ברברים, מטורפים ומורים גרועים: סקירת הסדרות החדשות

מה: דרמה בריטית בת עשרה פרקים המתרחשת בשנת 43 לספירה ומגוללת את הפלישה הרומית לטריטוריה שלימים תהפוך לאיים הבריטיים. עם קלי ריילי, זואי וואנאמייקר ודיוויד מוריסי.

מה חשבנו: ההפקה היוקרתית של "Britannia" מרשימה בגודלה, בצילומי סצנות רבות משתתפים ובאפקטים משכנעים שבאים לידי ביטוי בקטעים בהם הסדרה מפלרטטת עם הבדיוני והפנטסטי. האלימות הגרפית וריבוי הפלגים שנאבקים ביניהם על שליטה יזכירו בוודאי לרבים את "משחקי הכס", כמו גם הניסיון להפוך את הדמויות הנשיות המדוכאות למי שמתקוממות כנגד הסדר הישן.

החולשה העיקרית של "Britannia" היא גיבוריה וההצלחה להפוך אותם למעניינים בפני עצמם. לאחר צפייה בשלושת הפרקים הראשונים של העונה, ההצדקה שבעיסוק בחלק ניכר מהדמויות הראשית עדיין לא ברורה. הסדרה חותכת כמעט באקראיות מנקודה אחת לאחרת, ובכך גורמת להתרחשויות להיות לעתים נטולות הקשר - הכל במסגרת מעטה המסתורין שאופף את הסיפור כולו. הבחירה הזאת גורמת לניתוק רגשי ולחוסר איכפתיות באשר לגורלן של הדמויות או למטרותיהן ארוכות הטווח. השילוב של ברבריות עם כשפים ממשיך לסקרן גם כעת, אבל יעילותו הולכת ומתבררת יותר כגימיק מאשר ככלי עלילתי ראוי לשמו.

מה: מיני-סדרה בת ששה פרקים של רשת הכבלים Paramount (לשעבר Spike) על הכת שהנהיג דיוויד כורש והמצור של רשויות החוק על הבית שבו התבצרו ב-1993, שלבסוף הביא לטרגדיה אדירה. עם טיילור קיטש ("אורות ליל שישי", "ג'ון קרטר"), מייקל שאנון ("אימפריית הטיילת"), שיי וויגהם ("אימפריית הטיילת"), ג'ון לגוויזמו, רורי קאלקין, מליסה בנויסט ("סופרגירל"), קמרין מיינהם ("הפרקליטים") ועוד.

מה חשבנו: יצירות עלילתיות המבוססות על מקרים אמיתיים שעמדו במוקד העניין הציבורי, זקוקות לניואנסים שיאפשרו להן להתקיים בזכות עצמן. הדוגמה הכי טובה לכך היא "אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון" כמובן, ששילבה טראש ודרמה בהצלחה, כדי להציג את "משפט המאה" מצדדים וזוויות שאותן לא חווינו בעבר. "Waco", מנגד, נופלת לדרמטיזציה די בנאלית של המוכר והידוע: הקצין המוסרי שדוגל בדיאלוג עם ראשי הכת מול חבריו לשירותים המיוחדים, שמבקשים להסתער בנשקים שלופים; הקצין שמסתנן לבית בכדי לצבור מידע ונופל בקסמו של כורש, והחיבוטים המוסריים של חברי הכת בינם לבין עצמם.

אין באף אחד מהחלקים הללו משהו שיהפוך את "Waco" למשהו מעבר לצפוי, וזהו הדין גם לגבי בחירות הצילום והעריכה. קיטש הוא שחקן בינוני מאוד, וגם הפעם הוא לא מצליח להפיח בכורש צדדים מסקרנים או מעניינים. למעשה, מלבד מייקל שאנון המצוין כתמיד, קשה למצוא מישהו מחברי הקאסט שבולט או מעורר אהדה בסיפור הזה. התוצאה היא סוג של דוקו לעניים עם נגיעות דרמטיות לא מסעירות, כזאת שמתאימה בעיקר למי שאינם מכירים את הסיפור המקורי ומבקשים להיחשף להשתלשלותו לראשונה.

מה: דרמה בריטית בת ארבעה פרקים בכיכובה של שרה לנקשייר ("עמק האושר"). מרים, עובדת סוציאלית, נקלעת לחקירה משטרתית כאשר ילדה בשם קירי נעלמת בגלל שהשאירה אותה בלי פיקוח אצל סביה הביולוגיים. בעוד החיפוש אחריה מתעצם, מרים מואשמת בפומבי על ידי המשטרה, התקשורת ואפילו עמיתיה בטענה שהעמידה את חיי הילדה בסכנה.

מה חשבנו: אוהדי הסדרה המעולה "עמק האושר" (אם לא צפיתם בה - מומלץ מאוד. היא זמינה ב-yes ובנטפליקס) יקבלו כאן תחליף מצוין. סיפורה של קירי כילדה שחורה על סף אימוץ בבית משפחה לבנה מציף סוגיות גזע אקטואליות ומעניינות, והפיכתה של מרים למושא שנאה כי ככל הנראה שגתה בשיקול דעתה, מצליחה לגרום לנו להצטער בשבילה אף שעל פניהן קשה להתווכח עם הטענות נגד מעשיה. זו אינה יצירה מושלמת, היא סובלת מדי פעם מרגעים פסיכולוגיים משונים, אך בסופו של דבר היא מצליחה לשרטט בארבעה פרקים בלבד סיפור מורכב ששוזר היטב בין דרמה ריאליסטית ולופתת לבין תעלומת מתח מתעתעת. וכמו תמיד, שרה לנקשייר מופלאה.

מה: קומדיה של רשת FOX, שעל מפיקיה נמנים אדם מקיי ו-וויל פארל, ויוצר "משפחה מודרנית" סטיב לוויתן. העלילה עוסקת בחבורה של אנשים שטסים בקביעות על הקו שבין לוס אנג'לס ללאס וגאס ובחזרה - צוות הטיסה, מהמרים, חשפניות וגם פרופסור שטס תמיד לפגוש את בנו. דילן מקדרמוט ("הפרקליטים"), קים מטולה ("היפים והאמיצים"), אד וויקס ("מינדי") ופיטר סטורמר ("פארגו", "אלים אמריקאים") מככבים. את הסדרה יצר לון זימט, שבעברו בין היתר כתיבה ל"הכל לטובה" ו"קימי שמידט".

מה חשבנו: לאורך השנים הכרנו את דילן מקדרמוט בתפקידים מלפפוניים, כך שהליהוק שלו כאן כטייס מלא מעצמו הוא הברקה מאוד מרעננת, ובעיקר מעלה את התהייה מדוע לא עשה עד כה תפקידים קומיים נוספים. קפטן דייב, שעלול היה להיות דוש בלתי נסבל, הופך אצלו (גם בזכות הכתיבה, יש לציין) לשחצן חמוד ובלתי מזיק. דמותו היא היוצאת מן הכלל ב-"LA To Vegas", מאחר שיתר עמיתיו עדיין לא מגובשים כדי הצורך אחרי חמשת הפרקים ששודרו. באופן כללי ניתן כנראה לקבוע ש-"LA To Vegas" אינה סדרה גדולה וכנראה לעולם לא תהיה, אבל למרות ההימנעות שלה מהפורמט המיושן של ריבוי מצלמות וקהל באולפן, יש בה ארומה נושנה וטובה שמתכתבת עם סיטקומים קלאסיים כמו "כנפיים" ו"טקסי", והופכת אותה למאוד מהנה למרות פגמיה. זוהי שורת דמויות שהנסיבות כופות עליהן להיות ביחד, ובשל כך הן מפתחות מעין אחוות דפוקים. חברים למסע, במקרה של "LA To Vegas", גם אם המסע הוא רק 40 דקות לכל כיוון. ההומור בסדרה נע בין ממש אחלה לבין טיפשי למדי, אך החמימות שלה הופכת אותה למתוקה להפליא. אם היא כזו גם בשלב הזה, כשלא כל הדמויות מאופסות על עצמן, אפשר לשער שבהמשך היא תהיה טובה עוד יותר.

מה: קומדיה עם חותמת האיכות של לא פחות משלושת אנשי SNL - היוצר הכל יכול לורן מייקלס, הכותב הראשי לשעבר ומנחה תוכנית הלילה סת' מאיירס, והתסריטאי מייק או'בראיין שאחראי על הסדרה החדשה. ג'ק גריפין (גלן הורטון, כוכב "פילדלפיה זורחת") הוא מרצה לפילוסופיה שמאבד את עבודת חלומותיו בהרווארד לטובת אויבו המושבע ונאלץ לחלטר כמורה לביולוגיה למתקדמים בתיכון, בזמן שמכל עבר הוא רואה כיצד עמיתו מפעם נוסק ומצליח. ג'ק מחליט לנצל את הכוח שניתן בידיו כדי לנצל את תלמידיו החדשים לאינטרסים האישיים שלו. לצד הורטון מככב גם הקומיקאי הנהדר פאטון אוסוולט, המגלם את מנהל בית הספר שלא מצליח לעצור את ג'ק.

מה חשבנו: קשה להימנע מאמביוולנטיות בסדרה שאולי תקח את גלן הורטון מ"פילדלפיה זורחת", שם הוא מגלם את דניס וגם נמנה על אחד מיוצריה, אבל אפשר לקוות לטוב בדומה לקולגה שלו, קייטלין אולסון, שמזגזגת בינה לבין "המיק". ובינתיים "A.P. Bio" חביבה מספיק כדי להקשות עלינו לכעוס עליה. היא מבדרת בעיקר הודות לחוסר האיכפתיות המוחלטת של ג'ק מתפקידיו ומטלותיו כמורה, והתלמידים החנונים שלו אחראים לשלל רגעים משעשעים בלי להפוך לפאנץ' של הבדיחה. בשלושת הפרקים הראשונים, הרגעים של המורה והתלמידים בכיתה הם החזקים יותר ב-"A.P. Bio", וכל השאר - בעיקר מערכת היחסים עם המנהל ומורים נוספים בבית הספר - עוד לא מניב את התוצאות הנדרשות מהפוטנציאל העצום הגלום בסדרה הזו. למעשה, לנוכח כל הכוחות לפני ואחורי הקלעים, מצער להיווכח שבתור התחלה "A.P. Bio" לא משתווה לסך חלקיה, לכל הפחות. היא מצטרפת אל קומדיות מוצלחות נוספות שמתמקדות במורים נטולי רסן וכובשות את המסך הקטן כרגע, בראשן "מורות" הנהדרת; והגם ש-"A.P. Bio" מהווה תוספת ראויה בקאדר הזה, היא צריכה להיות טובה בהרבה.