במערכון מיתולוגי של החמישייה הקאמרית בשם "אמריקה", מחכים קרן מור, שי אביבי ודב נבון בתור לרופא. הם מתלוננים על התורים בארץ, בזמן שבאמריקה אפשר להחזיר בגדים ולקבל עליהם החזר מלא "ועוד יגידו לך תודה". מצד שני, הם אומרים, שם ירצחו אותך באמצע הרחוב ולאף אחד לא יהיה אכפת, שלא כמו בארץ. כך ממשיך הפינג פונג ומתבלבל לתוך עצמו. "שם תדמם באמצע המסעדה לתוך המנה שלך ולאף אחד לא יהיה אכפת, כאן תדמם לתוך המנה שלך ויסתכלו עליך כאילו רצחת מישהו". "איפה?", עוצר אחד מהם מדי פעם את הרכבת. "באמריקה", עונים לו בני שיחו, אבל כבר לא ממש בטוחים.
- "איזה חרא בארץ", נאנח אביבי לסיכום.
- "אבל לא כמו באמריקה", עונה לו נבון.
- "טוב, אמריקה, איך אתה משווה".
על המערכון הזה חשבתי לאורך כל התכנית החדשה של חיים הכט שמשודרת בקשת 12, "בין נס ציונה לאריזונה". בעקבות בנו שירד מהארץ עם משפחתו לאמריקה, הכט יוצא לברר את ההבדלים בין החלום האמריקאי לחלום הישראלי, דרך שורת זוויות שמעסיקות בעיקר את המעמד הבינוני - נדל"ן, כלכלה, חינוך, חוק וכו'. הכט מצהיר כי אמריקה מפחידה אותו, ולכן הוא מנסה להבין אותה. הוא מנסה להסביר את אמריקה באותו אופן שבו השתלשלה השיחה של חברי "החמישייה הקאמרית": הבתים באוהיו הרבה יותר זולים; אבל העירייה שם תקנוס אותך על כך תקלה וכל לכלוך שחורג מהמותרות; אבל בישראל גם אם הבית שלך מוזנח לגמרי לא יתנו לך קנס; אבל בארצות הברית ישחטו אותך גם בארנונה; אבל בעצם הבעיה הכי גדולה זה הפקידות. רגע, איפה? באמריקה.
הכט מתיימר להציג לנו מבוא לאמריקה, אך הוא עושה זאת באופן שטחי, תוך התמקדות תמוהה בסוגיות מסוימות (כיסוח הדשא למשל, פעולה שמוקדשות לה דקות ארוכות בתכנית) ולפעמים גם בדמויות שאינן תורמות דבר. עם כל הכבוד להישג העיתונאי שבראיון בן קרסון, שר השיכון ולשעבר מתמודד לראשות המפלגה הרפובליקנית, הערך שהוא מספק לדיון הוא זניח: מדברים איתו בכמה משפטים על הבירוקרטיה, ובשאר הזמן עסוקים ביחס שלו לאובמה ובקורות חייו המרשימים לכשעצמם. אבל אם התכנסנו לדון על נדל"ן, מה אכפת לי שקרסון היה ילד בעייתי בבית הספר שניצל מעוני בזכות הספרים? מה זה משנה שהוא תקף את אובמה בבית הלבן? זה מסביר במשהו את היצע הדירות או התקנות העירוניות שהכט כל כך אוהב לעסוק בהם?
כל זה כמובן נלווה לסגנונו המיושן של הכט, להתעקשות שלו לתאר במשך כמה דקות סיפור שלם כשהוא קורא לגיבורו "מרמורק" ("לא חשוב מאיזו עדה"), לשימוש שלו בביטויים לא נעימים כמו "למי ראש העיר ילקק ואת מי הוא ינקנק", ושאר מניירות וירקות שאין בהם חן. לפעמים הפרובוקציה כבר מעידה על איבוד מוחלט של פרופורציה: הכט מתלונן שבאוהיו צרוך אישור מהעירייה כדי לחפור גומה בגינה, "החבר החדש של טראמפ, קים ג'ונג און מצפון קוריאה, לא נכנס לרזולוציות כאלה". נכון, קים לא יורד לרזולוציות כאלה, הוא פשוט שולח, על פי פרסומים, עשרות אלפי אנשים למחנות מעצר. אתה הבנת את זה סאנשיין? אולי לכסח את הדשא פעם בשבוע באוהיו זה לא נורא כל כך.
מאחורי הבליל הזה יש כמה נקודות לא רעות, וכמה רגעים אנושיים. הכט מקסים כשהוא מדבר על משפחתו, ומאבחן היטב כמה מהסוגיות הקשות של הקפיטליזם המאוחר - קריסה של מפעלי הייצור ומתחמי הקניות מול עלייתו לגדולה של שוק עבודה חדש ונצלני. אף רבות מהעובדות שהוא מציג הן מעניינות, אף שהן לא מתגבשות לכדי תמונה מלאה ומשכנעת. בראש ובראשונה, הוא מציב על השולחן תופעה שכמעט לא מדברים עליה: ירידה מהארץ כפתרון כלכלי כתופעה מתרחבת. אלא שזה מעט מן המעט.
העיקר הוא שהפינג פונג של הכט לא מוביל לשום מקום, כי אין לו לאן להוביל. התכנית מבקשת לעורר מחשבה, לאתגר את הצופה, אבל היא רק מסחררת אותו עד שהוא צונח למקומו מתוך התחושה שעדיף מה שאתה מכיר על מה שלא. כך, במקום לפתוח אופק, להציע הצעות מעשיות, לעודד שיפור של ממש באיזה אפיק של החיים בישראל, הוא שולח את הצופה להשלים בייאוש עם מצבו. באמריקה, הייאוש הזה אולי נעשה יותר נוח. טוב, אמריקה, איך אפשר להשוות?
