אלה העובדות: בשנות השמונים התארגנה קבוצת צעירים יהודים בכמה מסגרות והוציאה לפועל פיגועים נגד מוסלמים: כמה חוליות הניחו מטעני חבלה מתחת למכוניות ראשי ערים פלסטיניים בגדה (שניים מהם נפצעו ואיבדו את רגליהם והשלישי ניצל, אך חבלן משטרתי ישראלי איבד את מאור עיניו); מאוחר יותר, נערך ירי ללא הבחנה והושלך רימון לעבר סטודנטים במכללה הטכנית בחברון (שלושה נהרגו ו-30 נפצעו); בהמשך תוכנן פיגוע שנועד לפוצץ את מסגדי הר הבית, שלא יצא אל הפועל. המניעים לפעולה: אידיאולוגיים - נקמה על רצח יהודים, ורצון לשנות את מהלך ההיסטוריה. 15 הורשעו, רובם קיבלו חנינה מאוחר יותר והשתחררו. יצירתו של הבמאי שי גל, "נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית" (מדי רביעי ב-yes דוקו), עוקבת אחרי הפרשה הזאת, ומנסה לעשות סדר באירועים החמורים ובמי שעמד מאחוריהם.
הסדרה נחלקת לשלושה חלקים של כחצי שעה, אבל ההפרדה בין השניים הראשונים מעט מלאכותית. שניהם עוסקים בפרשה דרך פחות או יותר אותם משקפיים. כלומר, הם מעין דוקו פשע, מותחן בלשי שעוקב אחרי חוקרי השב"כ - בעיקר השניים שיהפכו אחר כך לראשי השירות, יעקב פרי וכרמי גילון - בניסיונם להתחקות אחרי המחתרת. גל ערך תחקיר מרתק על החקירה ומציג במיומנות את שלל נקודות המבט (אם כי ריבוי הדמויות, הקולות והאירועים עצמם מעט מבלבל). האמון שהוא בנה יחד עם מרואייניו מוביל לתיאורים מטלטלים, וצילומי השטח בעיר העתיקה וביהודה ושומרון מוסיפים להם עומק רב.
יחד עם זאת, לא יכולתי שלא להרגיש אי-נוחות עם ההצגה הבלשית המרוחקת של הדברים, כאילו מדובר בסרט פילם נואר עם מאפיונרים מתוחכמים ובלשים מהורהרים. לשנאה, לזעם ולמשיחיות שליוו את המעשים האלה יש מעט מאוד זכר. אפשר היה גם להקדיש פחות זמן לתעלולי החקירה של השב"כ, ולהעניק אותו לקורבנות המעשיים, שלהם לא ניתן קול בכלל בסרט.
רק בחלק השלישי מתרחק גל מן התיאור המרוחק ומרשה לעצמו להביע עמדה כלפי האירועים. זהו החלק החזק והחשוב ביותר ביצירה, שבו מודגם כיצד בשקט בשקט, בלי ששמנו לב, חברי המחתרת ורעיונותיהם מעוררי הבעתה לא רק שלא נדחו אל שולי החברה הישראלית, אלא כובשים אט אט את מוקדי הכוח: זאב חבר (זמביש) הוא ממנהיגי המתנחלים ביהודה ושומרון, ולטענת הסרט יש לו גישה ישירה למשרד ראש הממשלה בנימין נתניהו; נתן נתנזון הוא יועץ בכיר עבור מפלגת "הבית היהודי"; חגי סגל הוא עורך אחד העיתונים החשובים בישראל; יהודה עציון הוא מפעילי העלייה להר הבית, תנועה שעד לא מזמן הייתה שולית, והיום זוכה לתמיכת פוליטיקאים בכירים. "בעלי משרות ממלכתיות כבר לא רואים בנו מצורעים. להיפך, לכבוד להם ולכבוד לנו", אומר עציון.
נתנזון ועציון אינם מביעים חרטה. למרבה הבחילה, אנחנו כבר סלחנו להם. כפי שקיבלו חנינה, בתמיכתם של יצחק שמיר ושל רבים אחרים, הם ממשיכים לקבל לגיטימציה. במובן הזה אין מה להתגעגע למדינה ביקורתית יותר - היא כנראה לא הייתה כזאת מעולם.
ישראל הייתה אז סלחנית להדהים כלפי יהודים שרוצחים ערבים בשם "אהבת הארץ" והיא כזו גם היום. אפשר לצקצק ולהזדעזע למראה "עלייתה ונפילתה", אבל האמת היא אחרת: אפילו שהדברים ידועים, כמעט לאיש לא אכפת - בפרט לא למנהיגי המחנה הקורא למתן עונש מוות למחבלים, וסבור כי יש להרע את חייהם של המחבלים שנתפסו ולהרוס את בתי משפחותיהם - שמחבלים "משלנו" מקורבים לעמדות הכוח וההשפעה. המסר של המערכת ברור: אולי נזדעזע בהתחלה, אבל לאט לאט נקבל בהבנה. מותר כאן לרצוח אם אתה משלנו.
אלא שהתזכורת הכי חשובה של "עלייה ונפילתה של המחתרת היהודית", היא שהרע מכל אולי עוד לפנינו. עציון אומר: "בדרך לכיבוש הר הבית אנחנו צריכים לכבוש את ההנהגה. אני חותר למהפכה ואני מתפלל שהיא תהיה עדינה ככל האפשר, אבל אני חייב להודות שזאת תמימות להניח שהכל יהיה כל כך נחמד". כאן לא תמצאו מתק שפתיים: זאת האמת, זה האיש ואלו מטרותיו. כשתתחיל המהפכה הזאת, שלא תגידו שלא הזהירו אתכם.
