמד" - שוטרים שגובים בקביעות סכומים מעסקים במתחמים שלהם, בכללם ברים, מהמרים, סרסורים ואפילו סוחרי סמים קטנים. חקירת ועדת נאפ חשפה כי התופעה הזו פושה בקרב עשרות אלפי שוטרים בעיר, חלקם מושחתים בפועל ובאגרסיביות (הוועדה כינתה אותם "אוכלי בשר") ואחרים רבים יותר מקבלים סכומים קטנים וטובות הנאה מהצד, או מעלימים עין ומאפשרים לתופעה להתרחש בעוז (הם כונו "אוכלי עשב").
הוועדה הגישה את מסקנותיה באוגוסט 1972, כך שהשוטר פלאנגן מקדים מאוד בהערכה שלו שתכף זה ייגמר - אנחנו רק בהתחלה (על פי הסרטים שהחברים של אבי שקלו לראות בקולנוע - "מיסטי" ו"כלבי הקש" - מדובר בסוף דצמבר 1971, אם כי מזג האוויר בפרק לא נראה כך). שותפו אלסטון הוא לכל היותר מאוכלי העשב, וגם זה בקושי. ניכר כי ההגינות שלו גדולה בהרבה מאשר של עמיתיו, אפילו עוד לפני נוכחותה של סנדרה העיתונאית בחייו. כרגע הוא מסייע לה אך לא פוצה פה כשהיא שואלת על הוועדה או על שחיתות. קשה לא לתהות אם החתירה שלה לצדק - ואולי גם של סרפיקו - ינסכו באלסטון השראה לעשות מעבר לזה, ואם לימים יקח חלק בעדויות של הוועדה.
האירוניה היא שראש העיר הקים את הוועדה הזו בשעה שבעצמו הוא פועל באופן מפוקפק. לא מושחת אמנם, אבל כזה שמשחק עם החוק. המגמה היא מראית עין: לנקות את הרחובות מהזונות לטובת "מכוני עיסוי", כאלה שלימים ישאירו המוני כרטיסי ביקור על מכוניות תמימות. כמו שכבר ראינו בפרקים הקודמים, רודי פיפילו הוא אחד מאלה שמנצלים את ההחלטה של העירייה. וינס, מתברר, לא רוצה בזה שום חלק. הוא מעריך את העבודה הקשה של הנשים הללו אך מבין היטב שמדובר בצעד נוסף אל מתחמים מסוכנים. יחד עם זאת, המחויבות שלו כלפי משפחתו מנצחת פעם נוספת: כשם שמלכתחילה נכנס לעסקים עם רודי כדי לעזור לאחיו הפוחז לשלם את חובותיו, כך הוא עושה עם עסקי העיסוי כדי לסייע לגיסו שחייב פרנסה.
אחת בודדת
גם הפעם הסיפור של וינס מקביל לזה של קנדי - בלי קשר להחלטת העירייה אף היא מחליטה לעזוב את הרחוב. בסצנת עימות ארוכה (המשוחקת נפלא על ידי מגי ג'ילנהול ומת'וד מן) רודני קרוב לשבות אותה במלכודת הדבש שלו. כמו במחול הם נעים מספר צעדים קדימה ובמשנהו צועדים שוב לאחור. הרחק לאחור. ראינו את רודני מנסה לעשות את זה בפרק הראשון ללא הועיל, אבל הפעם קנדי הרבה יותר פגיעה, והוא טורף שמריח את הדם. מפתה אותה בתחילה במתיקות, ראשה אפילו נוטה להתרפק-כמעט על ידו שבעדינות מתקנת לה את האיפור בממחטה. כמה מופלא הרעיון הזה שיהיה מישהו בצד שלה, שיגן עליה. אולם אז היא מתעשתת ומסרבת, מה שמוביל לאיומים מצדו - או לכל הפחות אמירות דוחות על הגורל העגום שממתין לה בלעדיו - ויכוח, צעקות ומבטים עליהם מהסובבים ברחוב. כשאחרי כל זה מגיע לקוח פוטנציאלי ורוצה דייט איתה, היא מתעלמת ממנו והולכת משם כמעט הלומה. זו כנראה הייתה הפעם האחרונה שלה ברחוב.
הריב הזה בינה ובין רודני משקף את מצבה הכללי כרגע, משיכות חבל נפשיות. הוא קלע בול: היא מאוד בודדה. גם כשיש לה מישהו כמו ג'ק היא עדיין מרחיקה אותו מאוד מחייה האמיתיים, כפי שניתן להבין, וכל יחסיה איתו עומדים בצל העיסוק שלה. זה מוזר כשהוא שואל אותה אם גמרה, כי ללקוח לא איכפת אם הזונה גמרה, וזה נראה נורא כשהוא מביא לה כסף למונית רגע אחרי ששכבו. איילין לוקחת ממנו את הכסף בקרירות צינית, אף כי התרחיש הזה היה נמנע דווקא לו ג'ק היה מקבל את מבוקשו והיא הייתה נשארת איתו ללילה. הוא מציע שבפעם הבאה יעשו את הלילה אצלה, אבל איך זה יכול לקרות? הלילות שלה מוקדשים לעבודה ברחוב. בטח ובטח שזה לא יקרה עכשיו, כשפניה חבולות.
קשיי היקום שהיו על כתפי קנדי בפרק הקודם - עם הלקוח שמת במהלך מציצה - נראים כאין וכאפס לעומת מה שעבר עליה הפעם. סצנה מחרידה שנתנה לנו תקווה מסוימת שהנה היא גוברת על השודד האלים ומצליחה להימלט ממנו, רק כדי שנראה אותו מתגבר וקם, תופס בשיערה ומושך אותה פנימה. לפחות חסכו מאיתנו את המראות האלה מאחורי הדלת הסגורה. אם כבר להזדיין תמורת תשלום בדלתיים סגורות, עדיף שיהיו אנשי צוות מסביב שיוודאו שמקרים כאלה לא יקרו. על כן קנדי חוזר אל הארווי ווסרמן, מוכנה אפילו לעשות את זה בלי סרט במצלמה, אך מגלה שהעיתוי שלה מוצלח: אפשר לצלם ולהפיק סרטים אמיתיים. "משהו לגבי סטנדרטים קהילתיים", אומר הארווי.
לה פריק
לאורך חלק ניכר מ-1971 היה בית המשפט בניו יורק עסוק בתביעות הקשורות לחוקי הצנזורה. במהלך השנים נשחקו לאט ובהדרגה ההגבלות על יצירות אמנות שמציגות עירום מאחר שסתרו את התיקון הראשון לחוקה - חופש הביטוי. ואם מותר כעת להציג סרט תיעודי שמראה יחסי מין מפורשים, היכן עובר הגבול? ניו יורק כבר לא ממש הצליחה לעצור את הסחף. בשלב ההוא על מנת שתובע יצליח להרשיע אדם אחר בשל גסות, היה עליו להוכיח שלושה דברים: שהחומר נטול ערך חברתי לחלוטין, שאינו עולה בקנה אחד עם הסטנדרטים הקהילתיים של אותה עת, ושהוא קיים מעיקרו כדי לענות על תאווה מינית.
על כל אחד מהסעיפים האלה אפשר לדון ולהתפלמס, אולם הרופף מכולם הוא עניין הסטנדרטים הקהילתיים. ניכר מאוד ב"הצמד" עד כמה העולם משתנה, אמות המידה של העבר כבר לא ממש ניתנות לזיהוי. יש יותר מקום לנשים, לשחורים, ללהט"בים, ובאותה מידה גם לפריצות וזימה פומבית. פול חווה את העבר ואת העתיד בסמוך מאוד זה לזה - נזרק למעצר בגלל הצקות משטרתיות (מעשיו של השוטר הדיקס נלוזים במיוחד: יורד לפול ואז עוצר אותו באשמת שידול) ולאחר מכן יוצא למסיבה מחתרתית שמסמנת את עלייתם של הדיסקו והמועדונים כמקדש שבו כולם מוזמנים ויכולים למצוא את מקומם, קצת כמו "ההיי-האט" של וינס, אבל עם ריקודים.
חרף כל התמורות האלה, תמיד יהיו דברים שימשיכו להתקיים ושאלות שיוסיפו להישאל. אבי נתנה כרטיס לדרלין כדי שתעזוב את החיים האלה, ולא זאת בלבד שחזרה, אלא הביאה איתה ילדה נוספת שתעבוד במקצוע. סנדרה עדיין מנסה לחקור את העולם הזה, ואלסטון אומר לה שגם הוא מנסה להבין את אותם דברים. מילא הם, אך אפילו רודני אומר לקנדי: "מה שתמיד חירפן אותי לגבייך זה מה לעזאזל אדם ברמה גבוהה כמוך שנראה כמו בסרטים עושה כאן בכלל".
גם דרלין - או דונה בשמה האמיתי, כמתברר - מגיעה לכאורה ממקום תמים ונחמד בקרוליינה הצפונית. היא והחברים שלה יושבים בדיינר כל-אמריקאי ומדברים על הרכילות האזורית שהייתה יכולה לפרנס סדרה שונה לגמרי. "אני יודע שההורים שלך שמחים שחזרת", אומר לה רוג'ר, החבר לשעבר החייכן שלה. "כן, הם שמחים", היא עונה בקול רפה. אחרי שהיא חוזרת לניו יורק היא מדברת עם עמיתותיה ומספרת שכלל לא הלכה להוריה. "הם בטח היו רוצים ממני כסף. הם חושבים שאני חייבת להם על זה שנולדתי או משהו". באותה מידה גם חברתה ברניס, שהפכה להיות ג'ינג'ר, מעדיפה את האפשרות הזו בניו יורק לעומת עצם המחשבה של לעלות על האוטובוס בחזרה אל העיירה. ואשלי מנסחת בפני אבי חלק גדול מהתשובה: "אבות, בעלים וסרסורים - כולם אותו דבר. הם אוהבים אותך בגלל מי שאת, עד שאת לא".
"איזה סוג של רע?", שואל שמו הקיומי של הפרק. האם מדובר ברע במיעוטו ("העירייה רוצה להעיף כמה שיותר חרא מהרחוב", מסביר רודי)? במזל רע ("היה לך מזל", אומר הרופא)? ברע הכרחי ("מישהי תמכור כוס, מישהו יקנה כוס, אנחנו רק משיגים מזה נתח", אומר פרנקי השחור)? העניין הוא שלא משנה התשובה, בהכרח מדובר ברע.
קטנות
אבי מעצבנת את רג'י לאב כשהיא מקלה ראש במקצוע שלו, כך שהתזמון של אלסטון וסנדרה בבקשת הריאיון איתו מושלם. סוף סוף הוא יוכל להסביר לאב?יות של העולם מה הוא עושה.
ליאון, הבעלים בדיינר, מעיר ללארי על גילה הרך של ברניס. זוהי פעם שנייה שאנחנו רואים אותו מעיר ללארי על ההתנהגות שלו עם הנשים שהוא מעסיק, למרות שזה ממש להכניס ראש בריא למיטה חולה.
למקרה שלא זיהיתם, את השוטר הדיקס שמצץ לפול ואז עצר אותו מגלם ראלף מאצ'יו, הלא הוא קראטה קיד.
"הצמד" משודרת בצמוד לארה"ב ב-yes, HOT ובסלקום TV.