"משפחה בטרנס" של אופיר טריינין, הזוכה הטרי של פסטיבל דוקאביב 2018, מציג את סיפורה של משפחה מנהריה שבה מי שהיה האב מתחיל תהליך לשינוי מין, ועוקב אחר ההתמודדויות שלו ושל שאר בני המשפחה במרחב הציבורי והמשפחתי. לכאורה, מזדקר לעין סיפור של חריגות, שונות וקונפליקט חסר פתרון, אך היצירה הדוקומנטרית הזו מרגשת במיוחד בגלל שיש בה גם משהו מעבר לכך: סיפור על נורמליות, ועל איך מה שנראה דרמטי מתקבל ומוכל ברגישות, בטבעיות ובחוכמה הרבה יותר מאשר שדברים בעלי משמעות פעוטה בהרבה מתקבלים במשפחות "רגילות".
תמצית כוחו של הסרט, שהוצג ב-yes דוקו בשבוע שעבר וזמין ב-VOD שלו, קשורה כבר באחת מתמונות הפתיחה, צילום ארכיון מחתונת בני הזוג: עמית וגלית שרים יחד את השיר "זה הכל בשבילך (דון קישוט)" של דני סנדרסון ומזי כהן. טריינין, במאי שאוהב מוזיקה ומאחוריו הסרט התיעודי "גם כשעיניי פקוחות" על המוזיקאי גבריאל בלחסן, משתמש בשיר לאפיין את הקשר הזוגי סביב המתח שבין אהבה גדולה ופנטסטית למציאות מורכבת; בין מי שמעוניין להגשים חלום שנראה לא מציאותי כביכול, ומי שנלחמת להישאר עם הרגליים על הקרקע, ותחזיק כל עוד יש אהבה בין השניים.
"זה הכל בשבילך" הוא מלכתחילה שיר עצוב על הדימוי של אהבה רומנטית ועל התפקידים בין בני זוג בתוכה. בפזמון האחרון שלו (שכבר אינו מופיע בסרט) יש כפילות: מזי כהן שרה "כך או כך תישאר האביר שלי" וסנדרסון עולה במקביל עם "נסיכה שלי", כשהמילים מתערבבות להן. גלית ועמית ימשיכו לאהוב ולתמוך גם כשהדיכוטומיה בין אביר ונסיכה מאבדת משמעות. המילים החשובות יותר מן השיר הן: "אנחנו נתגבר".
העלילה עוקבת אחרי הזוג מתחילת התהליך: חשיפה ראשונה בפני המשפחה המורחבת, פגישת עבודה עם שותף בנוסף לווידוי בפניו, ליווי של הילדים לבית הספר, אירועים משפחתיים - בכולם יש חשש מהחשיפה ומהמחירים שלה - פירוק המשפחה, פגיעה בפרנסה או לעג לילדים, אבל כולם מסתיימים בתוצאה טובה מהצפוי, בחיבוק משותף, בעמידה משותפת וחזקה, הרבה בזכות העמידה האיתנה של גלית, אם המשפחה (משלב זה הן מכונות "אמא" ו"אימי"), שמסרבת לוותר על האדם שעמד בצדה יותר מעשרים שנה ועל המשפחה שבנו יחד.
בדרך, אנחנו לומדים שאף כי שאנשים רעים תמיד מוצאים מה להגיד, ב-2018 יותר ויותר אנשים מקבלים את מה שאמור כבר להיות מובן מאליו: נטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית או מגדר שונה אינם עניינו של איש, ואינם צריכים להפריע לאיש. בכלל, "משפחה בטרנס" מנפץ דעות קדומות מכל מיני סוגים, וצופים המתנשאים על הפריפריה השמרנית כביכול יגלו במהרה שלב רחב אינו מאפיין גיאוגרפי.
גלית מלווה בסבלנות אין קץ את תהליך שינוי המין של עמית, ומסיימת אותו בחתונה חוזרת, הפעם כשתי נשים. אלא שמשלב זה, גם היא נחושה לחשוב מחדש על חייה והמקום שלה בתוך משפחתה. גם התהליך הזה מלווה בבלבול וקשיים, וסופו בפרידה של בנות הזוג, אבל גם זאת אינה טרגדיה: כמו עמית שמצאה מחדש את עצמה בגוף חדש, גם גלית גילתה על עצמה דברים חדשים והגיעה למציאות שבה היא חופשיה יותר. החופש לחיות כרצונך הוא כמובן לא מוחלט בישראל, ולמרבה הצער השניים נאלצים לעבור חוויה קשה אחת אחרונה בבית הדין הרבני לפני שהם מתגרשים כדת וכדין. סוגיות כמו פרידה, הצורך לבחון את הזוגיות מחדש וקושי בתהליכי גירושין הן בעיות של משפחות נורמטיביות, ומתוך הסיפור המאוד מיוחד של השתיים, עולות תחושות ומחשבות שרלוונטיות לכל זוג ולכל משפחה כמעט.
לאורך כל הסרט, הדינמיקה בין בנות הזוג, גם ברגעים קשים, היא דינמיקה של אהבה ואכפתיות. המשפחה אמנם נפרדת, ומכשולים לא מעטים עדיין עומדים בפני חבריה - מוסדות חברתיים מגבילים, קרובים אחדים שמתנכרים, ממסד שמתקשה להתמודד. לחברי קהילת הלהט"ב מצפה עוד דרך ארוכה לקבלה מלאה בחברה הישראלית, למרבה הצער. אך העתיד של בני המשפחה של עמית וגלית הוא ורוד, כי הדור הבא הוא נפלא. ילדיהן של בנות הזוג גונבים את ההצגה בחכמה שהם מפגינים, והיכולת שלהם להבין את הסיטואציה ולקבל אותה בפשטות ובאהבה היא אחד המפתחות לכך ש"משפחה בטרנס" הוא סרט חשוב ומרגש כל כך.
"משפחה בטרנס" מתזכר מחדש שהבניות חברתיות אינן אלא הבניות חברתיות שניתן לשנות ולעצב מחדש, שאהבה וחברות הם ערכים חזקים מאין כמותם, ושילדים מבינים היטב גם את מה שלא אומרים להם. אך יותר מכל, השיעור הכי חשוב שלו הוא לעולם לא לוותר על העצמי, שמשפחה היא מאושרת כשכל חבריה מאושרים, וכל עוד חבריה תומכים זה בזה - אין מכשול שאינו עביר.
