בימיהן הראשונים של תוכניות הריאליטי הישראליות, נטען כלפיהן - לא בלי מידה של צדקנות - שהן למעשה קיצורי דרך: תוך ששה שבועות חובבן אלמוני הופך לרקדן, מוזיקאית, שגרירה, שף, דוגמנית, פרטנר לנישואין וכו'. תוצר לוואי של התהליך הזה הוא החוויה המרגשת מצפייה באפקט הסינדרלה, כלומר: המהפך, ההתגברות על הקשיים והאשליה שכישרון, עבודה קשה, ניצול הזדמנויות וקצת חשיפה טלוויזיונית יכולים לנצח את כל מה שמקשה עלינו את חיינו.
אט אט סף הרגש עלה: הסיפורים קורעי-הלב הלכו והשתלטו על זמן המסך של תוכניות שאמורות היו להתעסק בכישרונות, וכך כל שיר על העצמה או מנת כרוב ממולא קודמו במסכת ארוכה של סיפור חיים נוסח עלייתו ונפילתו ושוב עלייתו של המתמודד. על המסך אולי הוגשה מנה יוצאת דופן, אבל המוצר הטלוויזיוני מזכיר יותר סוג של מזון מהיר: במהירות בזק נארז סיפור מעורר השראה של ניצחון על כל המכשולים, יחד עם מוסר השכל וצ'יפס בצד. זה מתקתק וזריז וטהור, נטול סאבטקסט וחשוב מכל - יש לו סוף טוב. כולם אוהבים סוף טוב.
על הרקע הזה נולדה "היום בעוד שנה" עם אסי עזר, הדוקו-ריאליטי-פיל-גוד החדש של קשת, שקיצור הדרך אינו תוצר לוואי שלו - כי אם לבו של העניין. הפורמט פשוט להדהים וחסר תחכום להפליא: אנשים מקבלים מול אסי עזר החלטה לעמוד באתגר שהציבו לעצמם בתוך שנה, ומצולמים מחדש באותו אולפן עם אותו אסי עזר כעבור שנה במציאות, כלומר 20 שניות בטלוויזיה, ומספרים על השנה שהייתה להם ואיך כוח הרצון וההתמדה עזרו להם לצלוח הכל. בין לבין מוצג סרטון, שכולל ריאיונות לצד סצנות תיעוד עצמי בסגנון "מחוברים". אז כאמור מסכמים את התהליך באולפן בשיחה קצרה ולא מפורטת מדי. שנה בכמה דקות; מהפך מושלם - מיד. תרצו להגדיל בשקל תשעים?
ההפקה של התוכנית לא מעורבת באתגרים עצמם, ועזר מעיד כי הוא אינו יודע דבר על האנשים הבאים לשוחח איתו לפני שהם נכנסים לאולפן, מה שיצר כמה רגעים של מבוכה כשגילה שמולו אדם נכה או תינוקת חירשת. עזר, אולי המגיש הבכיר של קשת כיום, מופיע בגרסתו האמפתית והמאופקת רוב הזמן - וזו הגרסה הטובה ביותר שלו, העדיפה לאין שיעור מן ההסתלבטות הילדותית הבלתי נגמרת שמאפיינת את הופעתו ב"כוכב הבא". אלא שעזר הוא אמנם מנחה חינני אך מראיין בינוני, והשיחות שהוא מנהל עם אורחיו לא מגרדות דבר. הן קצרות ולא מעמיקות, וכמוהן גם כתבות הווידאו, המציגות מעט מאוד מן ההתמודדות ומההיבטים הנלווים. גם כשהסיפורים עצמם מצטלמים נהדר ובעלי פוטנציאל - כמו הסיפור שפתח את התכנית: צעיר שאיבד את רגלו בתאונה ורוצה לשוב ולגלוש בים, ובדרך שוב ושוב נופל וקם - התכנית מסתפקת בגרסה הרזה ביותר שלהם, ומסכמת אותם בשיחת עידוד ולא יותר, פלוס כמה קלישאות על כוח רצון והסתכלות קדימה.
על הצד החיובי, "היום בעוד שנה" היא תכנית שלא מתענגת בציניות על סכסוכים בין קבוצות שונות - לחלוטין לא דבר של מה בכך בטלוויזיה המסחרית בישראל. זאת טלוויזיה אופטימית, שמחה במידה, שרוצה להשאיר את הצופים עם הרגשה טובה. אבל בדרך היא מפספסת את הכוח של הסיפורים שהיא מביאה: התכנית מתעלמת מכל גרעין של מטען חברתי, כלכלי, תרבותי או דתי שעלול להיות בסיפורים שלה. מ"האח הגדול" דרך "מאסטר שף" ועד "כוכב נולד", הריאליטי הישראלי התיימר תמיד להציג פסיפס של קולות ישראלים. "היום בעוד שנה", לעומת זאת, הייתה יכולה באותה מידה להיות מצולמת בהולנד עם גיבורים הולנדים.
העיסוק השטחי הזה גורם ל"היום בעוד שנה" להיות חסרת ייחוד באופן מתסכל ביותר. כך, במקום לעורר השראה ולהלהיב, התכנית מנטרלת את הסיפורים שלה עצמה. היא לא מלמדת אותנו דברים חדשים על האתגרים שאיתם מתמודדים המשתתפים שלה, היא לא מעמתת אותם עם המשמעות של ההחלטות שלהם, ולא מקדישה להם הרבה מחשבה מעבר לקו העלילה החיוור ביותר. במקום להכיר אנשים שעשו דבר גדול עם חייהם, היא רק יונקת מתוכם תמצית של סיפור טוב וכמה מנות קטנות של קתרזיס. "תודה רבה שבאתם, עשיתם אותי מאושר", אמר עזר לכמה מאורחיו, והדגים בדיוק מה תפקידם במערך של "היום בעוד שנה".
