פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חלליות, תקופות ורציחות נשכחות: סקירת הסדרות החדשות

      סדרה חדשה על פי היוצרת של "סיפורה של שפחה", שתי סדרות "מסע בין כוכבים" (בערך), ספין-אוף "שלדון הצעיר" וסדרה מתוקה שהתייחסות שונה אליה הייתה עושה איתה חסד. ממשיכים לסקור את התכנים החדשים מחו"ל (שחלקם כבר עשו עלייה)

      חלליות, תקופות ורציחות נשכחות: סקירת הסדרות החדשות

      לטענת גרייס (Alias Grace)

      מה: אחרי "סיפורה של שפחה" מגיע עיבוד נוסף לספר של מרגרט אטווד, הפעם כמיני-סדרה בת ששה פרקים בהפקה משותפת של רשת CBC הקנדית ונטפליקס, בהשראת הסיפור האמיתי של רצח כפול שזעזע את קנדה בשנת 1843. גרייס מרקס היא מהגרת שנאסרת ב-1843 בחשד לרצח מעסיקה, אך טוענת שאינה זוכה דבר מהמקרה. פסיכולוג צעיר מנסה לסייע לה לשחזר את קורות אותו יום מכונן. שרה פולי המוכשרת ("סיפורים שאנחנו מספרים") כתבה את התסריט, ומככבים בה שרה גיידון, אנה פאקווין ("דם אמיתי"), זכארי לוי ("צ'אק") ואף הבמאי דיוויד קרוננברג (החל מהיום, שישי, העונה כולה זמינה גם בנטפליקס ישראל).

      מה שחשבנו: אף שהפער התקציבי בין רשת CBC והולו ניכר היטב בערכי ההפקה של "לטענת גרייס" ו"סיפורה של שפחה", שתי הסדרות מתהדרות בכוכבות ראשיות נפלאות. אחרי שאליזבת מוס לקחה את שלפרד כל הדרך אל פרס האמי, נכנסת גם שרה גיידון המצוינת ("נובמבר 1966") לנעליה של משרתת שמגוללת את סיפורה ישירות אלינו. בדומה לטכניקה שעבדה ב"שקרים קטנים גדולים", גם "סיפורה של שפחה" מציג בפנינו רצח ללא הפרטים הקריטיים להבנתו, ואנחנו נאלצים להסתמך על אמינותה המפוקפקת של גרייס כמספרת כדי להתחקות אחריו. גיידון עושה עבודה נפלאה במעברים בין המשרתת התמימה שמשוחחת עם הפסיכולוג, לבין הקריצות שהיא משגרת אל הצופה בבית, כאילו כדי להדגיש עוד יותר את הקושי להתחקות אחרי האמת. מהבחינה הזו, מדובר בסיפור יעיל ומוצלח.

      מצד שני, "לטענת גרייס" נטולת כל מקוריות או השראה. הדמויות האחרות מלבד גרייס נטולות כל מאפיין מעניין, ולכן גם המתח סביב פתרון החידה הרבה פחות ניכר. בנוסף, וגם כאן מדובר בקו מקביל לזה של "סיפורה של שפחה", ניכרת לאות גדולה של סצנות ודיאלוגים. כאלו שנמתחים לשם המתיחה, וללא הצדקה תסריטאית אמיתית. וכך, אף שהיא בנויה מששה פרקים בלבד, הסדרה נוטה לשעמם לא מעט לאורך סיפורה הארוך של גרייס (שמגולל בהדרגה עד שיאו בפרק האחרון), ומותירה לא מעט תהיות באשר לאופן בו הסתיימה.

      מסע בין כוכבים: דיסקברי

      מה: סדרה חדשה בפרנצ'ייז של הסדרה האגדית, שעלילתה מתרחשת כעשור לפני אירועי הסדרה המקורית משנות השישים. בין היתר בכיכובם של סוניקה מרטין-גרין ("המתים המהלכים"), ג'ייסון אייזקס (סרטי "הארי פוטר") וריין ווילסון ("המשרד") (הסדרה זמינה גם בנטפליקס ישראל מעט אחרי שידורה בארה"ב).

      מה חשבנו: כל כך התרגלנו להתאכזב מספין אופים ופריקוולים, עד שכשמגיעה ההצדקה לשימוש בהם, השמחה גדולה כפליים. "מסע בין כוכבים: דיסקברי" היא משב רוח מרענן ומהנה לפרנצ'ייז ותיק, שמצליח במקביל לשמור על הערכים המקוריים: סקרנות, רוח הרפתקנות וחברות אמיצה.

      במוקד ההצלחה המחודשת עומדת סוניקה-מרטין גרין המצוינת, בתפקיד מייקל ברנהם (כן, זה שם של אישה). ברנהאם של מרטין-גרין מתעלה מעבר לקלישאת דמות הקצין שבז לחוקים והכללים, ומחזיקה על כתפיה את המטען הרגשי של הסדרה. הלב הזה מסייע לצלוח גם פרקים עמוסים וארוכים (כמו שני הראשונים) ולחבר אותנו אל הדמויות האחרות.

      אף ש"מסע בין כוכבים: דיסקברי" רחוקה עדיין מלהיות סדרת המד"ב פורצת הדרך שהיא מעוניינת להיות, הפוטנציאל שלה בהחלט ניכר. וככל שדמויותיה יתפתחו יותר, והעריכה והאפקטים ימשיכו להיות איכותיים, אפשר בהחלט לגייס אופטימיות זהירה.

      The Orville

      מה: דרמה קומית עתידנית של סת' מקפרלן ("איש משפחה", "טד", "אבא אמריקאי"), המתרחשת 300 שנים בעתיד על סיפונה של "האורוויל", חללית מחקר המתחקה אחרי סודות היקום. כשהם ניצבים בפני סכנות ממשיות מבפנים ומבחוץ, מנסה צוות הספינה ללכת באומץ למקומות שבהם לא דרכה רגל אדם. אתמול (חמישי) חודשה הסדרה לעונה שנייה.

      מה חשבנו: טוב, זה לגמרי "ריפ אוף" של "מסע בין כוכבים: הדור הבא". יש כאן את הקפטן והקצין הראשון, יש רובוט גאון אוטיסט דמוי דאטה, יש גברתן שחור עם מצח מעוות דמוי וולף הקלינגון וכן הלאה. סת' מקפרלן מכנה את הסדרה קומדיה, אבל בבסיסה מדובר בסדרת חלל אולד סקול על כל המשתמע מכך, רק שפה ושם משובצים בה בדיחות ורגעים קלילים שמותאמים יותר לימינו. כל פרק מציג סכנה חדשה שנפתרת עד סופו, אף פעם אין תחושת סכנה אמיתית, רוב הזמן הפתרונות פשטניים וקלים מדי, הלייזרים עושים "פצ'או פצ'או", הרפרנסים התרבותיים במאה ה-24 הם כמובן למאה ה-20, וכל החייזרים מדברים אנגלית. יש בזה משהו חמוד, תמים ומוכר - סת' מקפרלן עושה הומאז' לסדרה שהוא בעליל אוהב ומזמין גם אותנו להתרפק - אבל בסופו של דבר, באקלים הטלוויזיוני הצפוף של ימינו "The Orville" נדחקת הצדה לטובת סדרות חשובות וטובות יותר. כולל בז'אנר שלה עצמה.

      שלדון הצעיר

      מה: הספין אוף של "המפץ הגדול", העוסק בשנותיו הצעירות של שלדון קופר (איאן ארמטיאג'), הגאון נטול המיומנויות החברתיות שג'ים פרסונס מגלם בסדרת הלהיט של CBS. סדרת הבת מגוללת את ילדותו במשפחה שמרנית בטקסס, ואת האירועים שהובילו אותו להפוך לדמות שכולנו מכירים. פרק בסדרה זמין גם ב-yes ובסלקום TV מדי יום שישי בצמוד לארה"ב.

      מה חשבנו: צופי "שקרים קטנים גדולים" כבר הספיקו להתרשם מהכישרון של איאן ארמטיאג', וב"שלדון הצעיר" הוא רק מחזק את התחושה שמדובר בתגלית מיוחדת. שלדון שלו דומה אמנם במאפייניו לגרסה הבוגרת (ובחלק מהמקרים גם מלווה בווייס אובר של פרסונס עצמו), אבל ניכרת בו גם מידה רבה של מקוריות ורגש שמעניקה לסדרה תחושה פחות גיקית ויותר דרמטית, ומבדלת אותה מה"המפץ הגדול". לפחות על פי פרק הפיילוט, גם התסריט של הסדרה מאפשר לבחון את ההשפעה הדומיננטית של שלדון על סביבתו, ומאפשר לראות את המחירים של החיים לצדו של גאון, באופן פחות קומי ויותר נוגע ללב.

      מנגד, כמו סדרת המקור, גם "שלדון הצעיר" נמנעת (שוב, לפחות לפי פרק הפיילוט) מהעיסוק באופן שבו שלדון הפך גאון, ופשוט קובעת שהוא כזה. האקסיומה הזאת מתנגשת עם הרקע השמרני והצנוע בו גדל והסביבה מעוטת ההשכלה, ואף שמדובר בקומדיה קלילה ולא מחייבת - מדובר בבחירה מוזרה. בנוסף, וכאן מדובר לחלוטין במחלה שנגררת מ"המפץ הגדול", ההומור נראה פשטני מדי. "שלדון הצעיר" נשארת במחוזות הגאון מול הנחותים ממנו, ומסדרה שעוסקת בגאונים היה מצופה שתנסה להיות מעט פחות צפויה ועממית. וכן, אנחנו מודעים לאירוניה שבציפייה מסדרה של CBS להיות משהו שאינו עממי.

      Me, Myself & I

      מה: סדרה קומית של CBS העוקבת אחר מהלך חייו של אדם אחד לאורך 50 שנים, תוך שהיא מתמקדת בשלוש תקופות עיקריות: נעוריו ב-1991, חייו כיום בגיל 40 ומבט לעתידו כפנסיונר בשנת 2042. כלומר, מעין גרסה קומית ל"החיים עצמם". בובי מוינהאן (שעזב את "סאטרדיי נייט לייב" בשביל הסדרה הזו), ג'ון לרוקט ("בית דין לילי", "בוסטון ליגל") וג'ק דילן גלייזר מגלמים אותו בכל אחת משלושת תקופות חייו. השבוע בוטלה הסדרה אחרי ששה פרקים עקב נתוני רייטינג דלים.

      מה חשבנו: למרות הביטול הסדרה שווה התייחסות, ולו כי פרק הפתיחה שלה היה אחד המושלמים של עונת השידורים הנוכחית - אפילו שבובי מוינהאן (נמוך עם גומות) וג'ון לרוקט (גבוה בלי גומות) לא דומים אחד לשני כהוא זה. הפיילוט כל כך מושלם למעשה, עד שאפשר להסתפק בו - הוא פותח וסוגר סיפור מקסים באותו פרק, וחלק מהפרקים שאחריו אמנם חביבים, אבל לא מצליחים להתעלות לרף שהציב. הם גם נגועים ביותר מדי קלישאות סיטקומיות צפויות, שמעבר לביאוש המובנה בהן גם לא משתלבות בסדרה בטבעיות, לא מתאימות לה. זו לא קומדיה של צחוקים רמים, אלא סדרה עם לב גדול שדוחסת המון עלילה ל-20 הדקות שלה, ובמיטבה מורחת חיוך שאינו נמחה על פרצופו של הצופה. הניסיונות שלה להיות משהו אחר נופלים על הפרצוף. יחד עם זאת, הכישלון שלה אצל הצופים מעיד יותר על האופן שבו CBS התייחסה אליה. היא שיבצה אותה לצד סדרות קומיות מיושנות שלא דומות לה כהוא זה באופיין, וגם הרבה פחות מורכבות ממנה. ברשת אחרת "אני עצמי ואנוכי" הייתה יכולה ללבלב ואולי גם ליישר קו עם הפיילוט שלה.