קראו את הפרק הראשון של "מועדון המכוניות של מצרים" מאת עלאא אל-אסואני

הסיפור נפתח בפגישה של אדם ששמו קרל בנץ עם אישה ששמה ברטה.
בתצלום היחיד שלו שיש בנמצא נראה קרל בנץ אדם מסתורי משהו ששקוע בהרהורים, ומחשבותיו נודדות אל מעבר לפרטים הקטנים של היומיום, עד כי שכח לרכוס את כפתורי מעילו כשנעמד מול המצלמה.

בפניו ניכר עצב עמוק המעיד על שיברון לב שהותירה אחריה ילדות קשה. אביו, שהיה נהג קטר, נהרג בתאונה מחרידה כשקרל היה בן שנתיים, ואמו הענייה נאבקה בחירוף נפש להעניק לו חינוך טוב. קרל נאלץ לצאת לעבוד בגיל צעיר כדי לעזור לאמו בפרנסת המשפחה. מבטו בתצלום מביע תבונה מובהקת וכוח רצון, ודומה שהוא מרוחק ומצועף, כמי שמשקיף למרחקים על דבר?מה שאיש אינו רואה זולתו.

תמונתה של ברטה מעידה על יופי מסוג מיוחד שאינו מקרין תשוקה וחושניות בה במידה שהוא שופע חמלה אימהית. בתווי פניה ניכרות רכות שובת לב וענווה מלאכית, אך גם נחישות בלתי מתפשרת ומלוא הנכונות להקרבה בעת הצורך.
ב?20 ביולי 1872 בעיר מנהיים שבגרמניה היתה הכנסייה מלאה מפה לפה בגברים ובנשים במיטב מחלצותיהם שישבו על מושביהם בשורות, ורבים נאלצו לעמוד במהלך הטקס. על אף הגערות והאיומים לא חדלו הילדים הקטנים לצעוק ולקפץ. קירות הכנסייה אך זה נצבעו, וריח הצבע החריף בצירוף האוויר החם הוסיפו לתחושת המחנק והביאו את הנשים לרטון ולנפנף מול פניהן במלוא המרץ במניפות המשי המקושטות.
פתאום נשמעו בקהל קריאות שמחה ומחיאות כפיים נלהבות. למקום נכנס קרל בנץ בחליפתו הלבנה המהודרת, אוחז תחת בית שחיו את ידה של כלתו הזוהרת ברטה. היא לבשה שמלה מרהיבה עשויה תחרה צרפתית ירוקה משובצת ברסיסי יהלומים מלאכותיים, עם מ?פתח עמוק שחשף את החלק העליון של חזה? הצח והענוג. השמלה היתה צמודה לגופה והבליטה את מותניה הצרים, ובחלקה התחתון היתה תפוחה כבגד של רקדנית בלט. בני הזוג פסעו לאטם עד למזבח הקדוש, נעמדו והחלו לחזור על שבועת הנישואים שקרא הכומר כבד הגוף. מפאת החום הכבד, לגם האיש בין משפט למשפט מכוס מים קרים שהיתה מונחת בסמוך אליו, ומחה את פניו מהזיעה במטפחת לבנה גדולה.

קרל אחז בידה של ברטה וחזר על השבועה בקול צרוד
ובלקוניות, קודר כתמיד כמי שכפו עליו לומר את הדברים. כאשר הגיע תורה של ברטה האדימו פניה ונפעמה רוחה. קולה נשמע נרגש ומקוטע כשל תלמיד המדקלם בעל פה בתי שיר קשים בפני מורה קשוח.
"בשם האדון ישוע אני לוקחת אותך, קרל בנץ, לי לבעל. אני נשבעת לחיות איתך בשמחה ובעצב, בעושר ובעוני, בבריאות ובחולי. אשאר איתך תמיד ואוהב אותך תמיד, עד שהמוות יפריד בינינו."
לאחר הטקס נערכה ארוחת ערב בהשתתפות בני המשפחות וכמה ידידים קרובים.

מעט לפני חצות פתח קרל את דלת הבית החדש, וברטה השתהתה לרגע בטרם עברה את הסף. עלה על דעתה שזה עתה הסתיים פרק בחייה ומתחיל פרק חדש ושונה, והיא לחשה תפילה לאל שיברך את חייהם המשותפים. חדר השינה היה בקומה העליונה. לפני נישואיהם התירה ברטה לקרל לנשקה נשיקות גנובות מעטות בלבד, שעלה בידו לחלץ ממנה בקושי רב. מצפונה הפרוטסטנטי הער מנע ממנה להתמסר לגבר כלשהו לפני נישואים כדת וכדין שייערכו בבית האלוהים. לפיכך היתה למגעם הגופני הראשון משמעות חגיגית ומיוחדת במינה, והוא נותר חקוק בזיכרונה לפרטי פרטיו לעד. ברטה לא שכחה כל ימי חייה את אותם רגעי תשוקה ראשונים ספונטניים, נבוכים ולוהטים, ועם זאת שמחים, ניסיונותיהם לדבר על נושאים שונים, משפטיהם המבולבלים והמקוטעים והשתיקות שהשתררו ביניהם. היא לא שכחה את נשימותיו החמות הספוגות ריח סיגריות ואדי אלכוהול כאשר קרב אליה והחל לנשקה ברכות, מגע שפמו הדוקרני, הריח החדש של פיג'מת המשי הלבנה שלבש והתמזג בריח גופו, הבושה שאחזה בה עד כדי עילפון וכיצד לחשה לו שיכבה את כל האורות, נשיקותיו הבלתי פוסקות שהרגיעו אט?אט את גופה, עד כי חשה שהיא מרחפת בחלל פלאי רחב ידיים, ולבסוף ההזדווגות המוזרה והמפתיעה, אך בה בעת מקובלת וצפויה שהכאיבה לה מעט אך עד מהרה העניקה לה תחושה נפלאה ביודעה שהיא דבקה באדם זה לנצח.

כל אימת שנזכרה באותם ימים היתה מחייכת חיוך של שביעות רצון וערגה. תקופת הנישואים הראשונה היתה כולה הנאה צרופה. ברטה עשתה ככל יכולתה לשמח את בעלה. היא קיוותה לגדל משפחה נוצרית הגונה שתהיה כעץ פורה בגינת האל. אולם למרבה הצער, בהדרגה הלכו והתרבו העננים, עד שהסתירו את השמש. עד מהרה גילתה ברטה שבעלה אדם תימהוני, שונה מכל הגברים שהכירה או שמעה עליהם אי?פעם, שונה מאביה, מאחיה ומבעליהן של כל חברותיה. הליכותיו היו מוזרות כל כך, עד שהוא נראה לעתים כשני אנשים שונים שנפגשו בגוף אחד.

בקרל העדין, הצנוע והלבבי שאותו אהבה ולו? ביקשה להינשא, אחזה לא פעם רוח רעה והיה לאדם אחר, פזור דעת, חסר סבלנות ועצבני. הוא היה רב איתה על כל שטות ונוהג בה בגסות רוח, יחס שמעולם לא ציפתה לו ממנו. באותם רגעים נעשה לאדם מסתורי העוטף את כל מעשיו במעטה של סודיות, עד כי החלה לתהות מה היא יודעת בכלל על הגבר שנישאה לו.
היא ידעה שהוא עובד כמהנדס במפעל ושנכנס לשותפות עם אחד מעמיתיו בפרויקט קטן כדי להגדיל את הכנסתו. באחד הימים ביקש ממנה שתלווה לו סכום כסף לקנות בו את החלק של עמיתו. מבלי להסס לרגע נתנה לו מכספה את הסכום המבוקש. קרל נישק את ידה לאות תודה ואמר לה בהתרגשות שלעולם לא ישכח את נדיבות לבה. אבל כעבור ימים ספורים הוא שב להתנהגותו התימהונית והודיע לה ששכר מרתף בבית משפחת מילר ברחוב הסמוך כדי שישמש לו סדנת עבודה, ושבכוונתו לעשות שם את העבודות שאין ביכולתו לבצע במפעל. זאת אמר ולא יסף. היא שאלה אותו שאלות, אך הוא התחמק מלהשיב לה, רק חייך חיוך מסתורי ויצא מהבית.
קרל החל לשהות במרתף שעות ארוכות וסירב בתוקף לבקשותיה של ברטה להתלוות אליו. כאשר שאלה אותו מי מנקה לו את המקום, העמיד פנים שלא שמע את שאלתה.
במרוצת הזמן הפכה התנהגותו לתמוהה יותר ויותר. הוא היה יושב מכונס בתוך עצמו בפינת הסלון המרוחקת, מעשן סיגריה ומתעלם לחלוטין מהנעשה סביבו. לפתע היה מזנק ממקומו ויוצא בריצה מהבית, כאילו נזכר בדבר?מה חשוב שאינו סובל דיחוי. לאחר פרק זמן, לעתים שעות, היה חוזר ומתיישב בפינה כמקודם.

באחד הלילות שכבו במיטה, ובעודם מתנים אהבים בעוצמה ובשיא הלהט פקחה ברטה את עיניה לפתע וראתה את פניו באור הקלוש שהסתנן אל החדר מבעד לחלון. ברגעים האינטימיים ביותר שלהם נשא קרל את מבטו הרחק משם, ודומה שחשב על דבר?מה אחר. הוא היה איתה בגופו בלבד, ואילו נשמתו ריחפה אי?שם במחוזות רחוקים.

באותו לילה הבינה ברטה שאיבדה את בעלה לעד, ועצב כבד נפל עליה. השאלה מה מביא גבר להיות פזור דעת אפילו בעת שהוא מתעלס עם אשתו לא נתנה לה מנוח.

התשובה הכתה בה לפתע כרעם ביום בהיר: קרל מאוהב באישה אחרת. היא היתה משוכנעת כי זהו ההסבר היחיד לכל מה שקורה ושאלה את עצמה: מיהי אהובתו של קרל? האם היא יפה ממני? מתי ואיך התאהב בה? מדוע לא התחתן איתה במקום לרמות אותי? מאין לי שלקח ממני את הכסף כדי לקנות את החלק של עמיתו בשותפות ולפתוח עסק משל עצמו כפי שאמר? מאין לי שלא הוציא את הכסף שנתתי לו על אהובתו? האם שכר את המרתף כדי לעבוד בו? אולי המרתף הוא מקום המפגש שלו ושל אהובתו? בני משפחת מילר ידועים כתאבי בצע, ולא יגלו כל התנגדות למעשי זימה של אדם כלשהו במרתף שלהם כל עוד הוא משלם להם דמי שכירות נאים.
ברטה המשיכה להתייסר בחשדותיה, ובאחד הלילות התעוררה משנתה ולא מצאה את קרל לצדה. היא זינקה מהמיטה והחלה לחפש אותו ומצאה אותו יושב במשרדו, מעשן וכותב על דף נייר שהיה מונח לפניו. ברגע שראה אותה הניח את ידו על הדף והסתיר את הכתוב. מששאלה אותו למעשיו, מילמל קצרות: "יש לי עבודה שאני חייב לסיים עוד הלילה."
היא הוסיפה לעמוד ולנעוץ בו מבט, והיתה בטוחה שהוא כותב מכתב לאישה האחרת. האם החוצפה שלו גדולה כל כך, עד שעזב את מיטת אשתו כדי לכתוב מכתב לאהובתו?
לרגע עלה על דעתה להתנפל עליו ולחטוף את המכתב מידו, יהיה מה שיהיה, אך חככה בדעתה, ולבסוף שבה לחדרה. באותו לילה לא הצליחה להירדם ותהתה מדוע לא התעמתה איתו ולא חטפה ממנו את המכתב כדי שתהיה בידה הוכחה לאשמתו.

בתוך תוכה חששה ברטה להתמודד עם האמת. מחשבותיה הטורדניות על בגידת בעלה ניקרו במוחה ללא רחם, אולם בה בעת הותירו אפשרות, ולו קלושה ביותר, שהוא חף מפשע. ומה אם היא תתעמת איתו, והוא יודה באמת ויספר לה על קשריו עם האישה האחרת? מה תעשה אז? האם תספר זאת למשפחתה? האם תעזוב את הבית? היא זקוקה לזמן כדי להרהר בדבר ולהחליט סופית מה לעשות.

בינתיים החליטה לשמור על היחסים המעורערים ביניהם עד שתהיה מוכנה לעימות הסופי, שכן ידעה כי כאשר תתחיל האומללות להתגלגל ככדור שלג, לא יהיה ניתן לעצור אותה. בוקר אחד, לאחר שאכלו את ארוחת הבוקר, עמדה ברטה כמנהגה בפתח הבית להיפרד ממנו בצאתו לעבודה והופתעה משאמר לה מבלי להביט בעיניה:

"הלילה לא אישן בבית."
"אני יכולה לדעת למה?"
"יש לי עבודה שאי אפשר לדחות. אשאר הלילה בסדנה כדי לגמור אותה."
לראשונה לא יכלה עוד ברטה לשלוט ברגשותיה, ופרצה בצעקות רמות שהידהדו ברחבי הבית: "מספיק עם זה, קרל. אני לא יכולה לסבול עוד את השקרים שלך. איזו מין עבודה היא זאת שבגללה עליך לישון מחוץ לבית? מה אתה חושב שאני? ילדה קטנה או טיפשה? אני יודעת הכול. אתה בוגד בי. אתה בוגד בי, קרל. למה אתה חי איתי בשקר? עזוב אותי ולך אליה אם אתה אוהב אותה."

היא עמדה מולו פנים אל פנים, ידיה על מותניה. שערה היה סתור, ועיניה הכחולות הביעו כעס ומרירות. היא היתה מוכנה להתנפל עליו בחמת זעם ולהילחם עד הסוף, אך כאשר אמרה את המשפט האחרון "לך אליה אם אתה אוהב אותה", התכרכמו לפתע פניה, והיא פרצה בבכי. קרל התבונן בה בשקט וקימט את מצחו כמי שאינו מבין את דבריה. ללא שהיות ניגש אליה והושיט את ידיו בניסיון לחבקה, אולם היא הדפה אותו ממנה בכוח וצעקה:

"תתרחק ממני."
לפתע לפת את ידה ומשך אותה לכיוון הדלת.
"מה אתה רוצה?" צעקה.
"בואי איתי."
מזג האוויר היה סתווי ומעונן, והשמים הקודרים בישרו את בוא הגשם. קרל הלך בצעדים גדולים ומהירים בעוד ברטה מנסה לשווא להיחלץ מאחיזתו. כמה פעמים מעדה וכמעט נפלה אפיים ארצה. המראה שלהם היה כה מוזר, עד כי כמה עוברי אורח נעצרו והתבוננו בהם בסקרנות. כאשר הגיעו לבית משפחת מילר הוביל אותה קרל למרתף, פתח את הדלת בידו הימנית בעודו אוחז בה בידו השמאלית. הוא דחף בכף רגלו את הדלת הישנה, הדלת נפתחה בחריקה, וקרל משך אותה פנימה, שיחרר את ידה והדליק את האור.

ברטה מיששה את מפרק ידה השמאלי והביטה סביבה. המקום היה עמוס בחפצים מוזרים: מכונות רבות מכל מיני סוגים, זוגות אופניים רבים בגדלים שונים שהיו מוטלים על הארץ, לוח שחור גדול ועליו כתובות נוסחאות מתמטיות, שרטוטים של מנועים שהיו תלויים על הקיר, שולחן עץ גדול שעליו היו מסודרים חלקי מנועים, ואינספור ברגים ואומים שהיו מונחים בכמה כלים ליד השולחן. קרל הושיב אותה בכיסא היחיד שהיה במרתף, נשען בגבו על הקיר הישן המתקלף והחל להסביר לה בפירוט רב מה הוא עושה. היא האזינה לו בכובד ראש ובמבט תוהה, שוקלת את דבריו ומנתחת אותם במוחה. אט?אט הפך הזעם שניבט מעיניה לתדהמה. כאשר סיים לדבר שאלה אותו כמה שאלות והוא ענה עליהן בפרוטרוט. לבסוף לא נותר לו עוד מה לומר, והשתררה ביניהם שתיקה טעונה ורבת?משמעות. קרל ניגש אליה, ולפתע כרע על ברכיו, נישק את ידיה ואמר, "ברטה, אני אוהב אותך. לא אהבתי בחיי אישה מלבדך. אני מתנצל שהייתי שקוע בעבודה ולא חשבתי עלייך. זה שנים אני עובד קשה כדי להגשים את החלום שלמענו אני חי. אני מקווה להצליח ביום מן הימים להמציא עגלה שתנוע בלי סוס, עגלה שתנוע בכוח המנוע."
היא חיבקה אותו בעוז, תחבה את אפה לשערו ולחשה, "גם אני אוהבת אותך."

באותו לילה התמסרה לו יותר מאי?פעם. היא נפתחה לפניו כוורד שהטל הפיח בו רוח חיים, התרפקה עליו כאילו שב זה עתה מנסיעה ארוכה, נשקה לו בכל איבר מגופו והרדימה אותו כתינוק. נראה שהספק הממושך שהטילה בנאמנותו הפך בן?רגע לרגשי אשמה ופלט אנרגיה שופעת של חמלה. ברטה למדה לאהוב את בעלה כפי שהוא, מבלי לנסות לשנות אותו, ופיזור הנפש שלו בנוכחותה או שהייתו כל היום מחוץ לבית לא הדריכו עוד את מנוחתה. לאחר שהתברר לה כי אינו בוגד בה, דבר לא הדאיג אותה עוד. הוא בעל נאמן וחרוץ ונוצרי מאמין וישר, אמרה לעצמה, מה אני צריכה יותר מזה? אין כל רע בכך שיש לו תחביבים ושהוא מקדיש להם את זמנו החופשי. הוא לפחות לא משתכר ולא מבזבז את כספו על הימורים או רודף אחרי נשים כפי שעושים בעלים רבים.

ברטה חיה באושר עם קרל וילדה לו ארבעה ילדים. היא השקיעה את מרב מאמציה בגידולם, ואילו הוא בילה את רוב זמנו בסדנה והתמסר לעבודתו. ערב אחד, בעודה עסוקה בהכנת ארוחת הערב, הופיע לפתע קרל בדלת המטבח היוצאת אל החצר. ידיו היו מרוחות בגריז, והוא צעק לעברה:
"ברטה, עזבי הכול ובואי מיד."

ברטה לא הבינה מה הוא רוצה, אך השמחה שניכרה בפניו דבקה עד מהרה גם בה. היא ניגבה את ידיה, הסירה את סינרה ומיהרה לצאת אחריו. כאשר הגיעו לסדנה, הוא שם לב שבחפזונו השאיר את הדלת פתוחה. עם כניסתה הבחינה ברטה במשהו מוזר: אופניים ענקיים שלא ראתה כמותם מעולם, עם שלושה גלגלים גדולים, שניים מאחור ואחד מלפנים, מעליהם מושב רחב לשניים, ומאחוריהם גוף מתכתי שממנו משתלשלת רצועת עור שחורה.

קרל הביט בה, השמיע צעקה ומחא כפיים. לאחר מכן חיבק אותה בחוזקה והניף אותה מעלה בעודו מכסה את פניה בנשיקות. דומה היה שבאותם רגעים לא היה מאושר ממנו.
"ברטה, זה היום החשוב ביותר בחיי," קרא בהתלהבות, "בניתי את עגלת המנוע הראשונה בהיסטוריה."

הוא ניגש אל העגלה, אחז ברצועת העור והמשיך לצעוק, "תסתכלי, היא לא זקוקה לסוס שיסחב אותה, כי היא נעה באמצעות המנוע הזה."
"וואו, נפלא! תודה לאל," קראה ברטה והבינה את גודל
האירוע.
"מחר ארשום את ההמצאה על שמי," אמר קרל מבלי להסס, "אני מניח שאקבל מימון להקמת מפעל לעגלות האלה. אקרא לו 'עגלות בנץ'. נמכור אלפי עגלות ונרוויח מיליונים."
ברטה נראתה מהורהרת ואמרה בשקט:
"קרל, אתה באמת חושב שאנשים יקנו את העגלות האלה? אתה חושב שהם יוותרו על הסוסים וייסעו בעגלה שלך, עגלת בנץ?"
"בוודאי."

"אני לא חושבת שזה כל כך פשוט, קרל. לאנשים קשה לשנות את ההרגלים שלהם, וחוץ מזה לא נראה לי שהם ישלמו מכספם על סחורה שאינם יודעים עליה דבר."

קרל התבונן בה מהורהר. לפתע לבשו פניה הבעה נחושה, והיא קמה ממקומה, ניגשה אליו, אחזה בידיה את ראשו, נשקה לו על מצחו ולחשה:
"קרל, אני מאושרת כמוך על ההמצאה שלך וכל כך גאה בך, אבל דע לך שהעבודה שלנו לא הסתיימה, בעצם היא בקושי התחילה."

למחרת החלה ברטה להוציא אל הפועל את תוכניתה.
היא הזמינה אל הסדנה את טום מייזנברג, הצלם המפורסם ביותר בעיר, גבר לבן שיער כבן שבעים, גבה קומה ורזה, לבוש בבגדים מרופטים ומקומטים שנראה כי ישן בהם. הוא הגיע שיכור כתמיד ודרש לקבל את מלוא שכרו מראש. במשך כל אותו היום צילם את העגלה מזוויות שונות. ברטה חיכתה עד שסיים לפתח את התמונות, בחרה את הטובות שבהן והביאה אותן בעצמה למערכות העיתונים המקומיים. היא ביקשה לפרסמן בגיליון יום ראשון בצירוף מודעה בתשלום בזו הלשון:
המהנדס קרל בנץ שמח להודיע לתושבי מנהיים שלאחר שנים ארוכות של עבודה מפרכת עלה בידו להמציא את "עגלת
בנץ", העגלה הראשונה בהיסטוריה שנעה בכוחות עצמה. עגלה זו אינה זקוקה לסוס שימשוך אותה, אלא נעה קדימה בכוחו של מנוע בנזין קטן. זהו אמצעי תעבורה חדש ומופלא שיהפוך את חיינו לקלים ויפים יותר. קרל בנץ יציג את מכוניתו לפני ביתו ביום ראשון, 15 במאי, בשעה אחת בצהריים בדיוק. כל הציבור מוזמן.

הידיעה על ההמצאה החדשה עשתה גלים בעיר מנהיים, ועד מהרה התפשטה אל הערים הסמוכות והציתה ויכוח בקרב התושבים. מרביתם תהו כיצד זה ייתכן שעגלה תנוע מבלי שסוס ימשוך אותה, והתלבטו אם להטיל ספק בהמצאה או להאמין בה. הלהוטים אחר מדע והתפתחויות טכנולוגיות האמינו ברעיון והגנו עליו, ואילו אחרים לעגו בפומבי לקרל בנץ ולמה שהיה, לטענתו, עגלה. המתנגדים הבולטים והמרושעים ביותר היו הנוצרים האדוקים שחזרו ואמרו בכל מקום, "לא ניתן להניע עגלה בלי סוס, שהרי האל לא ברא את היקום הזה לשווא. הוא ברא לנו את הסוסים במיוחד כדי שימשכו את העגלות שלנו. זהו חוק טבע נצחי שלא קרל בנץ ולא כל אחד אחר יכולים לשנותו."

קנאים אלה הסתובבו ברחבי מנהיים ואמרו ל?בריות נחרצות בטון מאיים ובמבטים זועמים ועוינים: "הו המאמינים בישוע, העגלה החדשה איננה המצאה. היא אחת מתחבולותיו האינסופיות של השטן, שמטרתו להוליך שולל את המאמינים ולערער את אמונתם באל. קרל בנץ איננו מדען וגם לא ממציא. הוא איננו אלא מאחז עיניים שיוצר, בצוותא עם אשתו, קשר עם הרוחות הרעות. אולם מלכודות השטן חלשות יותר מקורי עכביש כדברי האל בעצמו. אתם עוד תראו במו עיניכם את סופם הנורא של שני בני הזוג הנוכלים. זהו עונשו של כל מי שמוכר את נשמתו לשטן."

ההמולה סביב עגלת בנץ הלכה וגברה. המתנגדים, התומכים והספקנים ניהלו ויכוחים אינסופיים, עד שהיתה לנושא המדובר ביותר במנהיים.

במועד שנקבע להצגתה הכול כבר היה ערוך ומוכן. קרל שקד על ניקיון העגלה ועל הברקת חלקיה השונים עד שנראתה מרהיבה ביופייה, ולאחר מכן הוציאו אותה הוא וברטה מהסדנה והניחו אותה לפני דלת ביתם.
הרחוב התמלא עד אפס מקום בצופים שהוסיפו להגיע ללא הפסקה והתקהלו בדרכים המובילות אל הבית. רבים נדחקו אל הכניסה, והמשטרה נאלצה להתערב. השוטרים הקיפו את העגלה המכוסה כדי למנוע מהאנשים לפגוע בה, ועם תחילת ההצגה התפזרו בין המתקהלים כדי להשליט בקרבם סדר ולמנוע מהומות.

בשעה אחת בדיוק הופיע קרל בנץ בלוויית רעייתו, לבוש בחליפה אפורה בהירה, בחולצה לבנה ובפפיון אדום כהה. ברטה לבשה שמלה תכולה אלגנטית ביותר שקנתה במיוחד לכבוד האירוע וחבשה כובע בצבע זהה שממנו השתלשלו סרטים לבנים.

הלחישות שעלו מהנאספים היו להמולה בשעה שבני הזוג פילסו להם דרך בקושי רב, עד שהגיעו אל העגלה המכוסה. בתנועה אחת חטופה הסיר קרל את הכיסוי, והעגלה התגלתה לעיני כול. באותו הרגע לא יכלו עוד הבריות לשלוט ברגשותיהם, ופרצו בצעקות ובצחוק עצבני. קרל נשא אליהם את מבטו ונראה שרצה לדבר. פה ושם נשמעו קריאות שהסו את הנוכחים, וכאשר השתרר שקט אמר קרל בגרון ניחר מהתרגשות:

"גבירותי ורבותי, אני מודה לכם על נוכחותכם ומצהיר בזאת שאתם עדים עכשיו לראשיתה של תקופה חדשה וחיים את הרגע שבו משתנה העולם. באחד הימים תספרו לנכדיכם שראיתם את העגלה הראשונה מדגם בנץ. הנה היא לפניכם. עגלה זו אינה זקוקה לסוס, אלא נעה לבדה בעזרת מנוע שהרכבתי מאחור. קל מאוד לנהוג בה, כפי שתראו עכשיו במו עיניכם."

קרל הניח את כף רגלו הימנית על הדוושה הקטנה, אחר כך טיפס והתיישב במושב הנהג. דממה מוחלטת השתררה מסביב. כל הנאספים נדחקו קדימה ובנשימה עצורה תלו את מבטיהם בקרל בנץ, שעשה כמיטב יכולתו לשמור כל העת על חיוך של ביטחון עצמי. הוא הניח את ידו הימנית על מוט ההיגוי ואחז בידו השמאלית את רצועת העור השחורה של המנוע. הוא משך בה פעם אחת בחוזקה, והעגלה השמיעה שאגה נזעמת, פלטה עשן סמיך וזינקה לפנים. הבריות השמיעו באחת צעקה חדה ונרגשת, כמי שנמצאים על סיפון אונייה המיטלטלת על הגלים בטרם תטבע באוקיינוס, לא מאמינים עד אותו הרגע שלנגד עיניהם עומד להתרחש חיזיון אמיתי. העגלה יצאה לדרך, והבריות רצו אחריה, צעקו, מחאו כפיים והריעו. דומה היה שקרל שלט בעגלה שליטה מוחלטת. הוא כיוון אותה בקלות ובכישרון כפרש מיומן המכניע את סוסו לרצונו. העגלה נעה במהירות, וקרל הצליח לנווט אותה אל הרחוב הראשי. היא המשיכה להתקדם, והבריות הוסיפו לרוץ אחריה. הצלחתו של קרל היתה מלאה, עד כי ברטה העלתה על פניה חיוך ניצחון שעה שעקבה אחריו במבטה.

קרל הסתובב בהצלחה בעיקול הדרך, וכאשר הופיע לפניו העץ הגדול משך בזרוע המעצור שהיתה מחוברת למנוע כדי לבלום את העגלה. הוא משך אותה בכוח כמה פעמים, אך למרבה הצער היא לא נענתה לו. הוא התאמץ לשלוט במוט ההיגוי, אבל העגלה שעטה קדימה במהירות וכאילו הכריזה פתאום על מרד, סטתה הצידה, זינקה על המדרכה, איבדה את שיווי משקלה, התנגשה בעץ והתהפכה. וכך נראתה הסצנה האחרונה של ההצגה: המכונית על ראשה, הגלגלים חורקים ומוסיפים להסתובב, והמנוע נוהם ופולט עשן סמיך. באותם רגעים נראתה העגלה כחרק מפלצתי שהתהפך על צדו ונבצר ממנו לחזור למצבו הטבעי. קרל שכב לכוד תחתיה, נחנק מהעשן. הוא החל להשתעל בחוזקה, ורק לאחר מאמצים מתישים עלה בידו לחלץ את עצמו ולקום. פניו, ידיו וחליפתו המהודרת היו מרוחות בגריז. הבריות המשתאים נזקקו לכמה דקות כדי לקלוט מה קורה, ואז השתררה שתיקה כבדה. לפתע פרצו באחת כל הרגשות הכבושים, והם החלו לצעוק, לקפוץ ולצחוק בקול רם כמשוגעים. קרל נטש את העגלה ההפוכה ופנה לביתו אבל וחפוי ראש, וברטה בעקבותיו. בדרך היה מטרה להערות שמחה לאיד עוקצניות, ששוגרו אליו מכל עבר כחצים מורעלים.

"עם כל הכבוד, אדון בנץ, נדמה לי שמשיכת עגלות בכוחם של סוסים עדיפה בהרבה על התהפכות שכזאת."
"אתה באמת רוצה שאנטוש את העגלה והסוס שלי כדי לנסוע בארון המתים הזה?"
"אני מודה לך, אדון בנץ, על המחזה הקומי שהעלית בפנינו ומציע לך להציג אותו בקרקס."
"זהו עונשו של מי שמערער על חוקי האל."
"תגיד לשטן שלך שבפעם הבאה יבנה לך עגלה משוכללת."

הצגת העגלה נחלה כישלון חרוץ, ובימים הבאים סבלו בני הזוג מעוגמת נפש ומשמחה לאיד של התושבים. עגלת בנץ היתה למשל ולשנינה במנהיים, והעיתונים שגילו עניין בהמצאה בתחילת הדרך פירסמו דברי לעג צורבים. בכל מקום הפנו לעבר קרל בנץ אמירות פוגעניות ומבטים לגלגניים עד כי מיעט ככל האפשר להופיע במקומות ציבוריים. הגרועים מכול היו אותם הולכי בטל שהיו שותים לש?וכרה במסבאה בשעת בוקר מוקדמת, ומכיוון שלא מצאו להם עיסוק לאחר מכן החליטו ללכת לביתו של קרל בנץ לראות את העגלה שלו. כל אלה נהגו בדרך זהה: ברוב חוצפתם היו דופקים על הדלת, מעמידים פני תם ומבקשים לראות את העגלה שנוסעת ללא סוס בטענה שהם מהרהרים באפשרות לקנות אותה. מהרגע הראשון הבין קרל שהם מהתלים בו, אך מכיוון שחשב כי קיים סיכוי, ולו קלוש ביותר, שאמנם באו לקנות את העגלה, היה מוביל אותם אל הסדנה. מיד לאחר שנעמד ליד העגלה והתחיל לדבר עליה, היו מתנפלים עליו בשאלות ובהערות סרקסטיות. ברגע זה היה מבין שבאו כדי ללעוג לו והיה עוזב אותם ומתיישב בכיסא בפינה. הוא היה יושב ושותק עד שהיו מכלים את כל האנרגיה הזדונית שלהם ומסתלקים. קרל נשא את כל הייסורים האלה, וברטה תמכה בו ככל יכולתה, הן בדברי נחמה מפורשים והן בהתעלמות מהנושא ובניסיון לחיות חיים נורמליים ולהקל עליו בכל דרך אפשרית. אולם האכזבה דמתה לענן שחור וכבד שהעיב עליהם בכל מקום שפנו אליו, היה מה שאמרו או עשו אשר היה.

באחד הימים החמים של חודש אוגוסט 1888 הציעה ברטה לקרל לאכול ארוחת ערב בגינת ביתם. היא הכינה לו מנת עוף צלוי שאהב, והשניים שתו יחדיו בקבוק יין רוזה צונן ומרענן. ברטה השתדלה להנעים עליו את ארוחת הערב או לפחות לעשותה לשגרתית ולשוחח איתו על עניינים שונים זולת העגלה וההצגה הכושלת. הארוחה התנהלה על מי מנוחות, עד שפתאום הופיע בשער הגינה אדם כבן חמישים בחולצה לבנה ובמכנסיים כחולים. בני הזוג הביטו אליו, והוא בירך אותם בברכת ערב טוב ואמר בקול רם:
"תסלח לי, אדוני, אתה קרל בנץ שהמציא את העגלה הנוסעת בלי סוס?"
"כן."
"אני רוצה לראות אותה, בבקשה."
קרל שתק לרגע, ואחר אמר בקול עמוק:
"אין לי מה להראות לך. מצטער, אדוני."
"מה זאת אומרת? אני רוצה לראות את העגלה שהמצאת."
קרל הרכין מעט את ראשו, ולאחר מכן שב והרימו וחזר על דבריו בשקט:
"אין לי מה להראות לך."

האיש הוסיף להסתכל עליו, אחר כך קד קידה ואמר בנימוס:
"בסדר, אדון בנץ. אני מצטער שהפרעתי לך. ערב טוב."
באותו לילה עלו בני הזוג על מיטתם, שכבו זה לצד זה בחשכה והירהרו ב?דממה. ברטה הושיטה את ידה לחבק את קרל, והוא, שדומה כי חיכה לה, הסתובב והניח את ראשו על חזה?.
"למה לא הסכמת להראות לאיש את העגלה?" שאלה ברוך.
הוא שתק כמה רגעים, אחר כך נאנח ואמר חרש, כמו דיבר לעצמו:
"נמאס לי להיות הליצן, ברטה. אני לא מסוגל לסבול את המבטים החשדניים, השאלות החצופות ופרצי הצחוק הלעגני."
"הם טיפשים. אין להם מושג איזה ערך יש להמצאה שלך."
"די, ברטה. נכשלתי, יקירתי, זאת האמת, ועלי להתמודד איתה. במשך שנים בניתי מגדלים באוויר ורדפתי אחרי רוחות רפאים."
הוא השתתק מעט ואחר כך לחש:
"הישבעי לי במשיח, ברטה, שלעולם לא תדברי איתי עוד על העגלה הזאת."

הם שבו והתעטפו בשתיקה. לפתע הרגישה ברטה שגופו רועד מבכי, ולבה נשבר בקרבה. היא חיבקה אותו בכל כוחה, והם המשיכו לשכב צמודים זה לזה כשראשו מונח על חזה?, עד ששמעה את נשימותיו הקצובות והבינה כי נרדם. רק אז משכה את ידה בזהירות, הזיזה את ראשו בעדינות והניחה אותו על הכרית.

ברטה לא הצליחה להירדם. היא ישבה במיטה, נעצה את עיניה בחשכה ושקעה בהרהורים. כאשר הפציע אור בוקר ראשון מבעד לחלון הפתוח כבר גמלה בלבה החלטה. היא פסעה בלאט על קצות אצבעותיה, פתחה את הארון ושלפה את בגדיה. אחר כך יצאה מהחדר, ירדה במדרגות והתלבשה בחדר האורחים. לאחר מכן העירה את שני בניה יוג'ין וריצ'רד, שהיו באותה עת בני שתים?עשרה וארבע?עשרה, וביקשה מהם להתרחץ ולהתלבש מהר ככל האפשר. כאשר שאלו אותה לאן היא לוקחת אותם, מילמלה: "אגיד לכם אחר כך."
כעבור זמן קצר פתחה ברטה בזהירות את דלת הבית מבלי להשמיע קול, אחר כך נעצרה כמי שנזכרה בדבר?מה, השאירה את הבנים ליד הדלת, חזרה אל המטבח, לקחה פיסת נייר ועט וכתבה בכתב יד גדול: "קרל, אל תדאג לנו. נסענו לבקר את אמי. נחזור מחר."

היא תלתה את הפתק במקום גלוי כדי שיקרא אותו כאשר יתעורר, סגרה את הדלת, אחזה בידי בניה והלכה איתם אל הסדנה. שלושתם נכנסו פנימה ודחפו את העגלה לרחוב. היא עזרה להם לעלות על המושב, התיישבה ביניהם ומשכה את רצועת העור בשתי ידיה בכל הכוח. המנוע נהם ופלט עשן סמיך, והעגלה זינקה קדימה.

"מועדון המכוניות של מצרים" / עלאא אל אסואני. מערבית: ברוריה הורוביץ. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 525 עמודים.