אדם יכול לטוס לירח ובחזרה, אבל להתגבר על אובדן של אחד מילדיו הוא לא יכול. עובדת החיים הפשוטה והחותכת הזו עומדת במרכז "האדם הראשון", הסרט המדובר שעולה כאן לאקרנים בסוף השבוע לאחר שפתח את פסטיבל ונציה בסוף אוגוסט האחרון.
במישור הבסיסי ביותר, הדרמה הזו עוסקת בסיפור שמאחורי הנחיתה על הירח, ובדרך שהובילה את ניל ארמסטרונג להיות אותו אדם ראשון שצעד עליו בסוף שנות השישים. אך עוד יותר מכך, היא מדברת על מוות ועל אבל, ועל הניסיון הבלתי אפשרי להתמודד עם מה שאי אפשר להשלים איתו.
במישור זה, מזכיר "האדם הראשון" שני סרטים אמריקאים אחרים מן העת האחרונה, "המפגש" ו"כוח משיכה". כמוהו, גם הן היו הפקות ז'אנריות עתירות תקציב, שלכאורה עסקו בכוכבים אחרים אך למעשה דנו בהתמודדותה של הדמות הראשית עם מות אחד מצאצאיה. בכך הוא דומה להם ונבדל מתוצרים קולנועיים אחרים שהעמידו במרכזם את תוכנית החלל, ובראשם "אפולו 13" ו"הצוות המובחר".
התסריט, השם דגש על הסיפור האישי והמשפחתי של ארמסטרונג לא פחות מאשר על פועלו המקצועי, מבוסס על תחקיר מעמיק אבל גם כמובן על הרבה ספקולציות. כתב אותו היטב ג'וש סינגר המיומן, מי שגם היה שותף לכתיבת "הבית הלבן", "ספוטלייט" זוכה האוסקר ו"העיתון" של ספילברג. עם זאת, ברור כי השמות הגדולים מאחורי הסרט הם שני אחרים: הבמאי דמיאן שאזל והכוכב ריאן גוסלינג, שזה שיתוף הפעולה השני שלהם לאחר הלהיט "לה לה לנד".
גוסלינג מגלם כמובן את ארמסטרונג. ליהוק אידיאלי, כי האסטרונאוט פורץ הדרך מצטייר כאן בדיוק כפי שהשחקן משתקף בראיונות עמו: קר, מנוכר, מנותק ולקוני. נקודת המוצא של הסרט היא גסיסתו של בתו הקטנה. הוא מנסה להושיע אותה, אך ללא הועיל, והיא מתה בגיל שנתיים כתוצאה מגידול בראשה.
סליחה על משחק המילים, אך בניסיון למלא את החלל בחייו, מצטרף ארמסטרונג לתוכנית החלל. בראיון הקבלה שואלים אותו האם המוות של בתו ישפיע עליו. הקלישאה ההוליוודית מחייבת שכמו מקצוען אמיתי, יענה "מה פתאום", אך בסרט זה, הוא דווקא מודה שכן.
מכאן והלאה, המוות ממשיך לרדוף את האסטרונאוט. "האדם הראשון" מתאר את הדרך הארוכה שקדמה לנחיתה על הירח, והיא כללה שלל תרגילים, אימונים ומבצעים, במהלכם מתו לא מעט מחבריו של ארמסטרונג לחליפות החלל. התיאור של כל זה מדוקדק ומפורט, וכך אנו מקבלים את אחת מסצינות האסון המזוויעות שנראו לאחרונה על המסכים.
ארמסטרונג שורד את כל התלאות הפיזיות, ולפחות לפי מה שמתואר כאן, הוא עושה זאת גם ובעיקר בשביל בתו שכבר אינה עמו. הסרט טורח להדגיש זאת שוב ושוב באופן לא מעודן במיוחד, בעזרתם של שלל תקריבים ופלאשבקים.
כל זה הופך את "האדם הראשון" לסרט מלנכולי ומדכדך. הוא לוקח את מה שנחשב לאחד ההישגים ההירואיים בהיסטוריה המודרנית של ארצות הברית, שיצר אופוריה בזמנו ועד היום מעורר גאווה, ומציג אותו כחוויה סיזיפית, קשה ומתישה.
כזו היא גם הצפייה בסרט: בפעמיים הראשונות שראיתי אותו, היה לי קשה להחזיק את העיניים פקוחות, אולי גם מסיבות סובייקטיביות. רק בפעם השלישית נסחפתי בעוצמתו, אולי כי זו היתה ההקרנה היחידה בה התענגתי עליו ב-IMAX, ומתברר כי "האדם הראשון" מצדיק ומצריך את הפורמט הזה, ואת הצפייה בו על מסך גדול ככל האפשר.
הסרט מזכיר את "כוח משיכה" לא רק בגלל העיסוק שלו באבל, אלא גם בממד נוסף: בתיאורו את האירועים שקדמו להגעה לירח, וכמובן את הנחיתה עצמה, הוא פורש בפנינו רצף של סצינות ארוכות ונטולות דיאלוגים, המתבססות כולן על תנועה, פעולה וניצול מיטיבי של המסך הגדול ושל אמצעי המבע השונים. לא פלא אם כך שהוא צפוי למועמדויות לאוסקר בשלל קטגוריות שונות, ובעיקר יש לשבח את עבודת הסאונד ואת המוזיקה של ג'סטין הורביץ, מי שכבר עבד עם שאזל ב"לה לה לנד" ומתגלה כאחד מטובי המלחינים בדורו. הרבה בזכותו, הסצינות הבומבסטיות כאן כל כך אפקטיביות.
"האדם הראשון", אין ספק, הוא חוויה תובענית - אבל היא משתלמת, ומתגמלת את הקהל בשלל סצינות מפוארות הגורמות להתרוממות רוח. המרשימה שבהן היא כמובן הנחיתה על הירח, שגם התגלתה כסצינה הכי מעוררת מחלוקת, בנסיבות כה מטופשות עד שמוזר כי הן קרו בארצות הברית ולא בישראל, בה כבר התרגלנו לסערות מיותרות שכאלה.
ובכן, כזכור, מיד לאחר הפרמיירה בוונציה התפשטה בטוויטר השמועה כי הסרט לא מתמקד ברגע המיתולוגי בו נעצו האסטרונאוטים את הדגל האמריקאי על הירח. זה נכון, אבל לא מתוך חתרנות כלשהי אלא כי התסריט שם דגש על האישי ולא על הלאומי. חוץ מזה, דגלים יש כאן למכביר, פשוט בשולי המסך ולא בהכרח בקלוז-אפ.
אז נכון, "האדם הראשון" לא פטריוטי במיוחד. הוא לוקח את המיתולוגיה של הנחיתה על הירח, מפרק אותה ומציגה כעניין אפור למדי, שתודלק לאו דווקא מרצון להיטיב עם ארצות הברית, אלא מתוך תחרות מול ברית המועצות והרבה אגו של המעורבים בעניין. עם זאת, ביקורתיות אמיתית אין כאן, ויהיה מופרך להציג את הסרט כחתרני במיוחד.
נכון, באחד הרגעים החזקים בסרט, הוא מציג את "Whitey on The Moon", שירו היפה של גיל סקוט הרון שמחה על כך שאמריקה טורחת לבזבז כספים אסטרונומיים כדי לשים לבנבן על הירח, בזמן שלשחורים אין כסף לקנות לחם. אך זה בא מאוחר מדי, וממילא מדובר במעט מדי, שנראה יותר כמו מס שפתיים כדי לסמן וי על משבצת האמירה הביקורתית. כזו היא גם הסצינה בה רעייתו של הגיבור, בגילומה של קלייר פוי המצוינת ("הכתר" ובקרוב "הנערה ברשת העכביש"), מתעמתת עם ראשי סוכנות החלל, טוענת כי הם לא יותר מילדים מגודלים ומציגה את התוכנית שלהם כשעשוע לא רציונלי. אף זה רגע חזק, אבל הוא פחות או יותר גם פתחון הפה היחיד שיש לדמות הזו לאורך העלילה כולה.
הסרט מקפיד לזגזג בין הספקטקולרי לאינטימי, ונע בין צילום מחוספס וקרוב לדמויות בסצינות האישיות והמשפחתיות ובימוי רחב יריעה בהרבה ברגעי הפעולה. אך בשעה שכל הקטעים הקשורים לחלליות מרהיבים וסוחפים, אלה הדרמטיים הרבה פחות מרשימים. אולי בגלל שהם בוטים וישירים ואין בהם טיפה של עידון ורמיזה, ואולי גם בגלל שדמותו של ארמסטרונג כה מרוחקת. קל הרבה יותר לחבב דווקא את האסטרונאוט שבצידו, באז אלדרין, בגילומו של קורי סטול ("בית הקלפים"). אמנם הוא מתואר כאן באופן בעייתי למדי, כאדם אמביציוזי וחסר טאקט עם פה גדול, אבל לפחות יש לו אופי.
לא קל לאהוב את ניל ארמסטרונג, גם לא קל לאהוב את "האדם הראשון", כך שלא מפתיע כי הוא מדשדש בקופות ארצות הברית. אך אם מתמסרים לו, אז אמנם לא מתרגשים ממנו, אבל כן נהנים מתנופה קולנועית מפעימה. חשוב מכך, מאחורי כל האפקטים, האקשן והעשן, עולה מן הסרט אמירה צלולה, מהדהדת, אוניברסלית וכואבת, שבעקבותיה קשה להפסיק לחשוב עליו גם לאחר הצפייה: האנושות אולי הצליחה להנחית אדם על הירח, אבל להחזיר לזוג את הילדה שאבדה לו, היא לא יכולה.
