(בסרטון: חברי הלהקה בריאיון לאולפן וואלה! NEWS במהלך ביקורם בארץ)
ישראלית אחת נכנסה לסרט, וראתה לנגד עיניה תמונות רבות של רגעים בלתי נשכחים משנות השמונים. אין הכוונה לגל גדות בטיזר הטרי ל"וונדר וומן 1984", בו היא ניצבת מול דימויים מהאייטיז המוקרנים על מסכים - אלא לפלונית אופיינית בהופעתה הראשונה של להקת א-הא בישראל, שהתקיימה אמש (חמישי) באמפי פארק רעננה. המוזיקה שלהם הכניסה אותה לרצף זיכרונות נוסטלגיים של רגעים פרטיים בחייה משנות השמונים, וכמוה היו אתמול רבים ורבות בקהל. בני ארבעים פלוס, שלפני כשלושה עשורים תלו בחדריהם פוסטרים של ההרכב הסקנדינבי, ואתמול התעופפו כמו וונדר וומן, בחזרה למסיבות הכיתה, לאהבות ראשונות ולמרדפים מאויירים.
באמפי פארק רעננה היו לא מעט קרחות - גם במושבים הפנויים וגם בראשים של ילדי האייטיז המתבגרים. האירוע התחיל עם מופעי חימום של גיבור אחר מהעשור ההוא, הזמר אדם, ושל החברים של נטאשה, כולל השיר "על קו הזינוק" שבפזמונו נשמע כמו פרומו להופעה של א-הא ("ואני מתבלבל ונופל א... אה... א... אה...").
אז הגיע הרגע לו חיכו המעריצים המקומיים מעל שלושים שנה - שלושת אייקוני האייטיז החתיכים (מורטן הסולן, פול הגיטריסט, ומאגס הקלידן) עלו לבמה תוך תשואות רמות. אף אחד מהם לא נראה קשור בכלל לגיל הביולוגי שלו, שנע בין אמצע שנות החמישים לסופן. ליוותה אותם להקה הכוללת שלוש נגניות כלי קשת, מתופף, בסיסט וקלידן נוסף.
לפני כארבעה חודשים, צפיתי ב-O2 ארנה בלונדון במופע האחרון בסבב ההופעות האקוסטי המוצלח של א-הא, בו הוגשו הלהיטים שלהם בעיבוד עירום, חדש ומלבב. לארץ הלהקה באה במסגרת הסבב החשמלי, "Electric Summer" שמו, וטוב שכך - נראה שהקהל הישראלי היה מתלונן לו באו בגרסה האנפלאגית.
בעוד העיבוד המוזיקלי שונה מאוד בין הגרסה האקוסטית שראיתי בלונדון לזו החשמלית בה צפיתי אמש ברעננה, הרי שהתזוזה של מורטן הארקט על הבמה כמעט ולא שונה בכלל, גם כשעבר מאנפלאג מנומנם לסגנון אנרגטי יותר. הוא עדיין זז מעט מאוד, די בול עץ. ממש לא תראו אותו מרביץ קפיצה מטורפת על הקהל. בכל מקרה, עניין זה מתגמד מול מה שמופק מגרונו - עדיין אחד הקולות היפים ביותר בהיסטוריה של הפופ-רוק.
בתחילת הערב נראה הארקט מעט רדום. את המופע פתח הלהיט "Cry Wolf" מאלבומה השני של הלהקה משנת 1986, שבו מספר סולן הלהקה כי ראה בחלומו זאב. אנחנו חלמנו שהוא יתעורר ובאמת יהיה יותר זאב ופחות כבש.
הקהל דווקא היה נלהב כבר מתחילת המופע, אך מורטן המשיך להיות סטטי למדי. כפי שסיפר לנו השבוע בריאיון, יש לו יחסים מורכבים עם הערצה, ואולי כפועל יוצא מכך, מיעט לתקשר עם המעריצים והמעריצות. זאת, למעט רגע אחד בו ירד לקהל, אבל נדמה היה שעשה כך "כי צריך" ולא מתוך תשוקה גדולה. היה גם רגע שבו הואיל בטובו לקבל כובע שהעניק לו מעריץ, וחבש אותו על ראשו.
האליל גם לא הרבה לדבר בין השירים. כשכבר עשה זאת, מדובר היה בטקסטים קצרים למדי ("תודה", "נהדר לראות אתכם"). לעומת זאת, הקלידן הכריזמטי מאגס, המאזן בקלילותו את הכבדות של הארקט, תיקשר עם הקהל הרבה יותר, בשיחות ובהפעלה, ובין השאר אמר בעברית "מה המצב?", "סבבה" ו"שלם ישראל". בנוסף אליו, גם התאורה והווידיאו ארט המושקעים והיצירתיים הוסיפו קצת צבע.
במופע אתמול היו לא מעט להיטים, בהם למשל "Crying in the Rain" וגם "Hunting High and Low". אז הגיע השיר האחרון לפני ההדרנים - "The Sun Always Shins On Tv". הביצוע הבימתי לקלאסיקה הזו חידדה את ההבנה כי להרכב יש אימפקט רגשי חזק ואמביוולנטי. הוא משלב בין מלנכוליה - להתרוממות נפש. מצד אחד, הלחן וההפקה של הלהיט מגישים סינת'פופ שמח למדי. מצד אחר, המילים שלו קודרות, ויש מי שיגיד אפילו דכאוניות, ומתארות כנראה התמודדות עם התפכחות אחרי פרידה.
לאחר זריחת השמש על הטלוויזיה, ירדו חברי הלהקה מהבמה, ושבו לשלושה שירי הדרן. האחרון שבהם, גרם להרגיש לכל אחד בקהל כאילו הפך לדמות מסרט מצויר. היה זה כמובן הלהיט הגדול ביותר של א-הא, "Take On Me", או "נסי אותי", כפי שכתבו בזמנו במעריב לנוער. וכך, בסוף ההופעה הורגש שילוב בין קתרזיס נפלא לריקנות, ממש כמו שחשה דמות מאויירת שנזרקה לפח אשפה בלי להבין איך הגיעה לשם.
הדבר המוזר ביותר שראיתי אמש לא היה על הבמה דווקא. לפני בקהל עמדה בחורה, שלאורך חלקים ארוכים של הערב, צפתה בכלל בארגנטינה-קרואטיה בסמארטפון שלה. רק אלוהים יודע מה גרם לה לטרוח להגיע להופעה אם המונדיאל מעניין אותה הרבה יותר. אולי באה לרעננה רק בשביל הביצוע ל"Take on Me".
החלק המאכזב היה היעדרותם של שני להיטים: "Forever Not Yours", ושיר הקאמבק העוצמתי מתחילת העשור הקודם, "Summer Moved On", שלמרבה האירוניה דווקא הוא נדחק החוצה מהופעה שהתקיימה ב-21 ביוני, היום הארוך השנה, הנחשב גם למועד שמציין את תחילתו הרשמית של הקיץ.
בתחילה, חשבתי שהארקט ויתר על הלהיט הקיצי כיוון שהוא מתקשה להחזיק את הקולות הגבוהים, כמו אלה שיש בפזמון שלו, אבל בהופעה התברר שהוא שר גם אותם נהדר, כך שזה לא תירוץ קביל. בקיצור: באסה, אך גם בלי השיר על הקיץ שהמשיך הלאה, א-הא הצליחה לזרוח ולא רק מעל הטלוויזיה. הלהקה הזו זורחת כשמש נצחית בלבנו. נותר רק לקוות שלא נאלץ לחכות שלושים שנה נוספות להופעתם הבאה אצלנו, אחרת נאלץ להעמיד את חתיכי אוסלו לדין.
