פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אחוזי ההצלחה של הטלוויזיה הישראלית חסרי תקדים": ריאיון עם המפיק הבריטי דיוויד תומפסון

      דיוויד תומפסון, אחד המפיקים המובילים בטלוויזיה ובקולנוע הבריטי, לקח הפסקה מצילומי מיני-סדרה חדשה עם הלן מירן לטובת ביקור בכנס של איגוד המפיקים בישראלי. בריאיון, הוא מדבר על הערצתו לסדרה המקומית ומגלה סודות מאחורי הקלעים של הצלחותיו וכישלונותיו

      "אחוזי ההצלחה של הטלוויזיה הישראלית חסרי תקדים": ריאיון עם המפיק הבריטי דיוויד תומפסון

      כשהמפיק דיוויד תומפסון יצא לצלם את "בילי אליוט", אף אחד לא חשב שהסרט יצליח. הבמאי, סטיבן דלדרי, היה טירון קולנועי; הכוכב, ג'ימי בל, אלמוני עוד יותר, לוהק ברגע האחרון; הסיפור התרחש על רקע שביתת כורים - לא בדיוק קו העלילה הכי מסחרי בעולם, והציפיות היו נמוכות. ההמשך ידוע: הדרמה הבריטית על הילד הרקדן נהיתה שובר קופות פולחני, ששלח מעריצים רבים ללמוד ריקוד, הוליד הפקות בימתיות וממשיך להמיס לבבות גם היום.

      "הוודאות היחידה בעסק הזה היא שאף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה. היו לי הפקות כמו 'בילי אליוט' שהצליחו הרבה מעל המשוער, אבל היו גם מקרים הפוכים", נזכר תומפסון בריאיון לוואלה! תרבות. "עשיית סרטים וסדרות זה כמו אלכימיה. לפעמים אין לך מזל והדברים לא מסתדרים, ולפעמים הכל מתחבר כמו שצריך ומתפוצץ".

      לאורך הקריירה הארוכה של תומפסון, בדרך כלל הדברים התחברו. ביושבו כמפיק עצמאי או כמנהל בכיר במחלקת התוכן של ה-BBC, הוא היה חתום על שלל הצלחות אמנותיות ו/או מסחריות, בהם סרטים כמו "סימנים של כבוד", "לחנך את ג'ני" ו"מחוץ למים" וסדרות ומיני-סדרות כמו "האישה בלבן" ו"הנסיך האבוד". באמתחתו שני פרסי אמי ושני פרסי האקדמיה הבריטית לטלוויזיה, וכעת הוא עובד על עוד כמה פרויקטים מסקרנים ובראשם המיני-סדרה "קתרינה הגדולה" בכיכובה של הלן מירן, איתה כבר שיתף פעולה לפני כמה שנים בסרט "האישה בזהב".

      המיני-סדרה מצטלמת כעת בליטא, בעשר מעלות מתחת לאפס, ולמרות הצינון שחטף שם, תומפסון בכל זאת קפץ היום לישראל, בדרכו מהמדינה הבלטית חזרה לביתו שבלונדון. הוא עשה זאת לצורך השתתפות בכנס הבינלאומי של איגוד המפיקים המקומי, ומתוך הערכתו הרבה לעשייה הכחולה-לבנה.

      בילי אליוט (צילום מסך)
      הבמאי היה טירון, השחקן לוהק ברגע האחרון. מתוך "בילי אליוט" (צילום: יח"צ)

      "כל פעם מחדש, העשייה הטלוויזיונית כאן מצליחה להדהים אותי", מודה תומפסון. "למען האמת, אני לא חושב שיש עוד תעשייה עם אחוזי הצלחה כל כך גבוהים ביחס לגודל המדינה. זה די יוצא דופן. מדהים גם כמה סדרות ישראליות זכו לגרסאות בינלאומיות, למשל 'The A Word' שהיא הצלחה גדולה באנגליה, ולדעתי רוב האנשים בכלל לא יודעים שהיא מבוססת על מקור דובר עברית ("פלפלים צהובים"). בקיצור, השוק כאן תוסס ולכן תענוג למפיק בינלאומי לבוא לפה ולשאוב השראה מן האווירה הזו".

      היו סדרות ישראליות שאהבת במיוחד?

      "'בטיפול' כמובן, ו'חטופים' ולאחרונה גם 'על הספקטרום'. יש עוד הרבה סדרות שלא הספקתי לראות".

      ואיך אתה מסביר שישראל וטלוויזיה זה כמו איסלנד וכדורגל?

      "אולי בגלל הנסיבות הפוליטיות - הלחץ, תחושת המצור, ואלה מולידים את העשייה הדינמית. אבל בעיקר שיש כאן חלוציות, יצירתיות ולקיחת סיכונים. התעשייה הבינלאומיות כיום כל כך עמוסה ותחרותית, שאתה חייב להיות שונה כדי לשרוד, אתה חייב לקחת סיכונים. בישראל לא מפחדים להמר, וזה משתלם בגדול".

      דיוויד תומפסון (יח"צ , איגוד המפיקים)
      לא להתבלבל עם הכדורסלן. דייוויד תומפסון (צילום: יח"צ)

      למרות ההתלהבות מן העשייה הטלוויזיונית בישראל ובכלל מתור הזהב של הטלוויזיה, תומפסון יודע כי בפני האמנות הזו עומדים שלל מכשולים ואתגרים. אחד מהם, הוא אומר, זה המחסור בידיים עובדות ובעיקר כאלה שכותבות.

      "יש המון סדרות, המון עונות חדשות והמון תסריטים לכתוב, ואין באירופה מספיק תסריטאים ותסריטאיות שיכתבו אותן בקצב הדרוש", אומר תומפסון. "באמריקה אין את הבעיה הזו, כי יש שם מסורת של 'חדר תסריטאים' - כלומר, של סדרות שנכתבות בידי צוות גדול, מקצועי והרמוני להפליא. אצלנו, הרבה סדרות נכתבות בידי אותו אדם, שכל העומס על כתפיו. קח לדוגמה את 'הכתר' - פיטר מורגן כתב את הכל בעצמו.

      "הצורך בתסריטאים נוספים כל כך גדול, שיש כיום ציידי כישרונות שהולכים לתיאטרוני פרינג', מאתרים מחזאים צעירים ומחתימים אותם על חוזים. זה לא ייאמן, אדם שכתב מחזה אוונגרדי אחד שאיש לא ראה יכול למצוא את עצמו עם חוזה בטלוויזיה, פשוט כי הביקוש כל כך מסיבי. אתה רואה גם חברות הפקה מתחרות ביניהן בסכומים מגוחכים על רכישת הזכויות לעיבודים טלוויזיוניים של ספרים שהם בכלל לא קראו, פשוט כי חייבים חומרי גלם".

      איזה עוד אתגרים עומדים לדעתך בפני עולם הטלוויזיה?

      "כבר עכשיו אני תוהה אם אנחנו לא בועה. איך יכול להיות שלכל כך הרבה אנשים יש כל כך הרבה זמן לראות כל כך הרבה סדרות? זה מוזר. איך זה שסדרה כמו 'שומר ראש' הצמידה למסכים עשרה מיליון בריטים, שהיה להם גם זמן לראות עוד שלל תוצרים טלוויזיוניים אחרים באותה תקופה? אני מפחד שיהיה יותר מדי תוכן, ויש גם את החשש שיהיה יותר מדי מאותו דבר - באנגליה, למשל, יש יותר מדי מותחנים על ילדים נעדרים ויותר מדי סדרות דיסטופיות. באופן אישי, הייתי שמח אם היו קצת פחות סדרות קודרות על אנשים שרוצחים אנשים וקצת יותר סדרות קלילות. גם כאן, שוב, זו בעיה של כוח אדם, כי אין הרבה תסריטאים שמיטיבים להשתמש בהומור".

      יש סדרה דוברת אנגלית שלא אתה הפקת ושאתה מחבב במיוחד לאחרונה?

      "כן. 'היורשים'. סדרה מקורית ומדהימה. דוגמה נהדרת לסיכון טלוויזיוני שהשתלם".

      טריילר Bodyguard, שומר ראש, קילי הוז, ריצ'רד מאדן (יח"צ , BBC)
      איך לאנשים היה זמן? מתוך "שומר ראש" (צילום: יח"צ)

      הרבה לפני שנהיה טרנדי לדבר על חשיבותה של העשייה הנשית, תומפסון העניק את ההזדמנות הראשונה לכמה מן הקולנועניות הבריטיות הבולטות בימינו - למשל לין רמזי ("מורברן קאלאר") ואנדריאה ארנולד ("דרך אדומה", "מחוץ למים"). "מבחינתי זה היה מובן מאליו", הוא אומר. "זו לא היתה החלטה מודעת, פשוט נראה לי מוזר לעבוד רק עם גברים, והיו כל כך הרבה נשים מוכשרות בסביבה. אני שמח שעכשיו כולם מעבירים תקנות פורמליות כדי לחזק את האיזון המגדרי, אבל משונה שלא עשו זאת קודם לכן. התעשייה גם הרבה פחות לבנה מפעם, כי אנשים מוכנים לקחת סיכונים, וטוב שכך".

      כמי שרוקד על שתי החתונות ומפיק גם טלוויזיה וגם קולנוע, תומפסון לא חושש שהאחד יעלים את האחר. "אני חושב שהקולנוע ישרוד. גם בגלל שאנשים ימשיכו לצאת מהבית וגם בגלל שלפעמים יש יתרון בלראות סיפור בחתיכה אחת, ולא לקבל אותו בהמשכים, מה עוד שבימינו, לא פעם סדרות מתארכות יתר על המידה וגולשות לעונות מיותרות רק כדי לסחוט את הלימון ולהרוויח מהן עוד קצת כסף".

      אז אתה לא מאלה שחושבים שנטפליקס הורסים את הקולנוע.

      "זה שיש שירותי סטרימינג זה לא רע לקולנוע, אלא להפך: זה מעניק במה מצוינת ומתמשכת לסרטי אינדי שבעבר היו נעלמים מן המסכים אחרי שבוע. סרט כמו 'רומא' נהנה עכשיו מכל העולמות, ונוסף לכך שיוקרן בבתי הקולנוע, הוא גם יגיע דרך נטפליקס לאנשים שאחרת בחיים לא היו רואים סרט דובר ספרדית בשחור-לבן".

      מסיבת עיתונאים עם השחקנית הלן מירן והכנר יצחק פרלמן לקראת פרס בראשית 2016 (ניב אהרונסון)
      השותפה הקבועה. הלן מירן בישראל (צילום: ניב אהרונסון)

      ובכל זאת, דברים הולכים להשתנות.

      "כן, העשייה הקולנועית תצטרך להיות יותר סלקטיבית. כבר לא יהיה מקום לסרטים שבסופם הקהל אומר 'נו, אז מה?' אני גם חושב שאנחנו צריכים להתחיל לחשוב על הוזלת עלויות הפקת הסרטים. קולנוע זה עסק כל כך יקר - ולמה בעצם? למה לא לצלם באייפון, כשהטכנולוגיה הזו זמינה? למה להתעקש על הפקות יקרות ומסורבלות כמו פעם? למה גם ב-2018 צריך שמונים אנשי צוות בשביל לצלם החלפת נורה?"

      יש סרט שהפקת ואתה סבור שלא זכה להצלחה הראויה?

      "כן, 'מנדלה - הדרך הארוכה אל החופש', שיצא לפני חמש שנים, ואיתרע גורלו להגיע למסכים מעט לאחר מותו של המנהיג הדרום-אפריקאי. חשבנו שזה יעזור לו, אבל להפך: אנשים חשו רוויה מכל מה שקראו ושמעו עליו בחדשות, וזה פגע בנו. אם נחזור לנקודת ההתחלה, אז בקולנוע חוסר הוודאות שולט עוד יותר מאשר בטלוויזיה, כי אתה נתון הרבה יותר להשפעות חיצוניות. מזג האוויר לא כל כך משפיע על הצלחת הסדרה שלך, אבל יום גשום יכול לפגוע קשות בפתיחה הקופתית של הסרט שלך".