מתבגרים, לוזרים ונכחדים: סקירת הסדרות החדשות

מה: סדרה נוספת שיצר ריאן מרפי, הרביעית שלו על המסך במקביל בערוצים שונים (האחרות הן האנתולוגיות "אימה אמריקאית", "אויבות" ו"סיפורי פשע אמריקאיים" שהולידה את "אמריקה נגד או. ג'יי סימפסון" ו"הרצח של ורסצ'ה"). הפעם מדובר בסדרה שגרתית יותר, העוקבת אחר שגרת יומם של שוטרים, פרמדיקים ולוחמי אש, כלומר מעין "משמרת שלישית" בת ימינו. בכיכובם של אנג'לה באסט ("ER", "אימה אמריקאית"), פיטר קראוזה ("עמוק באדמה", "הורים במשרה מלאה"), קוני בריטון ("אורות ליל שישי", "נאשוויל") ואחרים.

מה חשבנו: ניכר שכוונותיו של מרפי (שהחליט ליצור את הסדרה אחרי שצוות של פרמדיקים הציל את בנו בן ה-11 חודשים, שהפסיק לנשום במהלך הלילה) בגלוריפיקציה של אנשים מן השורה שעושים את עבודתם הסיזיפית והלא מוערכת, היו טהורות. "9-1-1" מנגנת על כל נימי הרגש הצפויים בהקשר של הוויתורים האציליים שעושים אינדיבידואלים לטובת הכלל. מטבע הדברים, הוויתורים האלה כמובן מערבים דרמות בחייהם האישיים, הסבוכים והדרמטיים יתר על המידה (בעל שיוצא מהארון, אמא עם אלצהיימר). יש מוסר השכל על פזיזות ומחיריה, ועל הצורך להמשיך גם כשהקשיים גדולים, ושאר ירקות מובנות מאליהן.

וזאת הנקודה עם "9-1-1". לו היינו בתחילת שנות התשעים, בוודאי היינו מריעים לאומץ שלה לספר "סיפורים של אנשים קטנים". אבל הז'אנר הזה נטחן ונשחק כל כך, ומרפי לא מקדיש אפילו שבריר של מאמץ לעדכן אותו לימינו. כל דמות נופלת בדיוק למשבצת הקלישאה שלה (לוחם האש הקשוח שהופך למנטור עבור המצטרף הצעיר והנמהר, המוקדנית טובת הלב והכמהה לאהבה ששקופה לכולם), המעגליות שבה כל פרק הוא למעשה סיפור בפני עצמו, הדיאלוגים המטיפניים, רגעי המשפחה סוחטי הדמעות - הכל צפוי וסביר וחסר השראה. עוד משמרת שהסתיימה בהצלחה. זה כמובן לא פוגע בעובדה ש-"9-1-1", כמו רעותה השמאלצית "החיים עצמם", זוכה לנתוני צפייה גבוהים. השאלה היא אם זו באמת הטלוויזיה שאתם מאחלים לעצמכם.

מה: שלוש העונות של פול רייזר בדרמה הקומית הנוסטלגית החמודה "Red Oaks" של אמזון כנראה עשו לו חשק להמשיך בכיוונים האלה, הפעם בתור יוצר. אז זה היה צעיר בגיל קולג' שעובד בקיץ בקאנטרי קלאב בשנות השמונים, ואילו הפעם, בסדרה של הולו, זהו צעיר בגיל קולג' שמוצא את עצמו עובד ב"תוכנית הלילה" של ג'וני קרסון בשנות השבעים. איאן נלסון צח הפנים ("השכן ממול") מככב בתפקיד הראשי, ולצדו ג'יין לוי ("פרברי הגיהנום") כמתאמת האורחים של התוכנית, וטוני דנזה ("מי הבוס?") כמפיק הראשי. יחד עם רייזר אחראי לסדרה אחד מכותבי הסדרה שלו לשעבר, "משתגעים מאהבה", דיוויד סטיבן סיימון, ועל בימוי הפיילוט אחראי דיוויד גורדון גרין, שנמנה אף הוא על במאי "Red Oaks".

מה חשבנו: מעטים מאוד ראו את "רד אוקס" אבל ההשוואה בלתי נמנעת, והיא אינה מחמיאה לסדרה החדשה. הגם שאינה מושלמת, הסדרה של אמזון הצליחה להיות מאוד אנושית ולחבר אותנו לדמויות שלה. "!There's… Johnny" לעומתה מרגישה כמו מתכון דלוח שמישהו התקין כדי ליצור דרמה קומית חמימה שאמורה לפרוט לנו על מיתרים נוסטלגיים. וניחא "רד אוקס", אבל ההתרחשות מאחורי הקלעים של תוכנית אירוח קומית נראית מגוחכת, דהויה ונעדרת שמץ של אמינות לכל מי שצפה ב"המופע של לארי סאנדרס" הגאונית. העלילה ב"הנה… ג'וני!" קופצת מדבר לדבר בלי רצף סביר, הניסיון שלה לעסוק בנושאים רציניים כמו סרטן, התמכרות לקוקאין ומלחמת וייטנאם נופל חלל ולא נטמע במסגרת התחושה הקלילה של הסדרה. התפתחות הדמויות בה לא עקבית לא מנומקת דיה, והכי חמור - המשחק מחפיר. מלבד לוי ודנזה, נדמה שהתאמצו לבחור שחקנים גרועים ומעצבנים. בראשם איאן נלסון, שאמנם ניחן בפנים תמימות ומתוקות, אבל זו כנראה הסיבה העיקרית שבחרו בו. המשחק שלו בוסרי ולא אמין כהוא זה.

מה: סדרת הבת של "שחור כזה", העוקבת אחר זואי הבכורה (יארה שהידי) בקולג'. בתיכון היא הייתה פופולרית ומבוקשת, ואילו כעת היא מגלה שעליה להתחיל מחדש. היא אמנם עדיין אהובה, אבל זהו עולם חדש שהיא לא מכירה, והיא נדונה לעשות בו טעויות רבות. סביבה היא מלקטת מספר סטודנטים שאליהם היא מתחברת ואמורים לעזור לה לצלוח את התקופה הזו, בראשם ארון, הבחור שעליו היא דלוקה. במקור תוכננה הסדרה לשידור ברשת ABC כמו הסדרה האם, אולם הזיקה הצעירה שלה שילחה אותה לערוץ הכבלים-האח Freeform.

מה חשבנו: יש כמה דברים שעומדים לזכותה של "Grown-ish", בראשם הידיעה שמאחוריה עומד הצוות החכם והמצחיק והמיומן של "שחור כזה", וכן הרייטינג הגבוה שזכתה לו ומבטיח שתזכה כנראה לחיים ארוכים. אלא שמעבר לכך מדובר בקריסה מהדהדת. למעשה, מדהים לצפות במוצר הנחות הזה ולחשוב שעשו אותו אותם אנשים מ"שחור כזה". קורותיה של זואי נראות כמו צ'יק פליק מיושן מלפני שלושים שנה, כולל מחווה/פלגיאט מפורשים ל"מועדון ארוחת הבוקר" בפרק הראשון, עיסוק בהתמכרות לסמים, חפירה בלתי נסבלת בנהלי ה"אם ומה לענות לו כשהוא שולח 'ערה?' באמצע הלילה" וכיו"ב. אלה נושאים שכבר נטחנו עד דק מיליון פעמים קודם לכן בסרטי לייפטיים וב"מעריב לנוער", ו-"Grown-ish" רחוקה מליצור מהם משהו מעניין וחדש. להפך, האמת. היא עושה את זה באופן כה מרודד ומעיק, עם דמויות שכל אחת מהן נראית כמו סטריאוטיפ לא אפוי היטב ותסריט כל כך דל ושחוק עד שהשחקנים לא מצליחים להציל אותו. מה שמביא אותנו אל הגיבורה: שהידי אולי יפהפיה, אבל כבר ב"שחור כזה" היא לא ממש הרשימה ביכולות המשחק שלה. אם שם במסגרת תפקידה המדוד זה עוד היה בסדר, ב-"Grown-ish" ניכר עד כמה היא אינה מסוגלת לשאת סדרה על כתפיה. אולי בעתיד היא תתקתק טוב יותר, אפילו די הגיוני, אבל ההתחלה מוחצת את החשק להמשיך איתה.

מה: בצמוד ל-"Grown-ish" באותו ערב משודרת קומדיה חדשה העוקבת אחר אסתר ובנג'י, שני חברים לוזרים מלוס אנג'לס, המנסים לעזור זה לזה בחיי האהבה שלהם בעוד כל מי שמכיר אותם בטוח שהם בעיקר מתאימים זה לזה. פריפורם הזמינה עונה שנייה עוד לפני שהראשונה שודרה.

מה חשבנו: מוקדם מדי להגיד את זה אחרי פרק אחד בלבד, ובוודאי לא להעלות כך את הציפיות, אבל יש ב-"Alone Together" משהו שמזכיר קצת את "ברוד סיטי" בתחילת דרכה. שני חברים טובים מדור ה-Y, במקרה הזה זכר ונקבה במקום שתי בחורות, חיים את חייהם הלא לגמרי מוצלחים ומנסים למצות מהם את המיטב ולהגשים את שאיפותיהם הצנועות. גם במקרה הנוכחי גיבורי הסדרה נושאים את שמותיהם של יוצריה ומגולמים על ידם: אסתר פוביצקי ובנג'י אפללו, שני קומיקאים אמריקאים-יהודים. וכמו שאת "ברוד סיטי" לקחה תחת חסותה פליטת "סאטרדיי נייט לייב" - איימי פוהלר - גם כאן הכוח המניע בהפקה הם חבריה מאז, שלישיית לונלי איילנד (אנדי סמברג, יורמה טאקון ועקיבא שייפר). עוד בהתאם, מדובר ביופי של דבר, על סמך הפרק הראשון. יש לה וייב שאולי צריך להתרגל אליו, אבל כבר מההתחלה יש כמה בדיחות ממש מעולות, והכימיה בין שני אסתר לבנג'י נהדרת. למעשה, החיבור הניכר ביניהם מחפה על כמה דברים, בכללם היכולת שלהם לעצבן מעצם הווייתם הנפסדת, וכן העובדה שאסתר (שאולי נראית בת 14 אבל במרץ הקרוב תהיה בת 30) מוצלחת ודומיננטית מבנג'י בהרבה. כך או כך, נראה ש-"Alone Together" מצוידת במה שנדרש כדי להפוך לפנינה אמיתית.

מה: דרמה פוסט-אפוקליפטית בריטית בת ששה פרקים מהיוצר של "לות'ר", ניל קרוס. צמד בלשים (ג'ים סטרג'ס ואגנס דיין) שונים מאוד זה מזה באופיים, נאלצים להתמודד ביחד עם אירועים הרסניים שמתרגשים על כדור הארץ, כאלה שהממשלה מוכנה להרוג כדי שלא ייחשפו בפני הציבור הרחב.

מה חשבנו: יש משהו מחוכם בנקודת המוצא של "Hard Sun", כזו שמספקת עולם מאוד מוכר, אם לא במציאות אז לפחות מהמסך הקטן והגדול, ואז משיתה עליו את האפוקליפסה. יש כאן את סוכנות הביון נטולת הפנים שרודפת אחרי האקרים שחשפו את האמת, יש כאן בלש שאולי ואולי לא עשה משהו נורא במסגרת עבודתו ועל כן יש נגדו חקירה סמויה, יש כאן את הדרמה האישית של הבלשית וכן הלאה. אלה מראות מוכרים לכל מי שראה כמה סדרות וסרטים בחייו, ופתאום כל העלילות האלה נראות כמעט-שוליות בצל איום טבעי עצום שאין להם דרך להתמודד איתו, כזה שמגמד כל דבר. זאת אומרת, מה זה משנה אם פצחן עלום מצא את מותו עכשיו במקום עוד חמש שנים? בקרוב כולם ימותו בכל מקרה. גם אם כמתבקש מהעלילות המוכרות האלה חלקן נגועות בקלישאות - יש בכך אפקטיביות פיקחית שמצליחה לחבר אותנו היטב אל המתרחש. תוסיפו לכך את דמותה החזקה והמסקרנת של אגנס דיין ותקבלו סדרה סולידית בהחלט.