תחקיר פתיחת העונה של "פנים אמיתיות" של אמנון לוי (ערוץ עשר) עוקב אחרי פרשה כאובה ומקטבת במיוחד: הטיפול הרפואי בהקרנות שניתן לעשרות אלפי ילדים, בעיקר עולים חדשים, נגד מחלת הגזזת. בעיני עולי ארצות האיסלאם, הפרשה הייתה לאחד הסמלים הבולטים של האפליה כלפיהם בשנות ה-50, ובמובן זה הטיפול של לוי מצטרף לשורת עבודות דוקומנטריות אחרות שנוצרו בישראל בשנים האחרונות העוסקות בנושאים קרובים ומשיקים, בראשן "סלאח פה זה ארץ ישראל" של דוד דרעי.
לוי עוסק בכמה שאלות בתחקיר: האם הטיפול היה הכרחי? האם במקום להועיל, גרם הטיפול נגד גזזת נזק משמעותי לחלק מהילדים, והאם הייתה מודעות לכך? האם העומדים מאחורי מבצע הטיפולים היו נגועים בגזענות כלפי העולים החדשים? כאן כדאי לומר: לא מעט מהממצאים שלוי מביא הם מטלטלים, גם אם לא בהכרח מעידים על זדון. חשוב והכרחי להכיר בזה כדי שנוכל להימלט מהדיון המשעמם והצפוי: קודם כל, הייתה כאן טרגדיה. מדובר בצלקות שבני התקופה נשאו איתם כל השנים. להכיר בכך, עוד לפני שקובעים מי אשם ולמה, זו לא נקיטת עמדה פוליטית ולא התנצחות בין קבוצות - זאת חובה מוסרית.
ברם, התחקיר לא מחדש המון בפרשה שלדעתי היא די מוכרת וצפה מדי כמה שנים בכתבה עיתונאית או סרט דוקומנטרי, אלא שכמה התרחשויות הופכות אותה לאקטואלית, בהן מחקר עב כרס שיצא השנה וכנגדו מאבק מתמשך להכרה.
שאלת ההכרחיות והנזק - שתיהן כאובות: לוי מדגיש שנערך מבצע אגרסיבי עבור טיפול במחלה שהיא אולי לא נעימה, אך בוודאי לא מצדיקה כזאת השקעה אינטנסיבית. הוא מרחיק לכת ומעלה טענה לגבי ניסוי רפואי סודי שנערך בכפייה ושלא לצורך על ילדי מהגרים - טענה חמורה מאוד - המועלית לאוויר מבלי שהיא זוכה לביסוס מספק. מבחינת הנזק, מציע לוי שבשנות ה-50 החלו בקהילה הרפואית לחשוד בסכנות הקרינה, אך המשיכו בכל זאת להשתמש בשיטה הזאת כדי להילחם בגזזת.
אז מדוע בכל זאת המדינה השקיעה בטיפול לא עד כדי כך הכרחי, שלכאורה ידוע שהוא מסוכן? ההיסטוריה הרשמית (ומשרד הבריאות) טוענת מנגד שתי טענות חזקות: (א) עד שנות ה-60 לא היה טיפול אחר לגזזת ו-(ב) לא הייתה אז מספיק מודעות לסכנות של השיטה הספציפית, כאשר מחקרים ראשונים על הסכנות הללו פורסמו רק הרבה יותר מאוחר. קשה לבטל את שתי הטענות האלה, והראיות שלוי מביא מנגד, בעיניי, לא מצליחות לקעקע אותן. יותר מזה: היה מאכזב לצפות בשיח החירשים בינו לבין פרופ' שפרה שוורץ שחקרה את הפרשה ומייצגת כביכול את העמדה השמרנית בנושא, בלי שהם מצליחים לתקשר.
מה שכן, לוי מראה באופן משכנע שהסיבה למלחמה שהכריזה ישראל על הגזזת הייתה יותר תרבותית מאשר רפואית: מדובר במחלה שזוהתה עם פרימיטיביות, ובפולין למשל היא זוהתה עם יהודים. לוי מסביר שזאת אותה סלידה מזרים - מהמיעוט היהודי שם ומהעולים החדשים כאן (וביניהם, כמובן, גם אשכנזים), אבל אפשר לקחת את זה צעד אחד קדימה ולדבר בכלל על הרצון להילחם בסטריאוטיפ יהודי גלותי גם במישור הרפואי.
מה שמוביל לנקודה המורכבת והכאובה יותר - שאלת האפליה. לוי, עיתונאי שהסוגיות האלה קרובות לליבו, מצליח לזקק כאן מסקנה מעניינת. טיפולי גזזת, הרי, עברו גם יהודים אשכנזים, בארץ ישראל וברחבי אירופה, לפני ותוך כדי. לוי אינו מוציא אותם מהכלל כדי להימנע מלהציב אשכנזים נגד מזרחים (והגם שהוא מעמיד מזרחים במרכז סיפורו), אלא שב וחוזר על מילה אחת - "סלידה": סלידה מהזר, מהמהגר השונה, כביכול מהרגלי ההגיינה שלו ומאורח החיים שלו. בהקשר הזה, קל לראות איך מערכת שנועדה בסך הכל לסייע, גורמת לטראומות ארוכות שנים ולתחושת עלבון עמוקה.
כמה מילים על ההפקה: בתקופת אי-הוודאות העצובה שעוברת על ערוץ עשר, טוב היה לראות את "פנים אמיתיות" פותחת עונה בתחקיר אנרגטי, מעניין ובעל ערך ציבורי. אמנם, לוי נוטה גם הפעם לסנסציות ולא נמנע מרמיזות קונספירטיביות, אך העיסוק שלו בפרשה היה ידעני ורגיש.
הסוגיה החשובה ביותר שמעלה הפרק הזה של "פנים אמיתיות" היא לאן הולכים מכאן. לוי דורש הכרה והתנצלות מהמדינה כדי שהפצע הזה יחלים. ראוי שהמדינה תקשיב.