בסרט התיעודי "הקרב שלא נגמר" של הדוגמן-שחקן-מגיש-יוצר-סלב רודריגו גונזלס, המתעד את התמודדותו עם פוסט טראומה ממלחמת לבנון השנייה, נחשף קטע ארכיון שאינו פחות ממדהים. גונזלס, אז מנחה בערוץ הילדים, מגיע לערוץ באוגוסט 2006 במדים, זמן קצר אחרי שחזר מלבנון. הילדים נקראים לקבל אותו ב"הקשב" ומבצעים זאת, ואילו גונזלס פושט בחיוך את המדים ועובר חיש קל לבגדים האזרחיים הנמצאים מתחתיהם, כאילו חזר מחופשה קלילה וטיול בשביל ישראל, ולא מכאוס אלים שבו נאלץ להישיר מבט אל המוות. הפער בין שתי האפשרויות האלה מצמרר: המלחמה מתווכת לילדי ישראל זמן קצר לאחר סיומה כמין קייטנה של מבוגרים, בזמן שהיא טרגדיה מתחילתה ועד סופה.
הדימוי הזה מרהיב ומעלה שאלות אינספור, עוד הרבה לפני שמדברים על התיווך: באיזה סט בגדים נפשיים נמצא גונזלס האמיתי - האזרח שהרגע פשט מדים וביקש להתחדש ולחזור לעצמו מהתחפושת הצבאית, או שמא זה החייל שעובר לתחפושת אזרחית כדי להדחיק את הזכרונות, ובנפשו הוא נשאר איתם? האם אפשר להפריד ביניהם בכלל?
סרטו של גונזלס עוסק מעט בילדותו, מעט בכוכבנותו והרבה באותה מלחמה, שהתרחשה אחרי שגונזלס השתחרר כבר משירות סדיר, ולמעשה אחרי שכבר היה כוכב בקנה מידה לאומי. יש לומר בבירור שסיפור המסגרת אינו מקורי במיוחד, והתחנות שבהן עובר הסרט אינן מחדשות הרבה כשלעצמן. בעשור ומשהו האחרון נושא הלם הקרב הוצף בעשרות יצירות, ובראשן הטרילוגיה הקולנועית של לבנון - "בופור", "ואלס עם באשיר" ו"לבנון" - לצד המנונים פופולריים כמו "כאב של לוחמים". ההצלחה של היצירות האלה מלמדת שהנושא זוכה להכרה ראויה במיינסטרים של החברה הישראלית. בכל זאת, סיפורו של גונזלס מעניין מכמה סיבות, שהבולטת בהן היא העובדה שבכל זאת מדובר באחד הידוענים המוכרים בישראל של העשור שעבר, שבאמצעותו ניתן להציץ למפגש שבין עולם הבידור הנוצץ כביכול ומציאות יומיומית קשה מנשוא.
קודם כל, חשוב לדבר על הלם קרב ופוסט טראומה. לטראומות שאיתן חיים לוחמים לשעבר יש השלכות עצומות עליהם ועל בני משפחותיהם, אך כדרכן הן מודחקות ומושתקות בפנים. זהו פצע שאינו נרפא. באחת הסצנות המעניינות בסרט נפגש גונזלס עם לוחם אחר הסובל הפוסט טראומה, ששולל בכלל את הטרמינולוגיה הזאת: "ריפוי היא מילה רעה בהקשר הזה", הוא אומר, "זה לא יחזור לקדמותו. צריך ללמוד להבין שזה חלק מהחיים. זה שינה אותנו, אנחנו אנשים אחרים". בכל זאת, השיתוף הוא חלק מהתרפיה האישית, וגם הלאומית. כולנו צריכים לדבר על זה כדי להתמודד עם הטראומה.
וזה חשוב עוד יותר כשזה בא מגונזלס, סמל אותנטי של גבריות ישראלית ושל מיינסטרים ישראלי, עולה חדש שראה בצבא את הזדמנות להשתלב בחברה הישראלית. אנחנו לא רגילים לראות את האנשים הללו בוכים, ולא רגילים לראות אותם מתמודדים עם חולשותיהם. איש אינו חושד בפוליטיקה של גונזלס או בנסיונותיו להצדיק איזו אג'נדה סמויה, ולכן, דווקא העובדה שהוא מתמודד עם סוגיות שהמרכז בדרך כלל אינו מתמודד איתן - כמה מחבריו לשירות שעזבו את הארץ, למשל - הוא מציף שברים שבמקרים אחרים היו פוטרים אותם בהינף יד.
כמו באותה הופעה בערוץ הילדים, החשיפה וההתמודדות של גונזלס הן כמובן בד בבד אירוע אישי וגם אירוע המוני, קולקטיבי, עם תפאורה וקהל - גם בשל היותו מי שהוא. זה בא לידי ביטוי כמובן בעצם עשיית הסרט האישי עצמו והנכונות לחשיפה, אבל גם בסצנות נבחרות, לרבות אחד משיאי הסרט: את היציאה מארון הלם הקרב שלו, הכולל הצהרת אהבה לאשתו שמעולם לא סיפר לה בפירוט את חוויותיו מלבנון, עושה גונזלס על במה בטקס זיכרון ציבורי מול קהל של עשרות בני אדם. הבמה והמרחב הציבורי מאפשרים, לפעמים, לחשוף יותר מאשר אפשר בחדר ריק. זהו עוד טשטוש, אחד מני רבים, בין העולם הפרטי לבין הספרה הציבורית - טשטוש הנוכח לכל אורך הסרט.
במקביל ובאופן מינורי יותר, דרך המפגש עם אמו של גונזלס, הסרט עוסק מעט גם בהגירה ובהתמודדות של מהגרים עם החברה הקולטת. באופן מעניין, הסרט מציג סצנות שלמות וארוכות בספרדית (מתובלת בעברית), שנוגעות בלב העניין. הבחירה הזאת מעניקה קול ואפשרות להתבטא בחופשיות וברהיטות לקבוצה לא קטנה של מהגרים מאמריקה הדרומית (משפחת גונזלס הגיעה מצ'ילה), באופן שנוכח מעט מאוד בתרבות הישראלית הנוכחית.
סופו של הסרט הוא אנטי-קליימקס: גונזלס רץ על חוף הים של תל אביב, תוהה מה היה משתנה בחייו לולא המלחמה. גם זו בחירה הגיונית: גונזלס ממשיך לרוץ כי אין לתהליך הזה סוף. דבר לא ישתנה באמת מעכשיו. הזכרונות ימשיכו איתו, וכך גם הפוסט-טראומה. אבל אחרי שהסודות המכבידים שוחררו, לנפש הוקל. אפשר סוף סוף לנוע קדימה ולא רק אחורה, וזה בדיוק מה ש"הקרב שלא נגמר" מבקש לעשות.