פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא צל של עצמו: הרגע המצמרר שבו התגלה מחדש כוחו של מתי כספי

      שבע שנים עברו כבר מאז האלבום הקודם של מתי כספי, אחד המוזיקאים המוכשרים בישראל, ולמרות ההיסוס - גילינו שהאלבום החדש מכיל את כל מה שאנו אוהבים בכספי. וגם: נרקיס היא זמרת עם נוכחות אדירה, ורפי פרסקי מוכיח שכשהוא במיטבו - כל שיר שלו הוא מיליון דולר

      לא צל של עצמו: הרגע המצמרר שבו התגלה מחדש כוחו של מתי כספי
      מאיה בן ניסן

      מתי כספי – "כמו בריקוד"

      שבע שנים עברו כבר מאז האלבום הקודם של אחד המוזיקאים הישראלים המוכשרים והדומיננטיים אי פעם, וזה פרק הזמן הארוך ביותר בין אלבום לאלבום בקריירה שלו. ניגשתי לאלבום שלו בהיסוס מסוים, שמא נחלד, התבזה או סתם פספס, ושמחתי לגלות אחרת: גם אם לא מדובר ביצירת מופת או באחת מפסגות הקריירה שלו, "כמו בריקוד" מכיל את כל האלמנטים המוכרים והאהובים מהיצירה של כספי, שהפכו אותו אהוב על כל כך הרבה מאזינים.

      הכותב הכי קרוב לכספי, אהוד מנור, לא נמצא איתנו כבר למעלה מעשור, ואת מקומו ממלא באלבום בעיקר דני רובס – שילוב מעניין ומפתיע לטובה. רובס קולע להומור, לבדידות ולרומנטיקה של כספי. הכיף הוא באמת בתזכורת לשירים של פעם: הפתיחה של "זמנים מודרניים" היא הגרסה המבוגרת והאיטית של הגיטרות שפותחות קלאסיקות כמו "יום שישי חזר" ו"כשאלוהים אמר בפעם הראשונה". "כמו בריקוד" חוזר לבלדות הכי גדולות שלו. כשמתחיל "אין אף אחת כמוה" – רצים לשאול איפה ריקי גל הגדולה נכנסת עם הבית שלה. יש לכך גם צד שני, כמובן: השירים החדשים לא עומדים בהשוואה לשירים ההם. הם יפים לכשעצמם, אך מחווירים לעומת המקור, וכמכלול הם בעיקר מעוררים געגוע לעשורים שהיו ואינם.

      ובכל זאת שני קטעים כאן, שבהם כספי קצת יוצא מן הסכימות המוכרות שלו, מצליחים במיוחד: "דבקה בת זמנינו" שבו הוא מארח את A-WA, מדמה ריקוד שבטי ארכאי לכאורה, שמסתיים בתפנית מודרנית מפתיעה. זה רגע משעשע במיוחד, כי מכיר לא רק בהשתנות הזמנים, אלא גם במקומו של כספי בתוכם, כמי שעוקב אחרי ההתפתחויות מן הדור הקודם, מה שמתממש באופן סמלי גם באירוח הלהקה המוצלחת. וישנה גם הנעימה הסוגרת, "נעימת ערש". ללא מילים, לגיטרה ולקולו של כספי בלבד. זה אולי הקטע האינטימי ביותר שכספי הוציא מעולם, ללא מסיכות או משחקי מילים, ללא הפקות משוכללות או כותב שידבר בשבילו. הכי פשוט ונקי, וחוזר למקור הכי קדום של המוזיקה שלו. הקול העייף של כספי מתנגן במין תפילה חרישית, מרוכזת מאוד, ולנו נשאר רק לנחש על מה הוא חושב. זה רגע שבו נגלית מחדש עוצמתו של כספי, לא כצל של העבר, אלא כמאור מוסיקלי גדול.

      נרקיס - "בוא נדבר אמת"

      הדבר הבולט ביותר באלבום הבכורה של נרקיס הוא הנוכחות של הקול שלה. זה לא הקול הכי צלול או המנעד הכי רחב בעולם, אבל כל מילה שיוצאת מהפה של הזמרת היא הצהרה: אני כאן, ואתם תשמעו אותי. מפתיע עד כמה זה בעצם נדיר: במיינסטרים שכולו בלדות רכות של זמרים וזמרות שמבקשים רק לא להפריע, יוצא דופן שפורצת זמרת שתובעת שתשימו אליה לב. זה מתחיל כבר בשם האלבום שלה: "בוא נדבר אמת", כלומר: אל תנסו לסובב אותי או לשחק משחקים, אני כאן בשביל להתקדם.

      הנראטיב הזה בוקע מהשירים שלה. שימו לב למשל לסינגל המוצלח "אל תעזוב": השיר מתחיל א-קפלה וממשיך כמעט בלי ליווי, רק עם תופים וכלי הקשה ומעט צלילים אחרים, עם טקסט תנ"כי שמולחן באופן שמזכיר פיוט או תוכחה של נביא בודד: "איך הלכתי אחריו במדבר השכוח, איך לקחוני רגליי, אל מקום לא ידעתי, נשאוני והנה אך הייתי כמוזר". רק בפזמון הליווי העשיר מתפוצץ (הפקה של צח דרורי): צ'לו, כינור, מעטפת שלמה. גם הסינגל השני מהאלבום, "שדות", ממחיש את התנופה של נרקיס, גם כאן בפזמון מתפרץ: "בואי, נרוץ לשדות, שמיים יפתחו ננשום אויר כנוע, לנוע לנוע". זאת התנופה שמבדילה אותה מהרבה מאוד זמרות וזמרים אחרים.

      מאחורי העמדה הזאת יש כמובן דמות ופנים. נרקיס היא אישה דתייה עם סגנון מוזיקלי ייחודי, ובעידן של צמצום מתמשך במקום של שירת הנשים בישראל, בספירות דתיות וחילוניות כאחד, יש לתביעה הזאת משמעות חברתית. במישור אחר, היא מצטרפת לחנן בן ארי, נעמי חשמונאי ואחרים, כמוזיקאים דתיים ששוברים את התבניות שלתוכן הוכנסה מוזיקה יהודית עד ממש לא מזמן. המיינסטרים הישראלי משווע למגוון, לעמדה מורכבת ולריבוי קולות. נרקיס היא תרומה מבורכת למאמץ הזה.

      בצד זה, ראוי לומר כי "בוא נדבר אמת" הוא אלבום בכורה אופייני, כלומר: הוא אינו שומר על רמה אחידה, רבים מהשירים בו מופקים דומה מדי אחד לשני, ומעטים מהם מצליחים להישאר בתודעה לאחר השמעות מרובות. אפשר להתייחס לכך בסלחנות משום שללא ספק היצירה של נרקיס עוד תתחדד בהמשך הדרך. את הדברים החשובים ביותר – זהות, אישיות, נוכחות, קול משלה – כבר יש לה.

      רפי פרסקי – "שירים עצובים שהלחנתי בשמחה"

      מבלי להתבלבל, זה אחד האלבומים שהכי אהבתי עד כה בתשע"ח. פרסקי הגדול חזר ללמד עוד שיעור אחד בקריירה היפה שלו, על איך לוקחים כמה שירי משוררים והופכים אותם לסאגה מלאת רגש ועוצמה. בסך הכל חמישה שירים יש כאן – שניים של זלדה, שניים של אבידן, ואחד של יונה וולך. בדומה לאלבום הקודם בסקירה, גם כאן על ההפקה חתום צח דרורי. לכמעט כל הפקה שהוא מעורב בה, דרורי מביא איתו פסנתר ועיבודים עשירים לכלי מיתר. כך גם כאן נכרכים להם שירים עצובים מאוד, ומוזיקה יפהפייה, עם הכריזמה של פרסקי.

      אתעכב במיוחד על שני שירים מתוכו, שהם גם אלו שבו פרסקי חולק את המיקרופון עם קולות נשיים: בתו תמר ובת זוגו לשעבר אלימור זילברמן. "רגע לפני אחרון" הוא טקסט מבריק של דוד אבידן, דיאלוג מצמרר בין הגוף והנפש, ברגעי החיים האחרונים: הגוף מחזר אחרי הנפש, אבל היא בשלה: "אבל הנפש אמרה: מה איתך? כבר שכחת, שכל הנאתי היא תנועה בזמן? עכשיו אני זזה מכאן. אתה בא איתי או לא?". הגוף הוא שיר אהבה מלודי, אבל הנפש מולחנת בדרמטיות, מובילה את השיר - ואת החיים - אל סופם הבלתי נמנע. בפעם השנייה, תמר פרסקי היא זאת ששרה את שני הבתים, והדיאלוג הבין דורי מקבל משמעויות נוספות: הבת הצעירה יוצאת למסע משלה ועוזבת את הקן; המוזיקה, כלומר הנפש, נמלטת מפני היציבות של התא המשפחתי, כלומר הגוף; האמן שיש לו עוד דברים אחרונים להגיד, אבל נחלש ונחלש עד שנעלם ונשכח. הדואט בין השניים מקבל הדהוד מוזיקלי בדו שיח בין כלי המיתר ובמיוחד הכינור, לבין העוד, וכך נוצר עוד ממד של הבדלים, או של שני חלקים של אותו השלם, לתוך הסיפור.

      השיר הסוגר את הסאגה הוא "שני יסודות" של זלדה, שהוא מוכר יחסית. גם בו יש דו שיח בין שני הפכים: השלהבת הסוערת והברוש האיתן. הלהבה משתגעת מהיציבות של הברוש, אבל הברוש השותק יודע בינו לבין עצמו שיש בו את כל מה שהשלהבת מייחסת לעצמה: טירוף, רוחניות, חירות, דמיון. נהוג לייחס את השיר הזה לתיאור מערכת היחסים של זלדה, דתייה אדוקה, עם יונה וולך הפרובוקטיבית. שוב השיר מקבל חיים משל עצמו: מי הם השלהבת והברוש הפעם? הגבר מול הנשים בחייו המשתתפות בשיר? ומי באיזה תפקיד? ואולי ההפכים הם הרוק האייטיזי, המזוהה כל כך עם הזמר, וגרסתו הנוכחית, השרה שירי משוררים עטופים בכלי מיתר? אפשר לצלול לתוך המחשבות האלה, ואפשר גם ליהנות מהעיבודים הנוגים, היפים לכשעצמם.

      זאת יצירה קצרצרה אך הדוקה, וכל שיר בה נפלא בעצמו. מעורבבים בה טקסטים מורבידיים, עגמומיים ברובם, עם לחנים יחסית עליזים. אפשר להבין למה פרסקי הלחין את השירים העצובים האלה בשמחה: כשהוא במיטבו, כל שיר שלו הוא כמו מיליון דולר.