באמצע שנות התשעים הגיע לאקרנים "משימה בלתי אפשרית", העיבוד הקולנועי הראשון לסדרת הטלוויזיה משנות השישים, והתגלה כאחד מסרטי האקשן הטובים של העשור. היה זה מקרה נדיר, שבו מאסטר עם מגע יד אישי וחזון, בריאן דה פלמה במקרה זה, קיבל לידיו מוצר הוליוודי עתיר תקציב - ועשה בו, לפחות כך נראה, כמעט בשלו. התוצאה היתה מופתית, והצלחתה הכלכלית הולידה רצף המשכונים.
ההמשכונים הללו היו טובים יותר או פחות, אבל בכל מקרה, לא התקרבו לקרסולי המקור. רק "משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים", התקרב לכך לפני שלוש שנים. הבמאי שלו, כריסטופר מקווארי, קיבל את ההזדמנות להמשיך הלאה, משהו שקודמיו בסדרת הסרטים לא זכו לו, וכך השלים מעגל -"משימה בלתי אפשרית: התרסקות" פרי עטו, שעולה בסוף השבוע לאקרנים בארץ וברחבי העולם, הוא הפרק השישי בסדרה והטוב בה מאז הראשון. למעשה, מדובר באחד מסרטי האקשן הטובים של העשור, כזה המייצר אנרגיות שהיו נפוצות בהוליווד של שנות התשעים הרבה יותר מאשר בימינו.
העלילה ממשיכה מן הנקודה בה הפסיק "אומת הנוכלים", ומתארת כיצד הסוכן המיוחד אית'ן האנט, כמובן בגילומו של טום קרוז, ממשיך לנווט את צוותו המיוחד בין אינטריגות בינלאומיות, משחקי זהויות ושלל סכינים בגב. כל זאת, כדי למנוע מארגון אנרכיסטי להגשים את חלומו - "למוטט את הסדר הישן", כדבריו, מתוך אמונה ש"ככל שהסבל גדול יותר, כך גם השלום גדול יותר", מה שמצדיק מבחינת אנשיו פיגועים מחרידים ברחבי העולם והרג של מיליונים.
עוד באותו נושא:
מה הם 25 סרטי הקיץ הגדולים של המאה ה-21?
מה לראות בפסטיבל הקולנוע ירושלים?
מאה סרטים לראות בנטפליקס
טום קרוז היה בן 34 כשהפרק הראשון בסדרת הסרטים יצא לאקרנים. כיום, הוא בן 56 - ונראה נמרץ ומרשים עוד יותר מאשר בזמנו. הסרט נמשך כמעט שעתיים וחצי, וכמעט כולן בנויות על סצינות אקשן פעלתניות, בלי יותר מדי אתנחתאות למיניהן. השחקן התעקש לבצע פעלולים בעצמו, מה שגם הוביל לפציעה מבהילה שלו ועיכב את ההפקה, ובסך הכל אי אפשר שלא להצדיע לו על המסירות, ההתמדה והאלגנטיות נטולת המאמץ שבה הוא מרחף, צולל ורץ. כמו מכשיר חשמלי שבע ימים המיטיב לעבוד בשעה שמוצרים צעירים ממנו כבר שבקו חיים, כך גם הכוכב האמריקאי. אמנם הפעם, עוד יותר מתמיד, התסריט נראה כפולחן אישיות הנועד להציג את הדמות הכה מזוהה עמו, ולכן גם אותו, כסמל לכל הערכים החיוביים בעולם - אך התצוגה שלו כה מרהיבה שאין ברירה אלא להיכנע לכך ולהשתחוות בפניו.
יחי המלך טום - והידד לבמאי שמנווט אותו כאן, כריסטופר מקווארי. היוצר האמריקאי החל את דרכו כתסריטאי, ובין השאר עמד מאחורי התסריט פורץ הדרך של "החשוד המיידי". לאחר מכן ביים סרט אחד, "דרכו של אקדח" מ-2000, אך רוב הזמן התמקד במלאכת הכתיבה. ב-2012 חזר לביים, ב"ג'ק ריצ'ר" הסתמי למדי, גם כן בכיכובו של קרוז, איתו המשיך הלאה ל"משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים", שבזכותו עלתה הסברה כי אולי בעצם הוא מוכשר בעבודת הבימוי עוד יותר מאשר במלאכת התסריט. הסרט הנוכחי מוכיח זאת מעבר לכל ספק, ומציג פנינו את הקולנוען כאשף ביצירת רגעי פעולה מלהיבים.
כמו משחק במונדיאל שבו הכדור עובר מצד לצד וכל גול מרהיב מהאחר, כך גם הסרט הזה, שמציג בפנינו רצף בלתי פוסק של סצינות אקשן כבירות. חלקן מתרחשות במתחמים כמו תא שירותים, וחלקן בנופים מפוארים בסדר הגודל של שער הניצחון בפריז - אך את כולן מקווארי מביים ביד אמן, והן מבוצעות בלי דופי בידיו וברגליו של טום קרוז, שהגיע לצילומים עם סכין בין השיניים.
מעניין ויפה גם לראות כיצד מתכתב מקווארי עם קלאסיקות פעולה למיניהן, בעיקר כאלה שהתקיים בהן שילוב בין אקשן אינטנסיבי וטון מלנכולי. לא פעם, הסרט מושפע באופן מובהק מ"האביר האפל" של כריסטופר נולאן, שבדיוק חגגנו השבוע עשור לצאתו, וכאן אנו מקבלים תזכורת עד כמה השפעתו גדולה. נוסף לכך, כשהגיבור כאן מסתובב בודד, נבגד ונרדף ברחובות פריז, אי אפשר שלא לחשוב על המותחנים של ז'אן-פייר מלוויל, והקרב האולטימטיבי פה הוא ציטוט ישיר וברור של העימות בין שרלוק הולמס ופרופסור מוריארטי במפלי הרייכנבאך. כדי שלא יאשימו אותנו בחילול הקודש, נבהיר מראש כי "משימה בלתי אפשרית: התרסקות" לא משתווה ברמתו לפסגות שציינו, אבל עצם העובדה שהוא מכוון לשם ופוגע לא רחוק - היא כבר הישג ראוי להערכה.
נוסף ליכולות של הבמאי ושל השחקן הראשי, נהנה הסרט מכמה תצוגות מצוינות של שחקני משנה. הנרי קאוויל זכה להשמצות רבות בשל הופעותיו כאיש הפלדה בסרטי סופרמן האחרונים, אך כאן הוא משקם את תדמיתו בהופעתו כסוכן חשאי ומסתורי במיוחד. מזמן לא ראינו על המסך דמות שהשפם שלה כל כך הלם אותה.
רבקה פרגוסון, השחקנית השוודית שהתגלתה בפרק הקודם כסוכנת בה הגיבור מתאהב, ומאז מלוהקת לכל פרויקט הוליוודי אפשרי, צצה גם פה. כל שנייה שלה על המסך היא קסם טהור, ולכן חבל שאין כאן מספיק כאלה. מצטרפת חדשה היא ונסה קירבי, הנסיכה מרגרט ב"הכתר". בסרט זה היא מגלמת תפקיד שלא נחשוף את מהותו, אך נוסיף שגם הוא מוסיף צבע ועוקץ.
לעומת זאת, יש כאן לא מעט דמויות שנעות בין הזניח למעיק. חלקן הופיעו כבר בפרקים קודמים, חלקן הצטרפו כאן. מגלמים אותם בעלי מלאכה ותיקים כמו אלק בולדווין ואנג'לה באסט, והבעיה היא גם בתסריט, שלא ממש נתן להם עם מה לעבוד, ואולי גם קצת בהם, כי הם לא נראים נלהבים במיוחד מול המצלמה. מפריעה במיוחד היא נוכחותו של סיימון פג, כעוזרו הנאמן של הגיבור, שאחראי להפוגות היתוליות. מופעי הליצנות הללו פוגמים בסרט, שנמצא בשיאו דווקא ברגעים המלנכוליים יותר.
נוסף לריבוי הדמויות הכושלות ולנימה הלא אחידה, הסרט סובל מבעיה אחרת ומהותית יותר: התסריט שלו. מקווארי היה אחראי ב"החשוד המיידי" לאחת התפניות העלילתיות הגדולות בתולדות הקולנוע האמריקאי, וכשהוא משתעשע בטוויסטים, בחילופי זהויות ובהורדת מסיכות, אי אפשר להאשים אותו בחיקוי או בהעתקה, כי במקרה שלו, מדובר באורגינל. עם זאת, נראה כי היוצר מאוהב מדי באמצעי העלילתי הזה, ומשתמש בו כאן כל כך הרבה, עד שהתוצאה נהיית מעייפת ומבלבלת.
לפעמים, סליחה על משחק המילים, בלתי אפשרי להבין מי נגד מי ב"משימה בלתי אפשרית: התרסקות". חמור מכך - לפעמים גם לא אכפת. בין קטע פעולה אחר לאחר, הסרט לא מצליח לעורר דרמה או אימפקט רגשי. הוא משכיל להוציא לצופה את העיניים, אבל לא להדביק אותו לכיסא. יש, או נכון יותר לומר שהיו, סרטי פעולה גדולים שהצליחו לסחוף אותנו לחלוטין באשליה שלהם, ולכן להשאיר אותנו במתח נוראי. פה, אפילו לרגע אנחנו לא מתפתים להאמין שהעולם, או מישהו, נמצא בסכנה אמיתית.
במובן הזה, כריסטופר מקווארי התסריטאי הכשיל כאן את כריסטופר מקווארי הבמאי ומנע ממנו לעלות עוד שלב, להשלים את המשימה הבלתי אפשרית ולשחזר את הגדולה של "האביר האפל". טום קרוז מקפץ כאן בהצלחה בין לא מעט בניינים, אבל קפיצה אחת הוא לא עושה - זו שבין סרט אקשן אדיר ליצירת מופת קולנועית.
