הצופים שמכירים את פועלם של דיוויד סיימון וג'ורג' פלקנוס כבר רגילים לפרקטיקה הזו: הפרקים השניים מסוף העונה הם גם המשמעותיים ביותר שבהם, ובדרך כלל כוללים בהם טרגדיה ומציאות מייאשת ומפוכחת. באופן קבוע היה זה פלקנוס שכותב את הפרקים המסוימים האלה תחת שרביטו של סיימון - זה נכון כמובן ל"הסמויה", אבל גם ב"טרמיי" לא חסרו מכות נואשות בשלבים הללו. ואם כך זה היה בעבר, מן הסתם בסדרה המשותפת לשניהם אין לצפות למשהו אחר, לא?
טעות. קיבלנו כמעט את ההפך. פרק מלא תקווה, שהקסם שתמיד שרה בפינות של "הדוס" התנקז אליו ביתר שאת. היו כמה וכמה רגעים מלבבים וחילופי דברים נהדרים. היחס של רודי לפרנקי ("אתה אומר את זה, ובגלל שאני מסתכל עליך ורואה את הפרצוף של אחיך, אני רוצה להאמין לזה"). כל ההתנהלות של הארווי עם הצוות והקאסט ("אנדי, תעמיד אותו. הידראוליקה"). חיבתם של הסרסורים לסרט "פנטזיה" ("אני ממש אוהב את ההיפופוטמים המרקדים"). אפילו השמחה של לורי לנוכח כוכבה הדורך בחורי ההצצה אצל מוני השמן.
אבל כמובן, הרגע הנפלא של הפרק הגיע בסופו. המראה של אשלי במדרגות הנעות היה מרחיב לב, משאירה מאחוריה את השלט "ברוכים הבאים לניו יורק" שללא ספק ראתה כאשר הגיעה לפני שנים, בדיוק כמו לורי רגע לפני שנצודה בנקודה הזו על ידי סי-סי בפרק הראשון. אשלי - דורותי, בעצם - מייצגת יותר מאשר את עצמה. גם אם לא ראינו אותה נחבטת שוב ושוב כמו איילין, עבורנו היא הייתה העדות הראשונה והגדולה ביותר לאלימות של המקום הזה. סי-סי חתך אותה בבית השחי בפרק שפתח את הסדרה והוריד אותה אותנו בחבטה אל קרקע המציאות.
מאז מה שקיבלנו ממנה היה בעיקר תסכול לנוכח היחס המועדף שלורי מקבלת מהסרסור המשותף שלהן. היא הצטיירה כנאיבית, לא מבריקה במיוחד, דמות שנועדה בעיקר למלא פונקציה. צריך גם כאלה. הפעם הכרנו אדם אמיתי. הבילוי שלה עם פרנקי צבע את שניהם בגוונים חדשים שהפכו אותם לרב-ממדיים. גילינו שהיא דווקא די חדה (מבינה שאבי חוששת מכך שתגנוב לה משהו), תכליתית (מנקה לה את הבית), כיף לבלות איתה ("אל תצפה בקטע הזה", היא מכסה את עיניו של פרנקי במאני-שוט ב"בנים בחול") ואפילו שנונה (משחק המילים של לאקאוונה/לאק-איי-וואנה). אבי - עדיין אחת הדמויות היותר חיוורות בסדרה - החליטה בסופו של דבר לעשות עם אשלי את מה שעשתה עם דרלין ללא הועיל, לקחת את הסיכון הזה ולממן עבורה את הנסיעה מניו יורק. כנראה הפעם זה יצליח.
"כולנו מוכרחים לעזוב איזשהו מקום". המשפט הזה שאמרה דרלין לאבי כה יפה וכה קולע למהותו של הפרק הנפלא הזה, שגם שמו - "או רזרבואר", כלשונו העילגת של השוטר הדיקס - מעיד על אותו רעיון. בסדרה כמו "הצמד", שמנדבת מעט מאוד רקע על הדמויות שלה, שנותנת לפעולות שלהן ולשברי משפטים פה ושם לספר לנו עליהן, המשפט הזה מגלם בו הכל. כולם עזבו את המקום שממנו באו ועשו זאת מתוך הכרח, בין אם נבין את הסיבות לכך ובין אם לא. הארווי שוב שואל את איילין איך הגיעה לעסוק בזה. "טעם של בית", אומרת מליסה על ההופל פופל - למרות הכל יש לה ערגה כלשהי למקום ההוא. דורותי הגיעה ממערב וירג'יניה וממש לא מתכוונת לחזור לשם.
עכשיו היא מוכרחה לעזוב את המקום הנוכחי שהיא נמצאת בו. היא והרבה אחרות. צריך לברוח מהחיים האלה, אם בדרך שאשלי עושה זאת ואם בדרכה של שיי, שנראית יותר אבודה וגמורה בכל פעם שהיא מפציעה על המסך. "מתה?", שואל רודני. "עדיין לא", עונה סי-סי. רק עניין של זמן. ועושה רושם שגם ברניס תסתכן בכיוון הזה. האדישות שבה הדברים נאמרים, המסדר שבו הבנות במכון עומדות בפני הלקוחות לבחירתם - מדובר בשחיקה מתמדת של אנושיות, מי שנשארת פיכחת לא תוכל לשרוד כך לאורך זמן.
ומה הוביל את ליאון לאן שהוביל? מה מנחה את הפעולות שלו? מה הביא אותו להעיר בפרק הראשון ללארי על היחס שלו לדרלין, שאינו מקובל בדיינר שלו? או מספר פרקים אחרים כן, כשלארי הכניס את ברניס אל המקום, וליאון מעבר לדלפק שאל אותו אם היא בכלל בגיל החוקי? מה למען השם בעבע בו עד שלא היה מסוגל עוד, גרם לו לשלוף אקדח באבחה ולרצוח אדם אחר? גבר מהסוג שיושב אצלו ומדבר על נשים כאילו הן סחורה נטולת חשיבות. האם רצח כך בעבר? מצד אחד נראה שזה בא לו בקלות יתרה - הוא אפילו מוזג קפה מיד אחרי כן - אך מצד שני מתקשר מיד למשטרה ומדווח על כך, לא בדיוק מעשה של אדם שנוהג להרוג בקביעות.
בלי לומר לנו כלום עליו מעבר לדברים האלה, אנחנו יכולים רק לנחש מהו המקום שליאון היה מוכרח לעזוב. להסיק שנשים מהסוג הזה יקרות ללבו בשל נגיעה אישית. שאולי נאלץ לרכוש את ידיעותיו בהכנת והגשת אוכל מפאת האופן שבו גדל. שגברים גדולים ורעים הפוגעים בנשים שבריריות פחות מפחידים אותו עכשיו, כשהוא מתנשא אל על ולרשותו אקדח.
עוד יום, עוד בולבולים
לא מעט זמן עבר בין אירועי הפרק הקודם לנוכחי. כשלושה וחצי חודשים ליתר דיוק - הסרט "Boys in the Sand" יצא בסוף דצמבר 1971, ופול מציין הפעם שעברו מאז 100 ימים והוא עדיין מציג בבתי קולנוע בניו יורק. בטווח הזמן הזה איילין המשיכה לעבוד כיצאנית צמרת במקביל לעבודתה בפורנו, רודי ושאר המאפיונרים עדיין למדים איך הם מחלקים ביניהם את הנתחים מהעוגה, הברקות יזמות מתוקף העסק החדש יוצאות לדרך וכן הלאה.
כל זה קורה עם חוסר ודאות מפני העתיד של התחום. כפי שרודי אומר בפרק, ההרפתקה הנשיאותית של ראש העיר ג'ון לינדזי - זו שהשיקה את כל קונספט הסתרת הנערות העובדות - התרסקה. ב-14 במרץ 1972 הוא הגיע אל המקום החמישי העלוב בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית בפלורידה, מה שאומר שייאלץ לחזור אל עירו עם הזנב בין הרגליים ואולי להחזיר את הכל למצבו הקודם.
אלא שהשד כבר מחוץ לבקבוק והשד מחוץ לחזייה. מה שהיה כל כך מיוחד ב-"Boys in the Sand" הוא שבזמן שבתי המשפט בניו יורק עדיין היו עסוקים בהצבת הגבולות לחוקי התועבה לנוכח חופש הביטוי, הסרט ניצל את האפשרות ליצור "יצירה בעלת ערך" כדי להציג יחסי מין מפורשים ולחצות איתה אל המיינסטרים. הבמאי ווייקפילד פול הפך את היצירה שלו לאירוע קולנועי מן המניין, מימן עבורו קמפיין פרסום כמו לסרט רגיל, כולל מודעות של עמוד שלם בעיתונים כמו הניו יורק טיימס ו-וראייטי. הפקתו עלתה רק 8,000 דולר, ושלושת רבעים מהסכום הזה כוסו כבר בשעה הראשונה של ההקרנות המסחריות. בשבוע הראשון שלו הוא גרף 25 אלף דולר, מה שהביא אותו אל רשימת הסרטים הכי נצפים, כלומר לשכון בעיתון לצד סרטים הוליוודיים רגילים, ולפיכך גם זכה לביקורות בעיתונים הללו. הסכר שפרץ "Boys in the Sand" כבר לא יוכל להיבנות שוב כל כך בקלות. הבמאי ווייקפילד פו?ל ידע את זה, וכמו שמספר בן זוגו של פול, תג המחיר של הפקת פורנו שנעשית ברגעים אלה הוא 100 אלף דולר. משהו על בחורה עם דגדגן בפה - "גרון עמוק", שיגיע שלושה חודשים אחרי כן וייזכר כיצירת המפתח של תור הזהב הפורנוגרפי.
קטנות
כתזכורת לאיום העצוב שבוודאי יהיה חלק מהותי בעונות הבאות של "הצמד", גם פול וגם כוכב הסרט שלו, קייסי דונובן, מתו מאיידס ב-1987.
"הרגע יריתי בכושון, בואו קחו אותו" - הדברים האלה והסיטואציה הזו עשויה להיות מוכרת לצופי "הסמויה". אמנם שם לא ראינו את זה קורה, אבל זו הסיבה שבעטיה נכלא דניס "קאטי" (מאמן האגרוף של הילדים) ל-20 שנה. לא מדובר בדיוק במיחזור של אותו פאנץ' - גם שם וגם כאן זהו שחזור של מקרה אמיתי שקרה בבולטימור.
אפרופו, יקום מעריץ "הסמויה" שאחרי הירי לא ציפה שליאון יגיד למליסה, "זה היה בשביל ג'ו".
נראה כי זוהי שעתו היפה של כריס אלסטון. "אני לא מקור", הוא אמר שוב ושוב לסנדרה, וגם בפרק הנוכחי בעליצות אחרי שנעתרה לנשיקה שלו. במקביל מגיע לתחנה 14 מפקח חדש שלכאורה חולק איתו שאט נפש דומה לשחיתות המשטרתית, פיטר מקדונה שמו. הוא שואל את אלסטון אם הוא אוכל עשב או אוכל בשר - כבר התייחסנו למונחים האלה בפרק החמישי, אבל נרענן את הזיכרון: ועדת נאפ שב-1971 ו-72' חקרה את החשדות לשחיתות משטרתית, חשפה כי התופעה הזו פושה בקרב עשרות אלפי שוטרים בעיר, חלקם "אוכלי בשר" - מושחתים בפועל ובאגרסיביות, כמו השוטר הדיקס שנכנס הפעם למכון של בובי ודרש 200 דולר בשבוע כדי להעלים עין; ואחרים רבים יותר הם "אוכלי עשב" - מקבלים סכומים קטנים וטובות הנאה מהצד, או מעלימים עין ומאפשרים לתופעה להתרחש. עם נוכחותו של מקדונה, סביר להניח שעל אלסטון יהיה להחליט אם הוא ממשיך להעביר מידע לסנדרה או סומך על הבוס החדש שינקה אורוות.
דיוויד קרמהולץ גדול בתפקידו כהארווי ווסרמן. האופן שבו העביר הפעם את היגיעה ואת חוסר הסבלנות שלו אחרי ימי עבודה מתישים ושחקנים לא מדהימים, ואף על פי כן לא מאבד את חביבותו, היה מעולה ומבדח. תשואות מגיעות גם לטאריק טרוטר - לנוכח תפקידו כרג'י לאב ניתן היה לחשוב שהוא שחקן במשרה מלאה ולא הסולן של אחת מלהקות ההיפ הופ החשובות בעולם - הרוטס. וכמובן אנוואן גלובר בתפקיד ליאון: עד כה נראה היה שהתפקיד שלו קטן מכפי מידותיו - בכל זאת, סלים צ'ארלס מ"הסמויה" - אבל בפרק הזה היה ברור מדוע הקשיחות השקטה והפלגמטית שלו חיונית.
זהו פרק נוסף שביים ג'יימס פרנקו, כך שכשחקן-במאי הזדמן לו הפעם לביים את השחקנית קנדי (מגי ג'ילנהול) מביימת את עמיתיה לקאסט של סרט הפורנו כדי לעזור להם להיראות יותר אמינים. מטא.
"הצמד" משודרת בצמוד לארה"ב ב-yes, HOT ובסלקום TV.