מהגרים נרצחים, רופאות מתחזות ואלים משעממים: סקירת הסדרות החדשות

מה: המעשייה בת 3000 השנים מהמיתולוגיה היוונית על נפילתה של טרויה, זוכה לעיבוד חדש ועתיר תקציב בהפקה משותפת של BBC ונטפליקס. סיפור אהבתם השערורייתית של הלנה ופאריס שמביאה למלחמה בין יוון לטרויה. הסדרה תהיה זמינה בנטפליקס החל מיום שישי הקרוב.

מה חשבנו: אללי. אחרי כל כך הרבה סדרות תקופתיות בשנים האחרונות, קל לשכוח שאחת הסכנות הגדולות בעיבודים כאלה הוא לכפות את נקודת המבט המודרנית על יצירות שהן בתכלית לא כאלה. "טרויה" לוקחת את זה אל נקודות הקיצון. כך אפשר למצוא בה אלים ואזרחים יוונים שחורי עור, וכך אומרת הלנה בשבייה משפט כה פשטני ופרוגרסיבי כמו "אני לא רכוש. אני אישה. אני חושבת. אני מרגישה". כפי שניתן להבין, הכתיבה ב"טרויה" איומה. זוהי מכשלה גדולה במיוחד כשבאים לעבד יצירות בנות אלפי שנים, שמטבען לא בדיוק צוללות למעמקים פסיכולוגיים של דמויותיהן. הן והסיפור כולו נותרים שטחיים כפלקט. בפעמים המעטות שיש התרחשות המצליחה לפרוט על נימי הרגש, זה קורה בגלל מהלכים בומבסטיים שקשה להישאר אדישים אליהם, כמו אב שנאלץ לשחוט את בתו. בעולם של סדרות אפיות מורכבות כמו "משחקי הכס" ו"הוויקינגים" - "טרויה" היא כישלון מהדהד ומביך.

מה: סדרת מתח חדשה של ה-BBC (הזמינה לצפייה בנטפליקס ישראל). צ'לנית צעירה מלונדון חוקרת מקרה היעלמות היסטורי של ילדה בכפר וולשי קטן, ואגב כך חושפת פרטים שלא ידעה גם על זהותה שלה.

מה חשבנו: לא בטוח בכלל שראוי לזקוף את זה לזכותה של "רקוויאם", אבל הסקרנות גרמה לנו להישאר איתה עד הסוף. משהו במופרכות המוחלטת הכוללת הפך בסביבות אמצע הדרך לצפיית שנאה מזוקקת. להלן דוגמה: מתילדה, הדמות הראשית והעגמומית תמידית, נמצאת בעיצומו של חיפוש אחרי סוד זהותה. המרדף הזה שנולד כבר בפרק הראשון, נמשך כמעט עד הסוף, כאשר בשום שלב לא עולה בדעתה לקיים בדיקת DNA. אין דרך טובה יותר לסכם את הסדרה הזו מאשר ב"אפשר היה לפתור הכל בבדיקת דם". תחת זאת "רקוויאם" מובילה אותה בתוך בליל קלישאות אימה מביך, שאינו מפספס אף סעיף: לחישות קריפיות, סיורים ליליים מטופשים במסדרונות אפלים, דלתות חורקות, אנשים מסתוריים עם ברדס, בתים עתיקים ונטושים שמשום מה אנשים מרגישים צורך ללון בהם. ממש ניכר שהיוצרת, כריס מרקסה, אספה סצנות אהובות מסרטים כמו "תינוקה של רוזמרי", "פסיכו", "מגרש השדים" ו"המבט", ושילבה אותם אקראית.

מלבד מיחזור של חרטוטי ז'אנר, "רקוויאם" כוללת תסריט מחורר ודמויות נטולות כל תוחלת. כך, למשל, בן זוגה למופעים של מתילדה נלווה אליה במסע החקר העצמי שלה, גם כשברור כבר בשלב מוקדם שאין לו שום סיבה (או הצדקה תסריטאית) להמשיך לשהות לצדה. בעל הבית הקריפי שבו היא מתגוררת הוא אדם תמוה עוד יותר, שמלבד היותו אוסטרלי ומבולבל, תורם לעלילה רק סצנת מין חסרת כל פשר עם מתילדה. התשובה של "רקוויאם" לכל שאלה היא "מסתורין", גם כאשר, כאמור, ניתן לפתור אותו בקלות ובמהירות, היא מתעקשת להעלות מסכי עשן ולשלוח את גיבוריה לעוד סיבוב מפחיד שיקרב אותם אל המטרה.

כפי שניתן היה לצפות, סיומה של "רקוויאם" מטופש ומגוחך בדיוק כמו הדרך שהובילה אליו. בעצם, זה לא מדויק. הוא הרבה יותר מטופש ומגוחך. טראומות מסופה של "ה-OA" צפו ועלו כשקשקושים מיסטיים נערמו אלה על אלה, סוחטים "מה לעזאזל?" מדי מספר שניות. דבר אחד ניתן לומר לזכותה של "רקוויאם": היא מופרכת ומטופשת בתדירות כה גבוהה עד שאין סיכוי לשעמום. בהנחה, כמובן, שהמזוכיזם שלכם מספיק מפותח כדי לרצות לצלוח אותה במלואה.

מה: ארצ'י פנג'אבי ("האישה הטובה") וג'ק דוונפורט ("זיווגים") מככבים במותחן בריטי חדש של ITV. הסדרה עוקבת אחר הרופאה המבריקה ד"ר מונה הארקורט שחיה בלונדון יחד עם בעלה הלוביסט הפוליטי. כאשר פצצה מתפוצצת בלונדון באותו יום שאחיה של מונה נחטף ונרצח בפקיסטן, חייה המושלמים של מונה מזועזעים. המצב מחמיר כשמונה מבינה שבנו של אחיה נעלם מהאוניברסיטה ושמו נקשר לפיצוץ ולרצח של אביו. בזמן שמשפחתה עומדת בפני האשמות קשות ומסתבכת ברשת סבוכה של בגידות וקונספירציות, מונה מוצאת את עצמה מתעמתת עם הדילמה האולטימטיבית: עד לאן תסכים ללכת כדי לשמור על בטחונה של משפחתה? הסדרה משודרת בכאן 11 וב-yes VOD.

מה חשבנו: "קרבת דם" היא ההוכחה האולטימטיבית לכך שאפשר לשעמם ולייגע גם במספר פרקים קטן, ושמריחה של סיפור היא פשוט תוצאה של כתיבה רעה. שרדנו עד מחציתה, שלוש שעות תמימות, והתקדמות הסיפור הייתה שוות ערך לכדי עשר דקות מסך פחות או יותר. לא ברור למה סדרה שמשדרת מצג של מותחן חובק עולם, מבזבזת כל כך הרבה זמן על מערכות יחסים כל כך לא מעניינות. מצד אחד מדובר בגישה מאוד סבונית עם אינספור דמויות בתוך המשפחה, אבל בלי האפקט הקאמפי של סבוניה. המון שיחות נוגות, מודאגות, זיכרונות, שכולם באים על חשבון קידום העלילה.

כשקצב הזחילה של "קרבת דם" כבר מיתרגם לעלילה, מתגלה סיפור שמתקשה להתעלות לרמת עניין גבוהה. הדמויות הבולטות של הסדרה, מונה ואחיינה דניש, כבויות ושגרתיות, ומלבד הטרגדיה שקושרת אותם אין באמת סיבה אמיתית להתעניין בגורלם. הסדרה מנסה כמעט בכוח לדחוף נושאים בוערים כמו יחס למוסלמים על רקע פיגועי טרור ועוצמה נשית, אבל במקום להעלות את הסדרה הם רק מעיקים עוד יותר על העומס הקיים גם כך. אפשר להגדיר את "קרבת דם" כמלודרמה ללא דרמה, אוסף של אנשים שמתרוצצים סביב ונזכרים במה שהיה, מבלי שמשהו מכל זה באמת רלוונטי באמת לצופה.

מה: דרמה בלשית של ה-BBC המבוססת על סדרת הספרים רבי המכר של ג'יי. קיי. רולינג (אותם כתבה תחת שם העט רוברט גלברייט). השחקן הבריטי טום בורק ("מלחמה ושלום") מגלם את דמותו של קורמורן סטרייק, לוחם בצבא בריטניה בעברו, שהופך לבלש פרטי הפועל ממשרד קטנטן בלונדון ולמרות שהוא פגוע פיזית ונפשית, התובנות שלו והרקע שלו כחוקר צבאי נחוצים מאוד כדי לפתור שלושה תיקי רצח סבוכים שחמקו מעיני המשטרה. רובין אלקוט (הולידי גריינג'ר היפהפיה) עוזרתו המסורה של סטרייק עוזרת לו בפתרון התעלומות. הסדרה זמינה ב-HOT, yes וסלקום TV.

מה חשבנו: שבעת הפרקים של "סטרייק" מחולקים לשלושה סיפורים המבוססים על שלושת הספרים ("קריאת הקוקיה", "תולעת משי" ו"דרך הרשע"), וככאלה לא מאוד אחידים ברמתם. הראשון הוא הטוב מכולם, השני פחות טוב והשלישי כבר חוזר לתלם. כך או כך, אחרי מאה ומשהו שנה של סיפורים בלשיים, "סטרייק" לא בדיוק מייצרת משהו חדש ומבריק בגזרה הזו, גם אם הסיפורים שלה טובים, יודעים להפתיע ועשויים היטב. רוב הזמן כוחה של "סטרייק" הוא במערכות היחסים, אם אלה של קורמורן עם אביו הזונח ואמו המנוחה, של רובין שנאלצת להגן תדיר על בחירת הקריירה שלה מול ארוסה, וכמובן של הבלש והעוזרת שלו. בהתאם, כאשר החקירות הבלשיות נוגעות איכשהו לחייהם, "סטרייק" מתגלמת במיטבה. כך או כך, מדובר בסדרה חביבה וסולידית, לא הרבה יותר.

מה: סדרה בת ארבעה חלקים של BBC בכיכובה של ג'ודי ויטאקר, היא "דוקטור הו" החדשה. האחות המנוסה קאט הארדקר, גרושה המגדלת לבדה את בתה הקטנה, מפוטרת מעבודתה בבית אבות לאחר שחשפה סדרת בעיות בטיפול בחולים. ברגע של ייאוש היא גונבת את זהותה של חברתה הטובה ד"ר אלי סאטון ועוברת לאדינבורו, שם היא מתחזה לרופאה ומתחילה לעבוד בבית החולים המקומי. כד"ר סאטון היא הופכת לחלק חשוב ממחלקת הטראומה של בית החולים, אך ככל שהיא נכנסת לדמותה של אלי כך עליה לספר יותר שקרים. הסדרה זמינה ב-yes VOD.

מה חשבנו: ניכר שיוצר הסדרה, דן ספטון, הוא בעצמו רופא חדר מיון. "בידיים טובות" מלאה ביקורת על מערכת הבריאות, על העומס המערכתי ואפילו על רופאים, הגם שהסדרה מקפידה לחדד את האנושיות שלהם לטוב ולרע. "כמה פציינטים הרגת?", שואלת אחת מהן את רעותה באחד מהמקרים. סופרות את הכשלים ואת הטראומות שהסבו לאחרים ולעצמן. מעבר לעניין בביקורת הזו, שכמובן רלוונטי גם לחיינו בישראל, הסדרה בכללותה לא באמת מתעלה לפסגות מרשימות. באופן אירוני, משהו במינונים שלה לקוי. מצד אחד האקספוזיציה שלה - החלק שבו קאט עדיין מועסקת כאחות - קצרה מדי ולא ממצה, ומצד שני לאורך שני הפרקים הראשונים ישנו רצף של העמדות פנים שקאט נאלצת להציב מול עמיתיה החדשים ולנוכח אתגרים רפואיים חדשים, עד שקשה לא לחוש שהרעיון חוזר על עצמו, ובסופו של דבר קצת משעמם. זה משתנה בשני הפרקים האחרונים של הסדרה, שמביאים את העלילה לשיאה, אך אפשר היה בהחלט לשפר אותה.

מה: דרמה בריטית בת ארבעה פרקים של ה-BBC בכיכובם של קארי מאליגן, ג'ון סים, בילי פייפר וניקולה ווקר, המגוללת את ההשלכות לאחר מקרה ירי קטלני של שליח פיצה. מהאירוע הזה מסתעפת חקירה משטרתית שמערבת פליטים מאזורי קרב, מבריחים לא חוקיים, אנשי צבא מפוקפקים ודמויות רבות אחרות. הסדרה זמינה בנטפליקס.

מה חשבנו: חבל מאוד שמשמעות השם המקורי של הסדרה, "Collateral" אבדה בתרגום. השם "נזק משני" קולע כל כך למהותה, מאחר שרוב דמויות המיני-סדרה הן נפגעות נזק משני של מלחמה ולחימה, בין אם אזרחים ובין אם לוחמים, ולצדן אנשים מן השורה המשמשים ככלי משחק בידי כוחות גדולים מהם. יש שלושה אחים שברחו מסוריה, לוחמת שאיבדה את חברתה ואת דרכה באפגניסטן, ואפילו נקודה חצי-ישראלית - אישה שהגיעה בילדותה כפליטה מלבנון בעת המלחמה (הראשונה) עם ישראל, וכעת משתמשת בזה כתירוץ להתנהגותה חסרת האחריות.

על אף נקודת המוצא ההומנית שלה, משהו ב"ארבעה ימים"/"נזק משני" מאוד טכני. אולי בשל הניסיון להימנע מלסחוט יותר מדי את הטראומות והרגשות המתבקשים מנושא מדמם כזה, הסדרה משיגה לפעמים את האפקט ההפוך, קור וניכור, מעט מדי אמוציות גם כשהן נדרשות. בנוסף, בתוך כל הסיפור ישנן יותר מדי דמויות שבסופו של דבר קשה לומר שכולן מצדיקות את קיומן כאן. הסיפור שלהן לא מספיק חזק בפני עצמו, ואם הן אמורות לתרום לתחושה הכללית של הסדרה, הרי שזו כבר מובנת גם בלעדיהן. אף על פי כן, לא מעט בשל קוצרה, "ארבעה ימים"/"נזק משני" חכמה וסולידית, ובסופו של דבר גם מפיקה שיא רגשי או שניים. "המלחמה נכנסה לדם", אומרת אחת הדמויות, מתמצתת את הסדרה ואת כוחה. ועם המלחמה הזו בדם מגיעים חלק מהאנשים למקומות שלווים לכאורה ומפרים את השקט.

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר