פסטיבל הקולנוע ירושלים יימשך עד יום ראשון הקרוב, אך כבר היום (חמישי) מסתיימת התחרות הישראלית שלו, וזה הזמן לסכם אותה. כמדי שנה, היו בה שתי מסגרות - עלילתית ותיעודית, וההבדל ביניהן מעולם לא היה קוטבי יותר. במסגרת הדוקומנטרית, כל סרט היה טוב מקודמו; זו של הסרטים העלילתיים, בניגוד לכך, עוררה חשק לעלות עם D-9 על משרדי קרנות הקולנוע (בצחוק, בצחוק).
כיוון שמזג האוויר בירושלים כל כך נעים, נתחיל עם הצד החיובי. התחרות התיעודית הזכירה הפעם את החמישייה של גולדן סטייט: כל סרט מלמיליאן. זה התחיל בסוף השבוע הקודם עם "קינג ביבי", "טוקלומטי" ו"יומני אוסלו", שכבר כתבנו עליהם, והמשיך ב"סיבת המוות" וב"אורי זוהר חוזר", שלא התאפשר לנו לצפות בהם בגלל התנגשויות לוח זמנים, אבל הדיבור עליהם נלהב גם כן. המומנטום נמשך בימים האחרונים עם שני סרטים נוספים - אחד מהם של יוצר מתחיל, האחר של אחד השועלים המשופשפים בתעשייה.
נתחיל עם הטירון: שקד גורן הצעיר הציג את "אליפלט" והתגלה בו בתור כישרון גדול, רגיש וחכם. במהלך הסרט, הבמאי חושף לראשונה את האמת מאחורי השקרים שמשפחתו וסביבתו סיפרה לעצמה על דודו, שמת במהלך שירותו הצבאי. היצירה הדוקומנטרית הזו מצליחה לפעול בכמה רמות - במישור אחד, להציג סיפור אינטימי ומרגש, ובמישור אחר ורחב יותר, לומר משהו על אתוס הגבורה הישראלי. את כל זה, עושה הבמאי המתחיל בסגנון קולנועי מלא יופי ותושיה. הפנינה הזו הופקה ב-yes דוקו ותשודר בערוץ, ויש לקוות כי לפני כן תעשה סיבוב בסינמטקים.
שיא נוסף היה "יונתן אגסי הציל את חיי" של תומר הימן, מי שכבר הוכיח ב"תומר והשרוטים", "אביב", "בובות נייר" ו"מיסטר גאגא" את היותו מן היוצרים התיעודיים הטובים בארץ, עם שפה משלו ויכולת לחדור למקומות הכי עמוקים שיש. סרטו החדש, גרסה מקוצרת לסדרה שתשודר במהלך השנה בערוץ 8, נקרא בשם כוכב הפורנו הישראלי שזכה להצלחה בינלאומית כבירה, גם בסרטים כחולים וגם כזונה ממין זכר.
הסרט חושף בפנינו את העולמות הללו בתעוזה חסרת פשרות, אך המוקד שלו הוא סיפורו המשפחתי של אגסי. סיפור זה נפרש בפנינו אט-אט, בצורה חשופה לחלוטין וכואבת, הממחישה לנו כיצד עברו הכואב של מושא התיעוד משליך על ההווה המטריד שלו. הימן, כדרכו, מציג זאת במיומנות קולנועית ברמה הגבוהה ביותר, והתוצאה חזקה ומרגשת להפליא. כמובן שנרחיב עליה את הדיבור לקראת הקרנותיה הקולנועיות ו/או שידוריה הטלוויזיוניים, ונכון הדבר לגבי כל הסרטים אותם אנחנו סוקרים פה.
ונעבור לצד השני של המטבע: התחרות העלילתית, שרמתה שיקפה בסך הכל את השנה החלשה שעוברת על הקולנוע הישראלי; שנה שבה, לראשונה מזה זמן, אף סרט כחול-לבן לא התקבל למסגרת התחרותית הרשמית של שלושת הפסטיבלים הגדולים באירופה - לא לברלין, לא לקאן ולא לוונציה.
שבעה סרטים הוקרנו כאן בתחרות. באחד מהם, "הד", לא הזדמן לנו לצפות. ארבעת האחרים, לטעמי, היו חלשים. מדובר ב"גאולה" של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב, סיפורו של כוכב רוק לשעבר שחזר בתשובה, אך מאחד את להקתו כדי לממן את הטיפולים של בתו חולת הסרטן; "כאן ועכשיו" של רומן שומונוב, סיפורם של ארבעה צעירים מן הפריפריה, עולים מחבר העמים, שהראפ הוא דרכם היחידה לבטא את עצמם בישראל; "אין בתולות בקריות" של קרן בן רפאל, מעשיית התבגרות בכיכובם של ג'וי ריגר, יבגניה דודינה ומיכאל אלוני; ו"פרה אדומה" של ציביה ברקאי, גם הוא סרט התבגרות, במקרה זה בכיכובם של אביגיל קובארי וגל תורן. שלושת האחרונים, אגב, הם סרטי ביכורים.
נדון בהרחבה בכל אחד מהם עם צאתו לאקרנים, אך בינתיים נאמר זאת כך: למרות הנטייה הטבעית לפרגן לקולנוע, שמופק כאן כנגד כל הסיכויים; למרות שלא נעים לקטול ואז לפגוש את היוצר/ת במסדרונות הפסטיבל; ואפילו שאם כבר קוטלים, עדיף לעשות זאת באופן מנומק ולא על רגל אחת; אין מנוס אלא לבוא ולומר ביושרה ובכנות כי הסרטים הללו נעו בין הסתמי לתמוה ובין החובבני למעושה.
רק שני סרטים בתחרות הצליחו לשפר את התמונה הכוללת. נדון בהם, מפאת קוצר היריעה, בתמצות. "אישה עובדת", סרטה העלילתי הארוך השני של מיכל אביעד אחרי "לא רואים עלייך", הוא הדרמה הכי רלוונטית ואקטואלית שאפשר לחשוב עליה כרגע: לירון בן שלוש המצוינת מגלמת בה אם משפחה הזקוקה נואשות לכסף, ומוצאת עבודה אצל סוכן נדל"ן מקריפ, בגילומו של מנשה נוי המצוין גם כן.
הבוס מפעיל שורה ארוכה של מניפולציות, המגיעות לשיאן בסצינת תקיפה מינית רבת עוצמה, והעובדת שתחתיו מתקשה להשתחרר מאחיזתו כי היא זקוקה לעבודה, זקוקה לכסף ויודעת שגם אם תתפטר, בלי מכתב המלצה ממנו אין לה סיכוי למצוא עבודה אחרת בתחום.
זהו סרט חשוב, כיוון שהוא מצליח להבהיר למי שעוד לא הבין, מה המשמעות של להיות אישה במצב כזה. הכי קל יהיה להאשים אותו בדידקטיות, אבל אביעד לא מנסה לחנך או להטיף, אלא רק להעביר אותנו בחוויה שעוברת הגיבורה שלנו, וזאת מצליחה לעשות בצורה אפקטיבית והגונה.
סרט מסוג שונה לגמרי הוא "הצלילה", עבודת הביכורים של יונה רוזנקיאר. הוא כתב, ביים וגם מככב בצד שני אחיו, בסיפור על משפחת קיבוצניקים שמתרחש במהלך מלחמה בלבנון, ומעביר את שלושת גיבוריו סדרה של מבחני גבריות כדי לפרק לגורמים את המיליטריזם והמאצ'ואיזם הישראלי - בדיוק כפי שנעשה ב"אליפלט" התיעודי אותו הזכרנו קודם לכן.
כבר בסרטו הראשון, רוזנקיאר מתגלה כבמאי עם ראש מעניין, ובחירות הבימוי שלו לא מפסיקות להפתיע. פעם אחר פעם, עבודת המצלמה משונה, מטרידה, לא צפויה. כל זה מתגבש לכדי מלאכת מחשבת קולנועית שיהיה תענוג לנתח את ההברקות שלה. בקרוב היא תוקרן גם בפסטיבל לוקרנו, גן עדן אירופאי לחובבי סרטים אמנותיים, וההימור שלי - הביקורת הצרפתית תעוף עליה.
בצד התוצרים המקומיים, הוצגו ועוד יוקרנו בפסטיבל שלל סרטים בינלאומיים לוהטים ומעולים. ברבות מן ההקרנות, נמכרו כל הכרטיסים, ויפה היה לראות שזה קרה לעתים קרובות דווקא בחוויות למיטיבי לכת - למשל, "עץ האגס הפראי" הטורקי. העובדה שהוא נמשך שלוש שעות ורבע לא מנעה מן הקהל לנסות להתמסר אליו, מה שממחיש כי התשוקה למסך הגדול עדיין פועמת ונושמת בקרבנו. למרות האכזבה מן התחרות הישראלית העלילתית, השבוע האחרון בירושלים השכיח ממני לחלוטין את הגעגוע למונדיאל ורק עורר בי חשק לראות עוד ועוד קולנוע.
נסיים בנימה אופטימית נוספת - במהלך הפסטיבל נחשפו כמה פרויקטים מקומיים עתידיים, או שהתפרסם מידע נוסף על כאלה שכבר הוכרזו, וכמה מן הבשורות מסקרנות ביותר. בועז ארמוני, במאי "מסווג חריג" הלא מוערך דיו, יחזור עם "המחשמלים", קומדיה על להקה של להיט אחד, שהגיחה באייטיז וכיום מופיעה בקיבוצים ובתי אבות, אך אז מקבלת הזדמנות בלתי חוזרת לקאמבק. שימו לב מי מופיע בתפקידי משנה: טל פרידמן ואלי יצפאן בהופעה קולנועית ראשונה מזה שנים.
אבישי סיון, הקולנוען המוערך שחתום על "המשוטט" ו"תיקון", יציג בקרוב את "אשת לוט", פרויקט שעל פניו נשמע גאוני. מדובר בסרט המשלב פנטזיה ואימה כדי להציג את סיפורו של זוג חסידי, שנולד לו תינוק דו-ראשי: ראש אחד מסמל את הטוב, אחר את הרע.
"מבוגר אחראי" של שירה גפן מתרחש במהלך בר מצווה במצדה ועוקב אחר ילדה בת 12 המתמודדת עם גירושי הוריה. התסריטאית-במאית, כך פורסם במהלך הפסטיבל, שוקלת לגלם את אמה של הגיבורה, שבשלב זה מלהקים את השחקנית הצעירה שתגלם אותה.
שני קולנוענים צעירים ומבטיחים זכו במהלך הפסטיבל במענקים לסרטיהם הארוכים - "אפריקה" של אורן גרנר עוסק במהנדס השוקע בזיכרונות על מסע שערך ביבשת השחורה עם רעייתו; "קריוקי" של משה רוזנטל עוקב אחר זוג בשנות החמישים לחייו המפתח אובססיה לשכנו החדש - רווק נהנתן, ביסקסואל וחובב הפעילות המוזיקלית בשמה נקרא הסרט.
ועוד: אופיר ראול גרייצר, החתום על הלהיט "האופה מברלין", עובד על שני פרויקטים חדשים - האחד בעברית, האחר אירופאי. "מכתוב", שובר קופות גדול עוד יותר, יזכה לעיבוד מחודש שיתרחש בניו יורק; יעל אבקסיס מכינה סרט דוקו על יחסיה עם אמה, ריימונד; ובגזרה הטלוויזיונית, דרור שאול יביים לרשת מיני-סדרה בשם "דוז פואה", על הומו מוסלמי שנאלץ להצטרף לשורותיה של להקת בנים, שאינה אלא סיפור כיסוי לפיגוע במהלך תחרות האירוויזיון.
כל המידע הנ"ל נמסר בכתב העת הבינלאומי סקרין, שהוציא מהדורות מיוחדות במהלך הפסטיבל. כמובן שלעתים קרובות יש פער בין מה שעל הנייר ומה שקורה בסופו של דבר, אבל גם כך - בהחלט נראה כי יש למה לחכות.
הלילה (חמישי ב-21:30) הכריזו חברי השופטים בפסטיבל על הזוכים והזוכות בתחרויות של הפסטיבל. להלן הפרסים העיקריים:
התחרות העלילתית: "הצלילה" של יונה רונזקיאר ו"פרה אדומה" של ציביה ברקאי יעקב חלקו יחד הן את פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר והן את פרס סרט הביכורים.
יואל, מיכה ויונה רוזנקיאר ("הצלילה") חלקו פרס את השחקן הראשי ואביגיל קובארי ("פרה אדומה") את פרס השחקנית הראשית; "גאולה" של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב את פרס חביב הקהל.
התחרות התיעודית: "יונתן אגסי הציל את חיי" של תומר הימן, בהפקת HOT 8 זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר; "אליפלט" של שקד גורן, בהפקת yes דוקו, בפרס הבימוי; "יומני אוסלו" של מור לושי ודניאל סיון, בהפקת yes דוקו, בפרס התסריט; ו"ילדי פרא" של טל פסס, בהפקת HOT 8, בפרס חביב הקהל.
בתחרות הסרט הקצר, "בחורה עם מזלג בעולם של מרק" הנפלא של יותם קניספל זכה בפרס לסרט עלילתי. "חוף המועד" של אורי שמאלי, המצוין גם הוא, זכה בפרס לדוקו הקצר, ו"אדוות" של מור ישראלי בפרס האנימציה.
