פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טראומות ילדות, שחרור נשי וגיבורים מתהווים: סקירת הסדרות החדשות

      בנדיקט קמברבאץ' מדהים בסדרה החדשה שלו, מארוול משתלטת על הטלוויזיה עם סדרה מוצלחת נוספת, אלישה סילברסטון, ג'וליאנה מרגוליס ונשים נוספות ראויות לסדרות טובות בהרבה, והסדרה המחורבנת שעליכם להימנע ממנה בכל מחיר. סקירת הסדרות החדשות בחו"ל

      טראומות ילדות, שחרור נשי וגיבורים מתהווים: סקירת הסדרות החדשות

      Cloak & Dagger

      מה: רשת פריפורם מצטרפת לגל סדרות גיבורי העל עם עיבוד לעלילותיהם של שני גיבורים מבית מארוול. העלילה מגוללת את סיפורם של שני מתבגרים מרקעים שונים, המוצאים את עצמם נקשרים זה לזו בעודם מגלים בעצמם כוחות על שלא ידעו על קיומם.

      מה חשבנו: אף שהתמות במרכז הסדרה נראות מוכרות (בריחה מבית הרוס, טראומת ילדות מעצבת חיים), יש משהו מאוד מרענן באופן שבו "Cloak & Dagger" מתפתחת. ראשית, היא פשוט נראית טוב הרבה יותר ממה שניתן היה לצפות מסדרה ברשת קטנה. עיצוב ההפקה מרשים, הן בסצנות גדולות ומרובות משתתפים בעיר הגדולה, והן בסצנות אינטימיות יותר במקומות קטנים (כמו כנסייה נטושה) שמעוצבים להפליא עד הפרט הקטן ביותר. האסתטיקה הזאת משרתת גם את הסיפור והאופן בו הוא נבנה, שכן הכוחות של טנדי וטיירון מתפתחים בהדרגה והולכים והופכים מרשימים יותר עם הזמן. האפקטים הממוחשבים נראים "טבעיים" (עד כמה שניתן בז'אנר מהסוג הזה) ויש בכך כדי להקל על החיבור אל שני הגיבורים. לבסוף, לא מפריע כמובן שמדובר בשני כוכבים פוטוגניים מאוד, שהכימיה ביניהם על המסך יעילה ומוצלחת אף היא.

      ברמה התסריטאית עדיין נדרש עוד זמן כדי להבין האם כל העומק הרגשי הזה, שהסדרה מתיימרת לשדר, אכן תואם את הסיפור עצמו. אחרי שלושה פרקים, "Cloak & Dagger" עדיין לומדת את עצמה ביחד עם גיבוריה, וזה מובן והגיוני. אלא שמכאן והלאה היא תצטרך למצוא את הכיוון שלה: האם היא סדרת נוער או סדרה לטווח גילאים בוגר יותר (חלק מהזמן היא נראית כמו דרמת נעורים, ובאחר כמו סיפור אפל על נקמה), האם יש בדמויות שלה מספיק כדי להחזיק את הסיפור גם כשיגיעו לשליטה באמנותם, ולא פחות חשוב מכך: מה או מי יעמוד מנגד כנבל ויספק את הניגודיות שתאפשר להם לגדול כדמויות גיבורים. כל אלה עדיין נותרו כסימני שאלה בשלב הזה, אבל בניגוד לסדרות גיבורים אחרות מהשנים האחרונות - "Cloak & Dagger" מספיק מרשימה ומסקרנת כדי לגרום לנו להמשיך איתה לפחות עוד כמה פרקים.


      מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

      Patrick Melrose

      מה: מיני-סדרה בת חמישה פרקים של רשת הכבלים שואוטיים בכיכובו של בנדיקט קמברבאץ', על פי סדרת הספרים באותו שם. גבר נהנתן ושתיין מהמעמד הגבוה מנסה להתגבר על טראומות ילדותו. כל פרק של הסדרה מבוסס על אחד מהספרים ומתרחש בתקופה אחרת בחיי הגיבור. ג'ניפר ג'ייסון לי מגלמת את אמו, הוגו וויבינג את אביו, ומלבדם מונה הקאסט גם את בליית' דאנר, אליסון וויליאמס, הולידיי גריינג'ר ואינדירה וארמה.

      מה חשבנו: כבר מהפרק הראשון, מין אודיסיאת סמים והזיה של הגיבור, "פטריק מלרוז" מצטיירת כהצגת יחיד של בנדיקט קמברבאץ', ואללי, ההצגה שלו מדהימה. הוא מהמם בטיבו, ברמה שאי אפשר לא לעצור מדי פעם ולהתפעל ממנו באופן אקטיבי. אף שפטריק מלרוז נשאר תמיד המוקד, מטבע הדברים, ביתר הפרקים תחושת הצגת היחיד מתעמעמת, אבל לא התחושה שמדובר בהצגה. בעיקר מאחר שהטקסטים שנונים ומהונדסים מדי. התחושה המעט-מלאכותית הזו היא הדבר העיקרי שמונע מ"פטריק מלרוז" להיות יצירת מופת, אבל היא מאוד קרובה לזה. הצילום המרהיב שלה עושה חסד עם הסטים היפהפיים (במרכזם אחוזה בדרום צרפת). החיבה שלו לסימטריה וצבעים עזים משחקת עם ונגד התהפוכות הנפשיות של הגיבור. ובסופו של דבר, מצבו הנפשי של פטריק, האנגליות הזו שלו שמדחיקה את האסונות המתמשכים שהיו מנת חלקו, יוצרת את המתח והרגש המבעבעים מתחת לכל המיני-סדרה. בראשם האמביוולנטיות שוברת הלב שלו - הסלידה מהוריו מהולה באהבתו נטולת הברירה כלפיהם.

      Dietland

      מה: מרטי נוקסון (יוצרת "UnREAL") עומדת מאחורי העיבוד לרב המכר מאת סארי ווקר עבור רשת AMC. ג'וי נאש ("טווין פיקס") מככבת בתפקיד הראשי כאלישיה, הידועה משום מה יותר בכינויה פלאם (שזיף), שעבודתה היא כתבת צללים העונה לשאלות קוראים תחת שמה של עורכת מגזין אופנה נחשב (ג'וליאנה מרגוליס, "האישה הטובה"). זאת בתקופה שבה גברים שנחשדו בתקיפות מיניות נעלמים באופן מסתורי ונמצאים לאחר מכן מתים.

      מה חשבנו: זהו שעטנז מבולגן של שלוש סדרות שונות במחיר של אחת, אבל המחיר הזה יקר מדי ושלושתן לא באמת טובות. פלאם היא כבדת משקל, אז עלילה אחת נוגעת בשמנופוביה, דימוי עצמי נמוך, דיאטות (כמאמר הטייטל) וקבלה עצמית. זה אולי החלק היותר מעניין בעסק, אם כי סדרות כמו ה"חיים עצמם" כבר עושות את זה טוב יותר. הסדרה השנייה היא וריאציה של "בטי המכוערת", "השטן לובשת פראדה" ואפילו "מרגישה פצצה", על תעשיית היופי והאופנה וכמה שהיא זוהרת אך הרסנית, מעצימה אך משפילה נשים ומלאה באינטריגות והתנשאות. מרגוליס משחררת את הצד הביצ'י שלה בתפקיד אנה-וינטורי ברור אבל שוב, ראינו את זה כל כך הרבה פעמים בעבר, וחוץ מצבע אחר לעוד פאה גרועה אין חדש. האלמנט השלישי הוא עלילת ה"מסתורין" ו"המתח", כשהסדרה רומזת למחתרת נשית סודית שקמה בהשראה שקופה של תנועת ה-TimesUp. אבל מרטי נוקסון לא ממש יודעת לכתוב מסתורין ומתח, אז זה נדחק לשוליים ונשאר בגדר אנקדוטה לא ברורה שלא מצליחה באמת לשלהב אף אחד, גם לא את הדמויות.

      American Woman

      מה: אלישיה סילברסטון מככבת בדרמה התקופתית של רשת פרמאונט (לשעבר Spike TV), ובמרכזה אם גרושה שמנסה לגדל את שתי בנותיה על רקע עליית הפמיניזם בשנות השבעים. עלילת הסדרה מבוססת על סיפור חייה של קיילי ריצ'רדס ("עקרות בית אמיתיות: בוורלי הילס"). מינה סוברי ("אמריקן ביוטי") מככבת אף היא. ג'ון וולס ("E.R", "חסרי בושה") משמש כשואוראנר, לאחר שהיוצר המקורי, ג'ון ריגי ("רוק 30") עזב בשל חילוקי דעות אמנותיים.

      מה חשבנו: שאנחנו צריכים לשלם את החוב הזה לביטוח לאומי, ושחייבים לזכור להתקשר לאימא ולנקות כבר את שטח האחסון בסמארטפון כדי לפנות מקום לתמונות. כלומר, על הכל חוץ ממה שקורה על המסך. אין ב"אישה אמריקאית" שום כלום שאפילו יכול להיחשב כטיפה מקורי, ומסלול הקליע הזה של אישה חושדת-נבגדת-נעזבת-ענייה-עובדת-מתמודדת-עצמאית עובר בכל התחנות הכי צפויות שאפשר לדמיין. אז מה אם זה קורה בשנות ה-70 - זה עדיין משעמם לצפייה. בטוח שעבור המעושרת המקורית מבוורלי הילס זה חתיכת נרטיב מאתגר, אבל בשביל צופי טלוויזיה למודי עקרות בית וייאוש זה כבר לא. נחמד אמנם לראות שוב את סילברסטון ואת סוברי והן נראות מעולה, אבל ראוי שהקאמבק הטלוויזיוני שלהם יכיל קצת יותר תוכן. כמו כן, הפרקים הן בני פחות מחצי שעה, כך שהימור שלנו: ריגי (שכתב גם ב"וויל וגרייס", "המופע של לארי סנדרס" ו"איש משפחה") בנה במקור על קומדיה (שהייתה דווקא יכולה לעבוד), ופרש כשהתחילו לגרור אותו לכיוון דרמה. צדק.

      Take Two

      מה: רייצ'ל בילסון ("האו.סי"', "חשיפה לדרום") מככבת בדרמה אודות כוכבת לשעבר בסדרת משטרה מצליחה, שיוצאת לראשונה ממכון גמילה לאחר התקף שתייה שיצא מכלל שליטה. נחושה לאתחל את קריירת המשחק שלה, היא מתברגת לסוכנות בילוש כושלת באמתלה של מחקר לצורך תפקיד חדש. על אף הסתייגותו של בעל הסוכנות (אדי סיבריאן, "משמרת שלישית"), היא מתגלה כבעלת ערך רב כתוצאה מהניסיון שצברה במשך 200 פרקים כבלשית. לאחר שהתקשורת מתוודעת לנוכחותה במשרד, הוא הופך באחת למבוקש מיוחד. אנדרו ו. מרל וטרי אדה מילר, יוצרי הסדרה, שימשו ככותבים בסדרה "קאסל" שעסקה במשך שמונה שנים בסופר של רומני מסתורין אשר מתלווה לבלשית משטרה בפתירת פשעים. הסדרות הללו אפילו משודרות באותה רשת, ABC, שכנראה כבר נמאס לה בעצמה מהקונספט לאחר שביטלה במפתיע את הראשונה ודחפה את השנייה לעונת שידורי הקיץ.

      מה חשבנו: נאמר זאת כך - בפתיח של הסדרה הזו (כן, יש לה פתיח), שני הכוכבים נעמדים מול המסך, נתקלים בטעות זה בגבו של זו, מסתובבים אחורה, זועפים פנים ואז מחייכים למצלמה, והכל ברצינות רבה ובלי טיפת מודעות לכך שזה נראה כמו פארודיה סיטקומית משנות ה-80 שגם היא כבר קלישאה לכשעצמה. בהתאמה, הדבר הזה פאתטי ומביך בכל כך הרבה רמות, החל מהגרין סקרינים המרושלים בסצנות שמתרחשות בזמן נהיגה, דרך העריכה שלא טורחת להתאים את השוטים מעבר לכתף לשפתיים של השחקן המדבר, וכלה בדיאלוגים הילדותיים ובעלילה - סליחה על האכזריות אבל אין ברירה - הפשוט מטומטמת. קלות הדעת שבה השניים הללו מסתובבים בעולם, מבינים רמזים ומפנים אקדחים לכל מקום תוך כדי פלירטוט אגבי היא מעליבה, ושום ז'אנר שהיא מהווה חלק ממנו לא מתפקד בצורה אמינה. כאילו כדי להוסיף חטא על פשע נמצאת פה בילסון הצפצפנית, שהגרסה הדיפולטיבית שלה לחינניות היא לירות ברצף משפטים ללא אינטונציה כלל. בעידן של Peak TV זו סדרה שמגרדת את התחתית בלי מאמץ. אדי סיבריאן, אחד השחקנים היותר חתיכים בהוליווד שלא מצליח משום מה לנחות בשום מקום, חייב חייב חייב להחליף סוכן.