"הלוואי שהייתה לי זוגיות, לא משנה לי שלא יהיה יהודי"

"חלום, כבוד גדול לעבוד איתה. היא שחקנית מדהימה ואדם מאוד מיוחד, אני שמחה שהיא חזרה לעבוד איתנו בעונה השנייה. זה מאוד סוריאליסטי. היא מאוד השפיעה עלי בתור ילדה ונערה מתבגרת ובתור בחורה. מעבר לעבודה שלה והקריירה, אני מעריכה את האדם שהיא, התנועות החברתיות שהיא חלק מהן, והדברים שהיא מאמינה בהם. היא שומרת על קריירה ומשפחה, יש לה ארבעה ילדים והיא מקצועית".

נתקלת בשחקנים נוספים בקנה המידה שלה?

"נתקלים, אני חיה בהוליווד, יש כל הזמן. אבל זו הפעם הראשונה שאני נמצאת עם מישהי בקליבר הזה על בסיס יומיומי".

התרגשת?

"לא התרגשתי לפגוש אותה כי היא מפורסמת, אלא כי אני מכבדת את העבודה שלה ולומדת ממנה. אני לא חושבת שיש מישהו שלא ראה 'ספרות זולה' והתרגש, או בחורה שראתה את 'קיל ביל' וזה לא חיזק אותה. היא נותנת לי השראה, וזה מה שמרגש בלעמוד מול שחקן בסדר גודל הזה".

איך החיבור שלך איתה?

"יש לנו חיבור טוב".

יש לך איזו אנקדוטה מהעבודה איתה?

"צ'ילי, הכלבה שלי שנמצאת איתי על הסט כל יום, החליטה בכל בוקר להיכנס לקרוואן של אומה. אז כל בוקר הכלבה שלי נכנסה והשאירה לה מקל, כאילו נותנת שרביט למלכה. אומה הייתה מתרגשת בכל פעם מחדש. היא אמרה שהיא מרגישה מיוחדת. עניתי לה שהיא באמת מיוחדת, היא המלכה".

יש יחסים מחוץ לסט?

"היא חיה בניו יורק, היא עסוקה, יש לה משפחה וילדים. אנחנו לא מדברות בווטסאפ או יושבות לקפה, אבל אני מרגישה שאני יכולה - שיש לנו קשר חברי".

"קניתי השנה בית בלוס אנג'לס, זו באמת הפעם הראשונה שאני יכולה להגיד בלב שלם שבניתי בית בלוס אנג'לס. אבל יש לי גם בית של הלב, ולא יעזור שום דבר - הוא במדינת ישראל. בישראל המשפחה שלי ובישראל גדלתי. והשורשים. שורשים זה משהו חזק, הוא מושך ומייצב, ואני מגיעה הביתה לישראל המון. רק השנה הגעתי 4 פעמים. אני לא עובדת בארץ אמנם, אבל אני באה בגלל הלב והמשפחה. אז אני חושבת שבית יכול להיות בכל מקום כל עוד אתה מרגיש שייך".

את שומרת על קשר יומיומי?

"לי זה מובן מאליו, לא הייתי מצליחה לשרוד אחרת. אני מחוברת לבית, למשפחה ולחברים וחשוב לי לשמור על קשר".

מה הכי חסר לך?

"האנשים".

"וואו, וונדר וומן. מדהימה, מדהימה. אין מילים. היא פרצה דרך, עושה עבודה מעולה, מקצועית מקסימה וכובשת".

יצא לך לפגוש אותה?

"לא יצא לי לפגוש, לא יותר מלהתקל בה בסופר, אבל אני בטוחה שעוד יקרה. אנחנו לא מכירות, לא הכרנו עוד, אני רק זוכרת שראיתי אותה בסופר פעם אחת, אבל מי לא מכיר אותה".

לא ניגשת אליה?

"לא, היא הייתה עם הילדה שלה, ועם אמא שלה בקניות".

אין רגע של קנאה? היא בכל זאת מוכרת בכל העולם, כל ילד ברחוב בישראל יודע מי היא.

"זה לא מעסיק אותי. קנאה? בטוח שלא. אני חושבת שאנחנו מאוד שונות. את יודעת, אני עובדת וטוב לי ואני במסע שלי והיא במסע שלה. להשוות את עצמך זה לא דבר טוב, כי אני מה שאני והיא מה שהיא. אני לא מנסה להיות משהו שאני לא. אני מעריצה אותה, כי מעבר לזה שהיא פייטרית ועובדת מאוד קשה, היא גם בנתה משפחה ועושה חיל לנשים בכלל, לא רק לשחקניות. בסך הכל יש לי רק כבוד אליה והערצה, וירבו נשים שעובדות קשה ועושות חיל".

מציק לך שאת לא מוכרת בארץ?

"אם זה מציק? לא, ממש לא. בהתחלה אולי, כי חשבתי שאם אתה מוכר זו איזושהי קבלה שהצלחת או שאתה עובד, אבל הנה אני עובדת ועושה דברים שאני אוהבת וגאה בהם. לא חיפשתי את הפרסום והתודעה בפרהסיה, זה פחות עניין הפרסום, אלא לעשות עבודה טובה".

מקבלת תגובות בארץ?

"אני מקבלת אהבה מהצופים שעוקבים אחרי הסדרה, יש המון אהדה מהארץ וזה נעים. חשוב לי שאנשים יהנו מהעבודה שלי כמו שאני נהנית מעבודה של אנשים אחרים. אם בישראל לא ממש מכירים אותי זה לא מפריע לי. מפריע לי אם מישהו יראה את העבודה שלי ויחשוב שהיא לא טובה".

יש בך קנאה?

"אני חושבת שזה משהו שקיים בנו, זה אנושי להשוות את עצמנו, לא הייתי אומרת קנאה, אלא חוסר ביטחון עצום בתור ילדה, נערה מתבגרת ועד היום מאבקים יומיומיים על מי שאני ומה שאני. אני חושבת שאולי משם בניתי את הקריירה שלי, משם הגיע הצורך לשים מסכות ולהתחפש ולהיות מישהי אחרת. לא קנאה לאחרות, אבל שיפוטיות עצומה לגבי, לגבי איך אני יכוה להיות יותר טובה. לגמרי. עד היום אני נאבקת בזה".

"אני דואגת למשפחה שלי, אולי יותר מדי. למדתי בביקור האחרון שאני צריכה ללמוד לשחרר. אני לא נמצאת כאן, אני מאוד רחוקה, לא נמצאת בחגים ובימי ההולדת, לא נמצאת כשמישהו חולה ורק רוצה להביא לו מרק או כוס תה. אם אני לא נמצאת והמזגן של אמא שלי מתקלקל, היא לא תתקן אותו 8 חודשים כי אין לה עצבים להתקשר לטכנאי. אני דואגת וקשה לדאוג מרחוק. אני פולניה ומרוקאית והכל נהיה יחד סלט מטבוחה. אני מרגישה כל הזמן שאני רוצה לפצות על המרחק, אז זה בא בדיליי, ואז יוצא שבארץ הם כבר עברו את הסאגה, ועברו לדאגה חדשה, ואני מגיעה ומנסה ומנסה, יותר מדי. זה מעצבן ומציק. כאילו 'תשחררי, תדאגי לעצמך, הכול בסדר'. זה משהו שאני צריכה לשחרר ולדאוג פחות".

את אדם חרד?

"אני לא חרדתית שיקרה משהו, אני דואגת. היא אמא שלי, אז אני רוצה שיהיה לה מזגן תקין. זה לגיטימי. אנחנו 4 אחים, אז יש מי שדואג ביומיום. ועדיין, אני מהגדולות. קמתי ועזבתי בגיל צעיר. התחושה עצמה, ה'ג'ואיש גילט' לאורך השנים, היא אדירה וכבדה לי. אני חייבת להוריד אותה ממני. להגיד לעצמי 'הלכת בדרך שלך, עשית מה שאת צריכה לעשות, ואת מגיעה המון לביקורים'. אני באה כדי שירגישו שאני עדיין חלק ואוהבת ודואגת. והם אומרים תשחררי. רק עכשיו היית פה".

מישהו הלך בדרכך מהאחים?

"לא, באופן גורף. אני הליצן של המשפחה, הם אפילו הפכים גמורים ממה שאני מייצגת ומה שאני מתעסקת. אחותי הקטנה למשל, טסה להודו - גילתה מחדש את האהבה לחיים, לבני אדם ולחיות, היא חזרה הביתה והחליטה שהיא מתחילה לעבוד בהוסטל בתחנה המרכזית הישנה עם אנשים שסובלים מבעיות נפשיות ואין להם משפחה. היא שם יום יום עם אנשים בני 30 ומעלה. היא נותנת מעצמה, בלי להתעסק בעצמה כל הזמן, שזה שונה ממה שאני עושה, זה מחמם לי את הלב. לא יודעת איך קורצנו מאותו החומר, אולי היא מאומצת?"

"אני חושבת שדיברתי על זה המון, עוד לפני שהתנועות שקיימות היום התחילו להתניע. אני כל כך שמחה שזה קרה, אנחנו נמצאים בתקופה של שינוי. העוצמה של מה שזה מביא איתו, תוביל לסביבה הרבה יותר נקייה ובטוחה לנשים לספר את החוויות שלהן וזה מה שיוביל לשינוי לאורך זמן. זה מאוד מעודד וחשוב להמשיך ולדבר על זה, רק דרך דיבור נביא לשינוי".

נתקלת בהטרדות מיניות בתעשייה?

"אני יכולה לספר שההתנהלות, לא רק בתעשייה, מתבטאת בדרך כלל בהבדל בעמדות כוח בין אישה לבין גבר. זה מגיע ממי שמחזיק במושכות מבחינה פיננסית. נתקלתי בזה בניו-יורק כשמלצרתי או בימים כשעבדתי בחנות בגדים במלרוז או כשישבתי מול מפיק או מלהק, אין לזה סוף".

יכולה לתת דוגמה?

"כשגרתי בניו יורק, זו הדוגמא שהכי זכורה לי, עבדתי במסעדה ישראלית. היה לנו בוס שהיה פשוט הארווי ויינשטיין. הוא העסיק רק נשים, רק מלצריות צעירות וחביבות, בחור בן 46 עם משפחה וילדים. הייתי רואה את אשתו במסעדה כל הזמן. הוא היה זורק מילים, היה צובט ישבנים. הייתה פעם אחת ספציפית אחרי שכולם סיימו לעבוד, בדיוק הרמתי כסאות אחרי 10 שעות עבודה של משמרת כפולה, הוא קרא לי למשרד שלו. המשרד היה בתוך מחסן, בקומה למטה. כשנכנסתי הוא נעל את הדלת, ואמר לי שהוא קנה לי מתנה. הוא הוציא לי שקית של 'ויקטוריה סיקרט', וצלחת עם תותים מצופים בשוקולד לבן, ואמר שהוא יודע שאני אוהבת. שאלתי אותו למה הוא נותן לי את זה, והוא ענה שזה עוד מעט ולנטיין והוציא חוטיני ורוד. אמרתי לו שאני מעדיפה לא לפתוח ואני מרגישה לא בנוח וברחתי משם".

המשכת לעבוד במקום?

"לא הייתה לי ברירה, הייתי על הקרשים וזו הייתה העבודה שלי והייתי בת 17.5 בסך הכול. שבוע אחרי זה כבר עזבתי. את לא יכולה לחיות בניו יורק בלי עבודה. המזל שלי שהייתי מספיק חזקה לעוף משם, בחורה אחרת מול גבר בעמדה של כוח כזה שיכול לסדר פרנסה, ולעזור לה, הייתה נכנעת לזה. כי הרי אין לך איך להילחם, את צריכה את העבודה הזו".

נתקלת בחוויות כאלה בתעשייה בשנים האחרונות?

"לא אכנס לשמות, אבל מפיק באחת הסדרות... הם מתבלבלים והם חושבים שבגלל שיש כוח זה סקסי ומושך. הם מרשים לעצמם לפלרטט ואם את מפלרטטת חזרה, הם חושבים שזה בגלל שאת נמשכת אליהם, אבל את חייבת להמשיך במשחק הזה, אחרת תאבדי את העבודה".

ומה המצב היום מבחינתך?

"היום אני נמצאת בעמדה של כוח. הבחור שהוא מפעיל הבום, אם אני אומרת שאני לא מרוצה מעבודה שלו, הוא יכול לאבד את העבודה שלו. מצד שני אני מודעת לעמדת הכוח. אם הוא מוצא חן בעיני אני לא אתחיל איתו, כי הוא בעמדה שהוא חייב להיות נחמד אלי וחייב לפלרטט איתי חזרה, כי אחרת אני אתעלל בו עם הכוח שלי. לא ברור לי למה אישה יכולה להשתמש בהיגיון הבריא שלה וגבר לא. היום הדברים שונים אומנם אבל עדיין יש דרך ארוכה, ובכל זאת יש הרגשה של שינוי".

מרגישה שינוי על הסט?

"התנועה התחילה להתהוות לקראת סוף הצילומים של העונה השנייה. היה הרבה דיבור על זה, השינוי לא נוכח על הסט, כי זה קרה בסוף, אבל יש הרגשה אדירה של שינוי פה בהוליווד".

ג'רמי פיבן (ארי גולד, הפמלייה), הואשם בהטרדה מינית על סט 'הפמליה', והרי היה לך תפקיד אורח בסדרה. נתקלת בו?

"האמת שאני לא זוכרת, לא עבדתי איתו על הסט, אלא עם שחקנים אחרים. איתו ישבתי לארוחת ערב, יחד עם כמה מכרים, זה לא היכה בי כמישהו שמתנהג בצורה לא נאותה".

"הוא ידוע בזה שהוא אדם מאוד מוזר, אני לא ממש מתמצאת בסיפור. דווקא על ההטרדות לא שמעתי, אבל כל הסיפור עם הבת שלו, שהוא יצא איתה. עצוב לי לשמוע את זה, אני מעריצה אותו על העבודה שלו, הוא אמן מוכשר ורציתי לעבוד איתו. כנראה שיש דברים מעבר".

"הלוואי והייתה לי. מבחינה זאת הייתה לי שנה מאכזבת. נקודתית על הזוגיות. אני מאוד עסוקה, זה ממזער את ההזדמנויות להכיר אנשים. אני בטיסות ולוקיישנים, צריכה להיות בכמה מקומות בו זמנית ולא נמצאת במקום אחד לאורך זמן. זה מקשה. היו לי כמה מערכות יחסים שהיו אחלה ונתנו לי המון ממה שהן יכלו לתת וזה לא החזיק. אני מחפשת מישהו שיחזיק ויעשה לי טוב והחיפוש נמשך".

ומה לגבי מישהו ישראלי? זה עומד על הפרק?

"כן, בטח, יצאתי עם ישראלי. זו הייתה הבעיה, יצאתי עם מישהו מהארץ וזה קשה. אתה עושה את כל מה שאתה יכול, טסנו, התראינו, פייס טיים, דיברנו כל הזמן בהודעות ווטסאפ, אבל יש משהו בלישון ליד מישהו שמגשר על כל מה שעשית באותו היום. רק הקירבה הזו מעצימה, וזה חשוב לי. היה לי מאוד קשה הלונג דיסטנס".

תרצי לגדל ילדים בארצות הברית?

"אני ארצה לגדל ילדים, נקודה. איפה? אני לא ממש יודעת. אין לי ממש פרמטר לאיפה אני רוצה לגדל אותם, העיקר שיהיו מאושרים. דווקא אשמח לטייל איתם בעולם, הוא גדול ויפה ומלא כל טוב, אני לא מאוד מרובעת או מבויתת. אני מאוד ציונית באיזשהו מקום. אשמח לבלות איתם תקופות ארוכות בישראל, אולי שנים אפילו, אולי בישראל אסיים את המסע שלי. קודם שאמצא אדם שמוכן להקים איתי משפחה, מאיפה הוא יבוא? אלוהים יודע".

חשוב לך שהוא יהיה יהודי?

"לא. זה לא משהו שאני מודדת בבן אדם. אין מבחינתי דתות, צבעים, תרבויות, שפות, זה הכל חסמים שהחברה הציבה לנו. אני לא מאמינה בזה, מסורת זה מקסים וממלא אותי, ואני נהנית ואוהבת את המסורת, אני אפילו קצת מסורתית במקומות מסוימים, אבל לא אפסול בן אדם או אהבה בגלל דת או בגלל כל דבר אחר. אני לא חושבת שאהבה מודדים בפרמטרים כאלה".

את אומרת שהחיים שלך מאוד אינטנסיביים, איך היום יום שלך נראה?

"הייתה לי שנה מטורפת. הייתי בקנדה, במרוקו, בישראל, בלוס אנג'לס בניו-יורק, במקסיקו, יש פעמים שקמתי בבית מלון לעשות יחסי ציבור, ולא זכרתי איפה אני ואיזה יום היום. עכשיו למשל ביליתי חודש שלם בלוס אנג'לס, בבית, מיד אחרי הביקור בישראל. זה היה אחד החודשים הכי כיפיים שהיו לי. אני יכולה לקום בבוקר עם המצעים שלי, להסתכל על הנוף שלי, ללכת לטיול עם הכלבה שלי. שיגרה בבית לא הייתה לי כבר הרבה מאוד זמן, הייתי צמאה לזה. עוד מעט שוב מתחיל הברדק, לקראת העלייה של העונה השנייה של 'מתחזים' (החל מהערב גם ב-HOT ובסלקום TV) נצא למסע יח"צ. בכל פעם כשיש פרויקט, מנסים לקדם אותו בשביל לקבל רייטינג. זאת תהיה עונה מוצלחת, ולמרות שהעונה הראשונה הייתה מוצלחת, עדיין אי אפשר לנוח על זרי דפנה".

את נהנית מהמסעות האלה?

"זה כיף להכיר מקומות חדשים, אני ברת מזל שאני מסתדרת עם האנשים שאני עובדת איתם, אנחנו חברים טובים גם מחוץ לעבודה וזה כמו קייטנה, אני מאד גאה בסדרה ובדמות הזו ובמה שאני זוכה לעשות כל יום. אני נהנית להציג לאנשים ולשמוע תגובות, זה נורא ממלא, אני אוהבת את העבודה שלי, זה אינטנסיבי וטוב".

זה משהו שאני מנסה להימנע, זה בזבוז של זמן, מה שהיה היה וצריך להתרכז במה שעכשיו".

"אם אני נמצאת בהוליווד בזמן הטקס, זה מורגש. אני נהנית מהתקופה של לפני האוסקר. יוצאים כל הסרטים, וזו תקופה שאני הולכת לקולנוע כל יום. יש הרבה סרטים טובים ואני נהנית לראות עבודה טובה. זה לא מעסיק אותי מי הולך לזכות".

היית באחד האירועים שאחרי הטקס?

"בשנה שעברה הזמינו אותי למסיבה של אחרי הטקס. כשהגעתי לשם גיליתי בדיעבד שהקרינו במהלך הטקס את הטריילר לסדרה שלנו, מייד אחרי הנאום של מריל סטריפ. סיפרו לי שכולם היו מרותקים למסך. במסיבה ניגשו אלי אנשים ואיחלו לי מזל טוב כי ראו את הטריילר, חוץ מזה לא הייתי בטקס עצמו".

התרגשת במסיבה?

"אני חיה בהוליווד, אני לא מתרגשת לשבת לשתות שמפניה עם מישהו, אני מעדיפה לשבת לנס קפה עם אמא שלי או לשבת עם אחותי לבירה. לא מעניין אותי לשתות איתם שמפניה, אני רוצה לעבוד עם האנשים האלה. אשמח לפרק איתם תסריט ולבנות דמות מאפס וליצור איתם משהו יחד, ליצור אומנות. אבל לא מעניין אותי ללבוש שמלה ועקבים שירצחו לי את הבוהן ולפזז כל הלילה, אני עושה את זה לקדם את הפרויקטים שלי והעבודה שלי. אני גם לא טובה במינגלינג, יש לי חברות שהן טובות בזה, אני פחות מוצלחת בתחום".

"אני מאוד אשמח לשחק כאן, זה יהיה כבוד אדיר, אבל זה חייב להיות פרויקט שיעניין אותי, זה צריך להיות עם אנשים שאני נהנית לעבוד איתם ומבינים את אופן העבודה שלי, ושיאתגר אותי ושיתאים מבחינת לוחות הזמנים".

עם מי היית שמחה לעבוד?

"לפני כמה שנים ראיתי את 'את לי לילה', של אסף קורמן, והייתי שמחה לעבוד איתו. אולי אם הייתי עושה סצנה עם גילה אלמגור זה היה מגניב לגמרי, או למשל דאנה איבגי, מאוד הייתי נרגשת לעבוד איתה".

"אמצעי. אני חושבת שבגלל שעבדתי מאוד קשה כדי להגיע לרווחה כלכלית ושקט כלכלי, יש לי ערך גבוה לכסף. בגלל שתקופה ארוכה חייתי במחסור, אני מאוד שמרנית ולא מתפרעת ותמיד תהיה לי דאגה כלכלית. תהיה לי דאגה שמא זה יקרה שוב, ואני תמיד במחשבה שצריך לשמור ליום שחור. אולי אפילו יותר מדי. אני צריכה לשחרר קצת ולהבין שהכל בסדר, וגם אם יהיה יום שחור אני אסתדר ותמיד אנחת על שתי רגלים, לא צריך לחיות בפחד הזה".

"אני לא יכולה לספר כלום על העונה השנייה. חלק עצום מההנאה של הסדרה, חלק מהכיף בסדרה הזו, זה לא לדעת מה מגיע. אני יכולה להגיד שהעונה הזו איתגרה אותי בתור בחורה ושחקנית ובן אדם, בצורה יוצאת דופן. הייתי צריכה לענות על הרבה שאלות קשות שהשאירו אותי ערה בלילות והיה לי לא קל מבחינת העבודה שאני צריכה לעשות, אבל זו היתה עבודה מאוד מספקת".

מה עובר על הגיבורה, שאת מגלמת, מאדי, בעונה השנייה ואיך זה השפיע עליך?

"בעונה הראשונה העבר של מאדי רדף אותה, הדברים והטעויות שהיא עשתה והמהלכים. היא פגעה באנשים שחשובים לה והצליחה לברוח. בעונה השנייה אין לה לאן לברוח והיא צריכה להתמודד. הייתי צריכה לשאול את עצמי על מה אני מתחרטת ועל מה אני מצטערת והאם יש אנשים שאני פגעתי בהם ואיך אני מתמודדת ואיך ממשיכים הלאה. היה לי לא קל, אבל יצאו הרבה מטעמים. אני מקווה".

רוב הזמן רוב הדמויות בסדרה עסוקות בלרמות, אחת את השנייה, זרים ואת עצמן. הפשע נראה הרבה פעמים קל ומשתלם, זה לא עשה לך חשק לרמות לפעמים?

"כולנו רמאים, לכן אנשים מתחברים לסדרה. את מתלבשת בשביל להרשים, את חושבת באיזה מילים להשתמש, אנחנו בסוג של מרמה מסוימת, אבל הרמאות הכי גדולה, והכי בעיתית מתרחשת כשאת מרמה את עצמך. כשאת מתעסקת בלשים מסכות ואת מאבדת את עצמך, ושואלת מי האני האמיתי"?

יש קווי דימיון בינך ובין מאדי?

"חד משמעית. האמת שבכל דמות ששחקתי מצאתי קווי דמיון. גדלתי בתור ילדה חסרת ביטחון והיה לי לא קל להיות ענבר, רציתי להיות מישהו אחר. אבא שלי יצר לי סביבה בטוחה לעשות הצגות, שירים, ריקודים ולהתחפש, הוא היה עוקב אחרי עם מצלמת וידאו והייתי עושה דמויות. אני מקווה שאם יש בחורות או בחורים שרואים את הסדרה, הם ילמדו לאהוב ולקבל את עצמם כמו שהם. אני עדיין עובדת על זה, אולי דרך 'מתחזים' זה יגיע יותר מהר".

"עיר האפשרויות".

עזבת את הבית בגיל 17, איך ההורים אפשרו לך לנסוע בגיל כל כך צעיר לבד?

"אני עקשנית, כשאני רוצה משהו או הולכת על משהו, אני לא מוותרת. אמא שלי אמרה שאם אי אפשר ללכת נגד, אז צריך ללכת עם זה, אחרת זה יהיה קשה. הייתי נוסעת בכל מקרה, אם היו מרשים לי ואם לא. חסכתי את הכסף לבד, עבדתי מגיל צעיר, כיוונתי לשם, שיפרתי את האנגלית שלי בשביל לעבוד בארצות הברית. ההורים שלי ידעו שזה מה שאני רוצה לעשות. כל הזמן הופעתי מולם, עשיתי להם הצגות, לא הייתה להם ברירה. אמא שלי אמרה שכשבאתי אליה, זה היה כמו ילד שאומר שהוא חולם להיות אסטרונאוט. אז מה תגיד, זה לא אפשרי? אתה אומר בהצלחה".

"אני שחקנית והתפקיד שלי לייצר מציאות על מסך, חלק מהמציאות שלנו זה אהבה, מערכות יחסים, עירום וסקס. כמובן שזה צריך לשרת את העלילה, אני אעדיף שזה יעשה בצורה אומנותית, וארגיש בטוחה בסיטואציה. כל החוויות עד כה בתחום הספציפי הזה הרגישו לי ככה, ולא הייתי עושה את זה אחרת. אין לי בעיה אם זה מה שצריך בשביל לספר את הסיפור. להפך, זה לא קל לעשות, זה מאתגר בתור אמן, אם אתה הולך ומביא אמת מהבטן שלך, מהנפש, אז ישר כוח".

"אני חושבת עליה יותר מדי לטעמי. הייתי רוצה לחשוב קצת פחות, לשחרר ממנה, לאהוב יותר, לקבל אותה יותר. אני הביקורת הכי קשה של ענבר לביא, אני צריכה לחבק אותה יותר כמו שהיא. יכול להיות שעוד שנה התשובה שלי תהיה שונה לגמרי, זו האמת שלי להיום".

"אני לא מעורבת בפוליטיקה בארץ, לא מעודכנת, ולא קוראת".

למה?

"אולי כי בגלל שבאתי מבית פוליטי, אבא היה מועמד ברשימת העבודה לכנסת, והיו לנו חדשות 24/7 ובנסיעות לכל מקום. אז כנראה שקצת עייפתי מזה, אז אני לא מעודכנת. אני גם תמיד מתאכזבת מהכותרות וממה שקורה. אני מעדיפה להשקיע את האנרגיה במקומות שאני יכולה להוביל לשינוי והתקדמות".

"לא עשיתי צבא, אני מרגישה שאני מנסה ותורמת למדינה בדרכים שלי, איך שאני יכולה, למרות שזה לא יפצה על זה. במקום שהייתי בו, היה לי חלום שבער בי ורציתי לנסוע ולהגשים אותו וזו הייתה הבחירה שלי, זה מה שיש לי להגיד בנושא".

"אימפריה. התיכון שלמדתי בו, בשכונה שגדלתי בה, המוסד שנתן לי את הבמה המקצועית הראשונה במחול. זה לימד אותי משמעת עצמית מאוד גבוהה, מקצועיות, מה שאני יודעת על במה למדתי שם. ועדיין החברות הכי טובות שלי משם, האחיות בלב ובנפש. קריית שרת אימפריה".

"דימוי גוף זה משהו שאני נאבקת בו מגיל צעיר, אף פעם לא הייתי שלמה עם הגוף שלי, אני חושבת שזה משהו חברתי שקיים אצל נשים רבות, אצלי אולי זה משוייך לעולם המחול, הבגדים הצמודים, המראות בכל פינה בסטודיו. בכל אופן, היום אני עובדת מול מצלמה בתעשייה של אשלייה אופטית מסויימת, ואני משתדלת לאכל נכון ובריא, אבל האמת שלפעמים אני לא עושה את זה ומדלגת על ארוחות ומרגישה חלשה וזה מתנקם בי. השנה החלטתי לדאוג לעצמי יותר, לבשל יותר, ולשחרר קצת מהמשטר. כל דבר במידה, החיים קצרים מדי, גוף בריא, נפש בריאה. לשם אני מכוונת ועם קצת התמדה, לשם אגיע".

"לא משהו שאני נתקלת בו, בכלל, אם כבר אני יכולה להגיד שאנשים מאוד סקרנים. תמיד יש סיפורים על הדוד בגבעתיים והסבא בקיבוץ, תמיד יש משהו. זה אפילו מעייף אותי לשמוע את הסיפורים האלה. אנשים אוהבים את ישראל, נתקלתי רק בחיובי וטוב. לא יודעת האם כי מפחדים שאצא עליהם או שאני מאיימת, אבל לא נתקלתי בדברים אחרים".

"אין לי ממש תכנית למקרה שלא ילך, כי בינתיים הכול בסדר. אני יוצרת שזה מה שהכי חשוב לי, אני מתמלאת מעשייה ויצירה, ויש לי הרבה שאיפות מעבר".

מה למשל?

"הייתי רוצה לעבור מאחורי המצלמה, לביים, ללמוד מבמאים. אני נכנסת למסלול הזה, זה נקרא 'שדויינג'. אתה מצטוות לבמאי שעובד ואתה מציץ מעבר לכתף ולומד מכל מה שהוא עושה. אני עושה את זה השנה, אני עובדת עם כמה במאים".

מי?

"לא יכולה להגיד. אבל כן אומר שהעולם הזה ממלא אותי ומסקרן אותי. במקביל אני כותבת, ומשתדלת ליצור בכל דרך אפשרית. החלתי גם לצייר".