לשופטי ריאליטי-שירה יש בדרך כלל שאיפות טובות: לחלוק ניסיון, לטפח כישרון ולהביא לידי ביטוי ידע שנצבר. אייל גולן ואביב גפן רואים בעצמם מודלים לחיקוי, ועברו כבר כל אחד בריאליטי אחר. "אביב או אייל" של קשת 12 היא ההזדמנות שלהם לשוב לעמדה הזאת עם מקסימום תשומת לב ומתוך עמדת כוח. האיחוד של השניים על במה אחת יכול להבטיח הרבה. ביום טוב הם באמת שניים מהמוזיקאים החשובים ביותר בדור האחרון. אלא שיש לכל אחד מהם כידוע גם ימים רעים, ו"אביב או אייל" שייך למשבצת הזאת. מודלים לחיקוי? הרבה יותר מאשר לטפח כישרונות חדשים, השניים עסוקים בלטפח מלחמות אגו אחד עם השני.
אכן, לפני הכל זאת הייתה תצוגה שעוסקת באגו יותר מאשר כל דבר אחר. כל אלמנט בתוכנית נועד להראות כמה אדם מסוים הוא גדול יותר מאחרים: מנפחים את האגו של המועמדים כשמציגים להם תמונות ענק של עצמם על המסכים; מנפחים את האגו של ארז טל, שבשבתו כמין אח גדול הוא מדבר למתמודדים שאינם רואים אותו כקול מפורסם שיורד מגבוה, מוציא אותם קטנים קטנים; ומעל הכל, כפי שנאמר בשם המטופש של התוכנית כדי שחס וחלילה לא נפספס מי הגיבורים של ההצגה: גפן וגולן, שכמו שאומרת מירי מסיקה, רבים כל הזמן למי משניהם יש מיקרופון יותר גדול.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
התוכנית נסובה בעיקר סביב האגואים של גולן וגפן: הם לועגים זה לזה, מכניסים אחד לשני קטנות מתחת לחגורה או מעליה, דוחפים פאנצ'ים נלעגים באודישנים, בחזרות, בהופעות החיות, בכל רגע נתון ("את יכולה לשיר עם להקת התעויוט או עם תא טרור רדום"). מי יותר מבין ומי לא ומי אדם טוב ומי לא ילמד את מי - כמו שני ילדים בגן, שרבים מי מהם תורם יותר בסתר, או כל ריב אחר, גם כשמולם ניצב ילד מפוחד בן 16. הוא הרי יכול לחכות.
כיוון שהעקיצות בלתי נגמרות, ואי-ההסכמות בלתי נגמרות, מירי מסיקה היא הרבה פעמים הקול המכריע. טלוויזיונית, מסיקה יותר טובה משניהם: היא כריזמטית, אומרת דברים מעניינים, וחמור מכך - היא מדברת לעניין ולא נכנסת לגנון הזה. אבל המעמד של מסיקה בתוכנית רק ממחיש עד כמה עלוב המצב: גולן וגפן משתלטים על כל שיחה, וכשמסיקה צריכה להכריע, היא זו שקמה מהכיסא וצריכה להזיז את הידיות של השופטים האחרים (למה, למען השם, אין לה לחצן משלה בשלב הזה?). אז גפן וגולן רבים, ומסיקה, במעמד לא נעים כמין סייד-קיק שנאלץ להילחם על מקומו, נאלצת להיות זאת שמסדרת אחריהם את העניינים. אין מילים אחרות: זה מתחת לרמתה ולכבודה.
הפורמט עצמו מסורבל ולא מאוד מקורי. יש שני שלבי אודישנים בכל תוכנית: בהתחלה אודישן של דקה וחצי מול השופטים שצריכים להחליט אם מעבירים אותו או לא. אחר כך עובדים כל אחד משני המנטורים/שופטים/מאמנים עם המתמודד על שיר, ועל המתמודדים לבחור עם איזה מהם הם עולים למבחן הקהל - וכך גם בוחרים בנבחרת של מי הם יהיו בהמשך, אם יעברו. מול הקהל מתמודד צריך לגרוף מעל ל-500 נקודות (קול של שופט שווה 100) ואם הוא עובר - מעבירים מתמודד לשלב הבא. זה לא העניין שהשעטנז הזה של גימיקים המזכירים את "הכוכב הבא" ו"דה וויס" מבלבל, כמו שהוא פשוט לא מספיק סוחף, מחדש או מעניין במיוחד.
בתחתית העניין יש מוזיקה ומתמודדים, אלה שאמורים להיות עיקר הסיפור, אבל כאן הם בקושי עוד תפאורה לקרב האגרוף המרכזי בהנחיית המחמם הראשי ארז טל, שנהנה מכל רגע. בתוכנית היו, אם אינני טועה, תשעה ביצועים מחמישה מתמודדים, אך אף אחד או אחת מהם לא היה יוצא דופן במיוחד ואיש מהם לא צפוי להיות יובל דיין או עדן בן זקן החדשות, או קל וחומר נטע ברזילי. ספק אם ייצא כוכב מהתוכנית הזאת, כשממילא כל הפוקוס הוא על השופטים. בשולי הדברים עולה כי המרוויח הגדול הוא חנן בן ארי: שני שירים שלו בוצעו על ידי מתמודדים ושיר שלישי צוטט. זאת ראיה נוספת למעמדו כאחת הדמויות החשובות והמשפיעות במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות.
אם אין ממש דגש על מוזיקה, והצפייה לא נעימה, עם מה משאירה אותנו "אביב או אייל"? לאורך מסע הקידום של התוכנית, דובר מדי פעם על קירוב לבבות, איחוי קרעים מצד אחד, ומצד שני בירור של מתחים בחברה הישראלית שהשניים כביכול מייצגים: מתחים בין חילונים ומאמינים, אשכנזיים ומזרחיים, ימין ושמאל. אולי זה ישתנה בהמשך, אבל התוכנית הראשונה, כרטיס הביקור של התוכנית, הראתה כי מדובר בעוד בלוף: זאת תוכנית שמשסה כל הזמן בין שתי הדמויות, מעודדת את הריב השטחי, הבנאלי, ביניהן, ללא כל בנייה מחודשת של גשרים או כבוד הדדי מכל סוג. מתחים בחברה הישראלית? הצחקתם. הכל אישי. שום נושא לא נדון כאן ברצינות או שלא ברצינות. הפרומואים מבטיחים ששמה של מירי רגב יעלה בפרק הבא, אך אל תעצרו את נשימתכם: ספק אם יהיה כאן יותר מאשר עוד פרק של צבוטותי וכותותי הלכו לים. "אביב או אייל" מזמינה אותנו לצפות בה כי יש מכות וכולם הרי אוהבים דם. אחר כך, כרגיל, נצקצק על מה שקרה לנו כחברה.