וודי אלן מקפיד להוציא סרט חדש מדי שנה, ולפחות בעשור האחרון התוצרים שלו תמיד יוצאים במהלך הקיץ, או לכל היותר בעיצומו של הסתיו. אך היצירה הטרייה פרי יבולו, "גלגל ענק", עלתה בארצות הברית ואצלנו בסוף השבוע, כלומר כבר בתחילת החורף.
זה נשמע כמו אנקדוטה טריוויאלית, אבל זו דווקא עובדה מהותית שכן הסרט מתאים את עצמו לעונות השנה ומתגלה כאחת העבודות הנואשות והמייאשות של הקולנוען הוותיק. אמנם "גלגל ענק" נשמע כמו הזמנה לבילוי בלונה פארק, אבל מתברר שאנו מוזמנים דווקא לפגוש כמה דמויות אומללות במיוחד, החיות למרגלות מתקן השעשועים הזה בקוני איילנד שבניו יורק, אי שם בשנות החמישים.
הגלגל הענק מתגלה כמובן כמטאפורה. במקרה זה, באמת לא צריך לקרוא את צ'כוב כדי להבין זאת, מפני שוודי אלן עושה כאן ניים-דרופינג לכמה מחזאים אחרים, ובראשם יוג'ין אוניל, שמצוטט כאן ישירות או בעקיפין.
דמות המספר, מציל חתיך עם שאיפות אמנותיות בגילומו של ג'סטין טימברלייק, מזהירה אותנו כבר בהקדמה כי היא תתבל את סיפורה בסמליות בוטה, וכך אכן קורה. הגלגל שעולה מעלה-מעלה, כפי שמתברר חיש-קל, מבטא את שאיפתה של הגיבורה, מלצרית בשנות הארבעים לחייה, לחוות עילוי נפשי.
הגיבורה מתקשה לחוות זאת בנישואיה לגבר מזדקן, כרסתן, ואפרורי (ג'ים בלושי), ומחפשת את ההתעלות בזרועותיו של המציל הצעיר והרומנטיקן. אלא שאז, בתו החורגת והמנוכרת של בעלה (ג'ונו טמפל), חוזרת הביתה במנוסתה מן המאפיה, ומפרה את ההרמוניה.
באופן המהדהד בצורה מטרידה את ההתרחשויות המפוקפקות בחייו האישיים של אלן, האלטר-אגו שלו כאן מתאהב בבתה החורגת של אהובתו, דבר המעורר בה סערת רגשות, דוחף אותה לעבר קריסה נפשית ומעמת אותה בפני דילמה מוסרית.
את כל זה מתאר אלן בצורה מינורית, קאמרית ובעיקר מלנכולית, שהופכות את "גלגל ענק" לסרטו המינימליסטי והעגום ביותר מאז "אשה אחרת" בשלהי שנות השמונים. אז הוא נעזר בשירותיו של הצלם האגדי סוון ניקווסט עליו השלום, והפעם משתף פעולה עם אשף אחר, ויטוריו סטוררו, שעבד עמו לראשונה ב"קפה סוסייטי" מן השנה שעברה.
כמו אז, גם הפעם הענק האיטלקי עושה עבודת מופת בכל הקשור לתאורה, צבעים וכיוצא בכך. כתוצאה מזאת, אפשר לחתוך כמעט כל רגע בסרט ולתלותו במוזיאון, או לחלופין להפוך לתמונת קאבר. אבל אם לא מסתכלים רק בקנקן אלא גם במה שבתוכו, מגלים משקה פושר למדי.
נראה שהייתה כאן יומרה ליצור דיוקן פסיכולוגי של אשה העולה על חשמלית של תשוקה וגלגל ענק של אמוציות וקונפליקטים. בתיאוריה, זה אמור היה לספק לווינסלט תפקיד גדול מן החיים, וכזה שקוטף מועמדות לאוסקר כמובן, כפי שקרה בעבר לשלל שחקנים ושחקניות של אלן - הספק המצטיין מבין הבמאים החיים של תפקידים המככבים בעונת הפרסים. אך בפועל, ווינסלט מנפקת כאן את אחת מן התצוגות הפחות מוצלחות בקריירה שלה, בלשון המעטה.
בכלל, כל עבודות המשחק פה איומות ונוראות. במקרה של ווינסלט ושל בלושי הן סובלות מתיאטרליות יתר, עודף מניירות ומאמץ ומחסור בניואנסים. אצל טימברלייק וטמפל, לעומת זאת, הבעיה הפוכה, והתצוגות חיוורות ופסיביות מדי, נטולות ברק והשראה.
רמת הכתיבה והבימוי של אלן מיישרת קו עם הפגמים הללו. לכך צריך לצרף את העננה שגם כך מתלווה לצפייה בסרטיו, בשל ההאשמות כי תקף מינית את בתו המאומצת דילן פארו כשהיתה בת שבע, ובמקרה הספציפי הזה את התחושה הלא נעימה שהוא משתמש בעלילת "גלגל ענק" כאפולוגטיקה על מעשה אחר שלו, חוקי אך לא בהכרח נורמטיבי: נישואיו לבתו החורגת והצעירה ממנו בהרבה, סון-יי פרווין. מה עוד, שהוא מטיל פה בסופו של דבר את האשמה כולה על הדמויות הנשיות.
אז נכון, אין דבר קל יותר מאשר לקטול את וודי אלן. גם בגלל שהוא מן המותגים הגדולים האחרונים שנותרו בעולם הקולנוע, ולכן ירידות עליו הן פתיונות אינטרנטיים יעילים. הרי איזו כותרת יכולה להיות מקליקה יותר במדורי התרבות מאשר "וודי אלן צריך לפרוש"? חוץ מזה, רוב המבקרים, גם בארצות הברית ולבטח כאן, אינטלקטואלים יהודיים פריבילגיים וממושקפים בדיוק כמוהו, אז שימוש בו כשעיר לעזאזל והוקעתו היא דרך אולטימטיבית להוכיח את נאורותם והשתייכותם לצד הנכון של ההיסטוריה.
ואכן, הביקורת האמריקאית נהנית לחבוט ב"גלגל ענק" ועוד יותר נהנית להמשיך לבעוט בו כשהגוויה שלו מוטלת על הרצפה. אז זו לא חוכמה להצטרף למקהלה, אבל מה לעשות שמבחינה אובייקטיבית, כך ראוי לנהוג. הצפייה ב"גלגל ענק" מייגעת והסרט ברובו לא מעניין, לא מותח, לא מצחיק ולא מרגש.
ובכל זאת, אי אפשר לבטל לחלוטין את ערכו, וזאת בזכות סצנה אחת, שמגיעה ממש לפני סיומו. ברגע זה, מעמיד אלן את גיבורתו בפני בחירה פשוטה, שמגלמת בתוכה שאלה מוסרית כה גדולה עד שאפשר יהיה להקרין את הקטע הזה בלבם של שיעורים על מוסר, על פילוסופיה וקולנוע וכדומה.
הרגע הזה מטלטל גם בגלל הדרך בה אלן בונה ומעצב אותו, גם בגלל הבחירה שעושה הגיבורה וגם בגלל התגובות של שאר הדמויות לאחר מכן. בולטת בעיקר התנהלותו של בנה החורג, ילדון אדום שיער, פירומן ומלא זעם ניהליסטי, שהבמאי משתמש בו כדי לבטא את תחושת הכעס והחידלון שלו כלפי מה שהוא רואה כעולם חסר משמעות ונטול השגחה אלוהית, בו עולזים הרשעים.
מדובר, אם כך, באחד הסרטים הפסימיים בקריירה של הקולנוען הפורה, שגם כך אף פעם לא נודע בנטייה לאופטימיות שופעת. לא צמר גפן מתוק מחכה לנו בפארק השעשועים - אלא מסע שבו אנו מוזמנים לעלות על הגלגל הענק, כדי להשקיף מלמעלה על האנושות ולראות שלמטה מחכה תהום אחת גדולה.
