פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עדיין חידה גדולה: המהפכה של לירון עמרם עוד לא כאן, אבל היא בדרך

      לירון עמרם עומד בציפיות והוא ללא ספק כישרון חדש ומעולה. השירים באלבומו הראשון מצוינים אחד אחד, אולם חסר שיר מנצח שטורף את כל הקלפים; רן דנקר מוכיח שהוא חזק במיוחד בבלדות השקטות והדרמטיות ואלבומו החדש אינו יוצא דופן בנוף המוזיקה הישראלית

      עדיין חידה גדולה: המהפכה של לירון עמרם עוד לא כאן, אבל היא בדרך
      צילום: איתן שריד

      לירון עמרם - "חלום ישן"

      המוזיקה הישראלית, כמו החברה הישראלית כולה, מקוטבת בין מחנות וז'אנרים הנאבקים זה בזה על כבוד, יוקרה ומשאבים. רוב האמנים פועלים בתוך הגדרות של הז'אנרים שלהם, לכל היותר עם פזילה לסגנונות קרובים. על כן, אין זה מקרה שהאמנים שזוכים להערכה הרבה ביותר הם אלה שמצליחים לזקק סינתזה בין הזרמים "היריבים" כביכול: רוק ומוזיקה מזרחית. הגיבורים של הדרך הזאת כולם מוכרים וזוכים לאהבת המבקרים: יהודה פוליקר, ברי סחרוף, אהוד בנאי, אלג'יר ודודו טסה, אם לנקוב רק בכמה שמות.

      בעשור האחרון מוזיקה מזרחית מוצאת את דרכה יותר ויותר גם למחוז מאוד "אשכנזי" - האינדי הישראלי. אמנים כמו ריף כהן, רביד כחלני והיימן בלוז, שי צברי ואחרים הוצבו בחזית הזאת, כל אחד בדרכו, כדי לנסות לפצח את העתיד של המוזיקה הישראלית וליצור סגנון חדש שמדבר אל כמה שיותר מגזרים. במשבצת הזאת מסתובב כבר כמה שנים לירון עמרם עם הייפ עצום, ייחוס משפחתי (הוא בנו של אהרן עמרם, דמות מיתולוגית בתחום הזמר התימני) וכובד ציפיות בלתי נתפס - כמי שאמור להיות אחד מגיבורי העתיד של המוזיקה בישראל. אולי זאת הסיבה שלקח לאלבום הבכורה המיוחל שלו כמה שנים טובות לצאת, אחרי שבדרך הוא גנז כמה וכמה סינגלים שכבר יצאו לרדיו.

      "חלום ישן" מעודכן ונכון לתקופה, אבל במקביל נשען הרבה על המורשת שתוארה לעיל. אפשר לשמוע אצלו השפעות של ברי סחרוף המוקדם, והוא מצטט בין היתר את זוהר ארגוב ואת אהוד בנאי. המעניין אצל עמרם הוא שיש אלמנט פופי מאוד חזק בשירים שלו: יש רגעים בהאזנה שאני מוכן להישבע שבוצעו בהשראת אתניקס. כשמחברים את כל זה עם אלקטרוניקה וגרוב ואפילו שיר בתימנית, מתגלה אלבום בכורה מגובש, מפתיע ומקורי, שמאתגר טעמים ומוסכמות סגנוניות. יש לנו, בלי ספק, כישרון חדש ומעולה.

      אלא שחשוב לנטרל את הציפיות המוגזמות כדי ליהנות מהאלבום הזה באמת. כבר עכשיו יש לעמרם את כל החבילה ועוד הרבה פוטנציאל - אבל הוא רק בתחילת הדרך. "חלום ישן" הוא כרטיס כניסה נהדר למוזיקה הישראלית, אבל בהיותו אלבום בכורה, הוא עדיין בוסרי. הכתיבה שלו עוד מעט שבלונית ("לאן", הסינגל האחרון שלו, הוא דוגמה בולטת), ולמרות שכמעט כל השירים ברמה גבוהה (השירים החזקים יותר הם "ים של דמיונות" ו"חלום ישן", וגם שני הקטעים האינסטרומנטליים המעולים "מדין" ו"זנזיבר"), חסר לו כאן שיר מנצח שטורף את הקלפים. אולי אלה הציפיות שמעוורות את עיניי, אבל חסרה באלבום הזה, לטעמי, גם איזו אמירה כלפי המציאות - או אפילו כלפי עמרם עצמו. אני מרגיש שגם אחרי כמה וכמה האזנות, אני יודע עליו מעט מאוד. הוא נשאר חידה.

      אפשר לומר את כל הדברים האלה דווקא כי לכישרון של עמרם אי אפשר להתכחש. "חלום ישן" יככב בסיכומי השנה ושמו של עמרם עוד צפוי להעסיק אותנו בשנים הבאות. המהפכה עוד לא כאן, אבל היא בדרך.

      רן דנקר - "משהו אחר"

      עוד אלבום בכורה שחיכינו לו הרבה זמן הוא זה של רן דנקר, מי שהיה כוכב נוער ושחקן-זמר לפני יותר מעשור ("השיר שלנו" ופרויקט "שווים") - אך נעלם. אפשר להבין למה דנקר רצה לברוח מהנישה ההיא, אבל הזיכרון הציבורי קצר וחלש ומותש, ודנקר הוא מזמן לא המותג שהוא היה: הילדים התחלפו באחרים שכבר לא זוכרים, עילי בוטנר שר היום עם ילדי החוץ ונינט עושה בכלל אינדי בלוס אנג'לס. וכך הגלגל הסתובב: לקמפיין הנוכחי מגיע דנקר פחות ככוכב מבטיח ויותר כאנדרדוג.

      החדשות הטובות שדנקר הוא זמר טוב מאוד עם הרבה כוונות טובות, ולא פחות חשוב - חברים טובים: על רוב הטקסטים כאן חתומה נועה גולנדסקי המוכשרת (ההרכב בוסה), ועל שני לחנים מרינה מקסימיליאן. יש כאן כמה שירים מוצלחים - בראשם "חלומות מופרטים" שמצטט את "ואולי" של רחל - והפקת רוק-פופ לגיטימית (עבודה של כמה מפיקים, בהם גם גיא ויהל ואלעד אדר) ואקלקטית, גם אם לא מסעירה. בדרך דנקר מתעסק לא מעט בילדות שלו והרבה במערכות יחסים, תוך שהוא מתנסה במגוון סגנונות (ניסיון הראפ שלו, "בלי בלמים", היה צריך להישאר במגירה).

      אלא שבסוף, כצפוי יש לומר, הוא חזק במיוחד בבלדות השקטות והדרמטיות. זה המקום היחיד שמבדל באמת את היכולות של דנקר כמגיש משלל הגברים הרגישים שמסתובבים ברדיו בשנים האחרונות. דנקר אפילו סיפק לנו את ההשוואה בעצמו: השיר הפותח והשיר הסוגר כמעט זהים - "משהו אחר (עומד לקרות הלילה)" ו"משהו אחר 2 (כל מה שיבוא)" - הראשון שיר רוק-פופ לא מעניין במיוחד, ואילו השני עדין ומקסים (הפקה מעולה של אלעד אדר).

      לפעמים קול טוב וכוונות טובות וחברים טובים זה עוד לא מספיק. זה לא אלבום רע, והרגעים הטובים בו עולים על החלשים, אבל "משהו אחר" הוא גם לא אלבום מנצח או יוצא דופן, שרוב השירים בו אינם מתבלטים. נדמה לי שגם דנקר עצמו עוד לא ממש החליט באיזה זירה הוא רוצה להתחרות, ולכן יורה לכל הכיוונים. אולי האלבום הזה יושיב מחדש אותו מסביב לשולחן, אבל צריך יותר מזה כדי לדחוק את הסועדים האחרים שלצידו.