פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מצעד סדרות 2018 של וואלה! תרבות: מקומות 50-41

      וואלה! תרבות גאה להציג זו השנה הרביעית ברציפות את מצעד חמישים הסדרות שעשו לנו את תריסר החודשים האחרונים. כבר בעשירייה החמישית אפשר למצוא שלוש סדרות בעלות פרופיל גבוה: שתיים מככבות בסיכומי שנה רבים, ושלישית שנפלה מהמקום השישי של השנה שעברה

      מצעד סדרות 2018 של וואלה! תרבות: מקומות 50-41

      לא פשוט לדרג סדרות בימינו. ריבוי התכנים - מעל 550 סדרות מתוסרטות, תיעודיות וריאליטי ב-2018 לבדה - מבטיח שאף מבקר, ואפילו לא שלושה כמו החתומים על המצעד הזה, לא יספיק לראות את כולם גם אם יקדיש לכך את כל זמנו. אבל הרבה יותר מכך, התכנים המרובים יוצרים פיצול גדול מאי פעם בין צופה לצופה, בין צופה למבקר ואפילו בין מבקר למבקר. הקונצנזוס הולך ודועך, וזו מגמה שאפשר להמר שעוד תחריף - הרי השנה הבאה תביא איתה אפילו יותר תוכניות טלוויזיה.

      מדברים על תור זהב טלוויזיוני, אבל אם להודות על האמת, על אף שיש כל כך הרבה סדרות לצפות בהן, 2018 לא הייתה מדהימה מאוד מהבחינה הזו. היו הרבה דברים טובים - אפילו הצטערנו על כמה סדרות שנותרו מחוץ לרשימת החמישים שלנו למרות חיבתנו הרבה אליהן - והיו גם דברים טובים מאוד, אבל מעט מאוד באמת הצליח להתעלות לפסגות של ממש.

      כך למשל "יורשים", אחת הסדרות המדוברות של השנה, נמצאת אצלנו "רק" בעשירייה החמישית (אם כי שוב, זה מיקום מצוין כשלוקחים בחשבון כ-550 סדרות). כיף של סדרה אבל לא באמת הזדהינו עם הכתרים שנקשרו לה. כנ"ל "סיפורה של שפחה", שאמנם גם ככה איבדה מזוהרה השנה באופן כללי (אחרי שזכתה בשלל פרסי אמי בשנה שעברה, כולל לדרמה הטובה ביותר, השנה היא הודרה כמעט לחלוטין, ובסיכומי השנה של המבקרים בארה"ב היא כמעט לא קיימת) - עבור רבים העונה השנייה לא נופלת מקודמתה, אבל אצלנו היא ירדה השנה 42 מקומות בדירוג.

      לכן מצעד כמו זה הופך להיות מין אי משל עצמו. אנחנו יכולים להבטיח לכם שהמקום הראשון שלנו הוא לא המקום הראשון של 99 אחוזים משל יתר הצופים, ואפילו לא של מבקרים אחרים. למעשה, ספק אם רוב האנושות צפתה בסדרה הזו, וגם בזו שתפסה את המקום השני שלנו. אז מה עושים? מורידים אותן לטובת משהו שנמצא יותר בקונצנזוס אף שעבורנו הן סיפקו את החוויות הטלוויזיוניות המרגשות והגדולות של השנה? או נשארים נאמנים לעצמנו? כמו בכל שנה, השקלול שלנו מורכב גם מחשיבות של סדרה במרקם הכללי של הטלוויזיה בימינו. סדרה שאנחנו מחבבים יכולה לעלות בדירוג אם היא בולטת במיוחד, אהובה על הקהל או על המבקרים. אבל בסופו של דבר, נחטא לעצמנו אם לא ניתן משקל גדול יותר לתכנים שאהבנו אנחנו במיוחד, שהזיזו בנו משהו, שהייתה לנו תשוקה כלפיהם. דווקא בימינו זה חשוב מאי פעם, כנראה.

      וכמו בכל שנה, עם סיומו של המצעד שלנו יגיע גם מצעד הגולשים, שבו תוכלו אתם לדרג את הסדרות שהכי אהבתם השנה. עד אז, הנה החלק הראשון מתוך חמישה במצעד שלנו, מקומות 50 עד 41.

      הסדרה יורשים (יח"צ , HBO)
      כיף של סדרה. "יורשים" (צילום: יח"צ)

      50. וידה

      שם מקורי: Vida
      רשת: Starz (שודרה בישראל ב-yes)

      פוליטיקת הזהויות, והרצון המוצדק להוות משקל נגד לגזענות הפושה בארצם, העבירה את האמריקאים על דעתם. בערך מאז שעלה דונלד טראמפ לשלטון, כל יצירה שכוללת בה שחורים או היספנים מיד מקבל בונוס בנקודות. כך "אור ירח" קיבל את פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, כך "הפנתר השחור" זוכה לתשבחות חסרות פרופורציות ממבקרים אמריקאים ומתחיל לקטוף פרסים במרוץ לקראת אוסקר 2019. כך גם סדרת הדרמה "וידה" זכתה לשבחים מקיר לקיר על אף שהיא לא יותר מנחמדה. היא פשוט עוסקת בהיספניות לסביות - דאבל בינגו.

      סיפורן של אמה ולין - אחיות מקסיקניות-אמריקאיות שחוזרת הביתה, אל השכונה הישנה המורכבת בעיקר מהיספנים, כדי להתמודד עם מות אמן ועם הגילויים על חייה הסודיים - יפה, מעניין וקולע. "וידה" מנצלת את אובדן האם לחשבון נפש ולהתמודדות כללית עם עולם הולך ונעלם, ואילו הזהות האתנית משמשת לטובת בחינה של זהות ומורשת באופן כללי. הדמויות הראשיות שלה מחוספסות מכדי להיכנס ללב בקלות - וזה נעשה כך בכוונת מכוון - מה שמזריק יותר עוצמה לרגעים המרגשים בכיכובן. רגעים כמו כאשר לין מבחינה שוב ושוב במנקה ההיספנית קשת היום במסיבת הלבנים הפריבילגים שהיא חוגגת בה, או הגילוי על הסיבה לעזיבה של אמה בנעוריה.

      מה שעוד מסייע ל"וידה" הוא אורכה. העונה הראשונה שלה מונה רק ששה פרקים ממוקדים בני חצי שעה, חלק ממגמה מבורכת שהתגברה השנה והניבה עוד כמה סדרות מוצלחות. חלקן עוד יופיעו בהמשך המצעד, אחרות שחיבבנו (כמו "מתוק ומר" ו"בין הקצוות") לא הצליחו לחדור לרשימת ה-50.

      הסדרה וידה, עונה 1 (יח"צ)
      סיפור יפה, מעניין וקולע. "וידה" (צילום: יח"צ)

      49. פחמן משודרג

      שם מקורי: Altered Carbon
      רשת: נטפליקס

      אולי המעלה הגדולה ביותר של "פחמן משודרג" הוא שעם כל כובד משקלה - היא מתרחשת בעתיד שבו תודעתם של בני אדם יכולה לעבור מגוף אחד לאחר וכך לחיות לנצח - היא עדיין מצליחה להיות פשוט מבדרת. החזון הוויזואלי של "פחמן משודרג" נראה כמו מפגש פסגה בין "בלייד ראנר", "הרוח במעטפת" ו"מטריקס", שבשלב הנוכחי כבר נראים כולם כמו העתק אחד גדול ומתמשך ממאנגה יפנית. עולם של שלטי ניאון ענקיים וחלליות מרחפות, גורדי שחקים עצומים וערי עשירים בעננים, סמטאות מפוקפקות ומועדוני ענק. אף שלא מדובר בעיצוב מקורי או במוטיבים שבהם לא נתקלנו בעבר, קשה שלא להיסחף בגודל ובפוטנציאל האינסופי של סיפורים ודמויות שממלאים את המקום הזה. לא מזיק כמובן שכל פרק כולל לפחות סצנת אקשן אחת מושקעת ומבוימת היטב, חלקן מסעירות במיוחד ומסתייעות באפקטים ממוחשבים משכנעים ועשויים היטב.

      חקירת הרצח שבמרכז הסדרה היא כמובן הסיפור העיקרי, אבל העולם סביבה מייצר כל העת הפתעות ותפניות המוסיפות צבע ועניין ומושכות אותנו לעלילות צד שמגלות פרטים חדשים. בנוסף, הפילוסופיה של מוות וחיים והאפשרויות הגלומות בטכנולוגיה החדשה, פותחות פתח לשלל סוגיות מסקרנות שאינן קיימות כיום (כמו האפשרות "להעיר" קורבנות תקיפה ורצח כדי לברר מה קרה להן), וכן לשאלות כמו: האם תזהו את אהובכם אם ישוב אליכם בגוף אחר? למרות המטען הפילוסופי-לייט שהיא נושאת על גבה, "פחמן משודרג" לא מקנה תחושת עומס. הסודות שלה נחשפים בהדרגה כך שרמת העניין רק עולה כל העת, ובפרקים האחרונים (השנויים במחלוקת, יש להודות) מגיע טוויסט שבעינינו הופך אותה אף ליותר יפה ונוגעת ללב.

      "פחמן משודרג" של נטפליקס (יח"צ , Katie Yu / Netflix)
      פשוט מבדרת. "פחמן משודרג" (צילום: יח"צ)

      48. סיפורה של שפחה

      שם מקורי: The Handmaid's Tale
      במצעד 2017: מקום 6
      רשת: הולו (שודרה בישראל ב-HOT)

      זו לא הייתה שנה מוצלחת להרבה עונות שניות השנה. אל "ווסטוורלד", "ג'סיקה ג'ונס", "לגיון" ו-"13 סיבות", שכבר מנינו ברשימת האכזבות הטלוויזיוניות של 2018, כמעט הצטרפה גם "סיפורה של שפחה", שפתחה את העונה השנייה שלה בצליעה. הניתוק שלה מחומר המקור, הספר של מרגרט אטווד שעליו היא מבוססת, הזכיר את האופן שבו "משחקי הכס" החלה להתדרדר כשנפרדה מהספרים. אבל אז, אחרי כמה פרקים, היא התאוששה.

      גם אם האימפקט התרבותי שלה הולך וגווע, בסופו של דבר היא עדיין דרמה טובה ומשמעותית. כהרגלה בקודש היא העניקה לנו מנות גדושות של דמע, יבבות ומריטת עצבים איטית. העונה העניקה תשובה ניצחת לכל המבקרים שטענו ש"סיפורה של שפחה" היא, ברבדיה העמוקים, סדרה סקסיסטית שמציגה נשים כצרות זו לזו - כ"שק של נחשים". הפרק האחרון הוכיח יותר מכל שנשים הן עמיתות לצרה ושאין להן ברירה אלא לאחד שורות ולהושיט יד אחת לרעותה, אפילו במחיר של הקרבת האינטרס האישי והצר שלהן.

      על רקע רשעותו של המפקד ווטרפורד לאורך כל העונה, אנו נחשפים (זהירות: ספוילרים) אט-אט לטוב-הלב ולסולידריות הנשית שנוצצות כאבן יקרת ערך. כל הנשים, כך נדמה, מכפרות על מופעים קודמים של צרות עין ושנאת נשים, וכולן - השפחות, המרתות, הרעיות - מבינות שלנשים אין מנוס אלא להתאחד ולהיות חזית אחת, אחרת סופן יהיה אומלל. וגם מעשי גבורה יש בעונה הזו - קטנים, נטולי תהילה, בלתי נראים כמעט, שמבוצעים על ידי נשים אנונימיות. ולרגע אחד נדלקת תקווה בתוך החושך שאוצרת בתוכה אמת כואבת ומטהרת.

      (ניר יהב)

      סיפורה של שפחה עונה 2 פרק 13 ואחרון (צילום מסך)
      עמיתות לצרה. "סיפורה של שפחה" (צילום מסך)

      47. לא בטוחה

      שם מקורי: Insecure
      רשת: HBO (משודרת בישראל ב-HOT, yes וסלקום TV)


      מתחילת דרכה נאבקה "לא בטוחה" של איסה ריי בציפיות החברתיות - במציאות בעולם הגדול ובמציאות של העלילה הבדיונית - שדמויותיה ייפלו למשבצות מוכרות. היא לא מעוניינת להיות התכשיט היפה על זרועו של מפיק ראפ מצליח ולא "האישה השחורה הכועסת" שעולה על בריקדות. "לא בטוחה" פשוט לא בוחרת צד - היא לא חלק מז'אנר הקומדיות העצובות כמו "דברים טובים יותר" המצוינת של פמלה אדלון או "אחת, ממיסיסיפי" של טיג נוטרו. כשהיא מצחיקה היא פשוט מצחיקה וגסה ועושה את זה בדרכים הכי ישירות שיש. בשאר הזמן היא פשוט לא מצחיקה ומורכבת מתובנות עגומות וחכמות על החיים.

      מה שהיה יפה ומזוקק במיוחד בעונה השלישית הוא תהליך ההתבגרות וההתפכחות של איסה וחברותיה. לאורך העונה איסה נאבקה בבחירות שעשתה ועדיין עושה, ניסתה להתגבר על האקס, התפרנסה מהרבה דברים במקביל ועדיין נאלצה להתגורר אצל דניאל על כל המתח המיני והרגשי שביניהם. במקביל מולי עשתה את דרכה בעבודה חדשה וניסתה להבין באיזו דרך היא אמורה ללכת, את מי היא יכולה להקים עליה ובאיזה מחיר כדי להשיג את המטרות האישיות שלה. לא בכדי סופה של העונה הוא אירוע יום ההולדת העגול של הגיבורה. בסופו של דבר, אין ברירה אלא להתבגר.

      לא בטוחה, איסה ריי (יח"צ , HBO)
      מסע התבגרות. "לא בטוחה" (צילום: יח"צ)

      Homecoming .46

      רשת: אמזון פריים וידאו

      המותחן הפסיכולוגי בכיכובה של ג'וליה רוברטס מסמן וי על שורה של מאפיינים בולטים בטלוויזיה העכשווית: כוכבת קולנוע גדולה במרכזה, במאי אחד אמון על כל עשרת פרקיה ועושה זאת ברוב סגנון, הפרקים הללו מונים כחצי שעה כל אחד כחלק מהטרנד החדש (והמבורך) של דרמות קצרות, היא מבוססת על פודקאסט פופולרי, עלילתה קופצת בין תקופות שונות, וכמובן - כולה ניתנת לצריכה מרתונית מרוכזת. בהתחשב ברשימת המלאי הזו, בעיקר מפתיע להיווכח שבמהותה "Homecoming" היא לגמרי אולד סקול.

      סם איסמעיל, יוצר "מר רובוט" ובמאי כל פרקי הסדרה, לקח סיפור קונספירציה פשוט ואפקטיבי על עובדת סוציאלית הממונה על טיפול בחיילים ששבו משדה הקרב, והפך אותה ליצירה ויזואלית מרהיבה. "Homecoming" מלאה בסמלים, שוטים ארוכים עם תנועות מצלמה ממגנטות, צילומים עיליים, שימוש חכם ברזולוציות המסך כדי להבדיל בין הזמנים השונים, וכהומאג' למקור גם עריכת סאונד נהדרת שמשחקת עם התפיסה של הדמויות ושלנו. האלמנטים האלה כל כך דומיננטיים, עד שלא פעם הם מהווים מרכיב קריטי בנקודות המפנה העלילתיות. כששלל הטכניקות הללו פוגשות עלילה שמתכתבת עם סרטי הפרנויה של שנות ה-70 ונראות כמחווה של ממש להיצ'קוק - מתקבלת יצירה שהיא מעין מכתב אהבה לבמאי האגדי. גם אם הסיפור יכול להיות יותר סוחף, הטריקים הקטנים של איסמעיל משדרגים את "Homecoming" מאין כמוהם.

      ג'וליה רוברטס בטריילר לסדרה "Homecoming" (צילום מסך)
      יצירה ויזואלית מרהיבה. "Homecoming" (צילום: יח"צ)

      45. הרומן

      שם מקורי: The Affair
      רשת: שואוטיים (משודרת בישראל ב-HOT)

      מודים - היינו סקפטיים, לא הבנו מדוע הסדרה הזו חודשה לעונה נוספת והכרזנו עליה מבעוד מועד כמיותרת, אבל כמו פיניקס שעולה מן החול, "הרומן" הצליחה איכשהו להחיות את עצמה מחדש השנה ולספק עונה רביעית צלולה, מהורהרת ומותחת שהסתיימה בזעזוע. שום 'איכשהו' בעצם, די ברור איך היא עשתה את זה - היא העניקה דגש גדול יותר לדמויות המשנה הלן (מורה טירני העילאית) וקול (ג'ושוע ג'קסון המשופר), כתבה להן התמודדויות מעניינות שהסיטו אותן בחזרה למסלולן הטבעי, והטעינה אותן בתמות אוניברסליות של גורל, כאב וחיפוש מטרה. היא הפכה אותן, כל אחת בנפרד, לעוגן הרגשי החדש של הסדרה במקום נואה (דומיניק ווסט) ואליסון (רות' ווילסון) שכבר מזמן דהו, ותגברה אותן בגלגלי עזר נהדרים כמו ויק (עומר מיטוואלי מ"מר רובוט", שעשה עבודה נפלאה) ונאן (איימי אירווינג). "הרומן" גם שינתה בדרמטיות לוקיישן לקליפורניה והשתמשה בחכמה בתמונת הרקע החדשה כדי לשקף עבור הדמויות שלה סערות פנימיות באמצע מדבר שליו, יציאה למסעות של חיפוש עצמי והתכנסות חזרה להבנה הבסיסית שאין לאן לברוח, רק ממה לברוח. "אני פאקינג שונאת את האוקיינוס השקט", אומרת הלן, "אין מה לעשות חוץ להסתכל עליו, והוא ענק וכחול ומוגזם, כמו זונת תשומת לב".

      למרות כל זה, העונה הזו תיזכר בשל הסוף שלה, שגם מגדיר את עונת הפרידה הבאה, ואם לא ראיתם אין סיבה שתמשיכו לקרוא. לא באמת ברור מה קרה מאחורי הקלעים וסביר להניח שהסיפור הזה עוד יסופר, אבל להרוג דמות ראשית זה אף פעם לא קל או פשוט לאף אחד. "הרומן" התמודדה בצורה מקורית עם פרישתה של ווילסון, כאשר מצד אחד העניקה לאליסון ביילי סוף טראגי שמתכתב בצורה מושלמת עם כל הכאב שהגדיר אותה, ומצד שני השתמשה בו כדי להזין את אלמנט המתח שהיא מתעקשת לשלב בתוכה, ולהניע את העלילה כולה קדימה. זו הייתה העונה הכי עצובה של "הרומן", ולכן גם הכי מרגשת. מי שבחר לעכל את העצב הזה כמזכך ולא כמדכא הרוויח את הזכות שלו לבהות בעונג לתוך האוקיינוס הכחול והמוגזם.

      הרומן - עונה 4, רות ווילסון, דומיניק ווסט (יח"צ)
      הכי עצובה והכי מרגשת. "הרומן" (צילום: יח"צ)

      44. יורשים

      שם מקורי: Succession
      רשת: HBO (משודרת בישראל ב-HOT, yes וסלקום TV)

      אין דרך לייפות את זה: הפרק הראשון בסדרת הדרמה של HBO היה גרוע. ממש. אסופת קלישאות ריקות ומוכרות על העשירון העליון, על סף הסכנה להצטרף ל"כאן ועכשיו" ברשימת מפחי הנפש של רשת הכבלים לשנת 2018. אבל זה השתנה. ככל שהתקדמה, הפכה "יורשים" לסוחפת וממכרת יותר. הדמויות המשוקצות שמאכלסות אותה גדלו עלינו ככל שהפרקים נקפו, רוב הזמן לא במובן של להתחבר אליהן, אלא יותר לייחל למפלתן. התככים, הסודות והצרות של האחוז האחד, משיכות החבל של ילדי משפחת רוי בניסיון לתפוס את הבכורה ברגע שאביהם (בגילומו של בריאן קוקס) יזוז הצדה, ובפרט כאשר האב עצמו התחיל אף הוא להילחם - כולם יצרו דרמה מקיוואלית מענגת.

      על ערלות ליבן פיצו בהתמדה רגעי ההומור השחור. טום, הארוס של שיב, בגילומו של מתיו מקפיידן, היה הדמות הפאתטית הכי כיפית על המסך; הסיקוונס שתיאר כיצד קנדל (ג'רמי סטרונג) מנסה בכל מאודו להספיק להגיע לפוטש נגד אביו אבל נתקע בפקקים היה מורט עצבים; וההתפתחות של הדמות החמודה היחידה - גרג התם וטוב הלב (ניקולס בראון) - לכדי מישהו שיכול לשרוד בעולם האכזרי של משפחת רוי, שימחה והעציבה בה בעת. עשירים מהסוג הזה אולי רומסים אותנו בלי לחשוב פעמיים - כפי שגם "יורשים" עצמה ממחיזה - אבל אם כבר כך נגזר, לפחות שנהנה מהמשחק כמביטים מהצד.

      הסדרה יורשים, ג'רמי סטרונג (יח"צ , HBO)
      דרמה מקיוואלית מענגת. "יורשים" (צילום: יח"צ)

      43. שולחן השף: קונדיטוריה

      שם מקורי: Chef's Table
      רשת: נטפליקס

      בכל אחד מפרקיה יוצאת "שולחן השף" לגולל את סיפורה של מסעדה אחת מתוך הרשימה השנתית של סן פלגרינו - הנחשבת ליוקרתית והחשובה בעולם. אלא שהמסעדה עצמה היא רק תירוץ, מכיוון שכמו יצירות דוקו גדולות באמת, מבקשת "שולחן השף" להביא אל המסך סיפורים, טיפוסים, פילוסופיות, תרבויות ותובנות חברתיות שסובבות את הנושא במרכזה. האוכל הוא המקום ממנו נובע הכל ואליו גם חוזר הכל, וההרמוניה הזו של אנושיות וטבע, טכניקה ויופי, הופכים כל פרק בפני עצמו למנה של מסעדת שלושה כוכבי מישלן. הסיפורים הללו מוגשים לנו באמצעות עריכה מופתית, שמשלבת בין האישי לכללי ופותחת בפנינו פינות עולם ותרבויות מרתקות. ואולי חשוב מכל: היא מאפשרת לסיפורים, התמונות והאנשים לגעת בנו, בלי לדרוך על בלוטות הדמעות ולהאדיר אדם כלשהו מעל הקונטקסט הכללי.

      עונת הקונדיטורים הסתמנה כמרגשת (כן, באמת מרגשת לשם שינוי) וקסומה אפילו יותר מקודמותיה המוערכות. כשם שדיוויד גלב, יוצר הסדרה, השכיל להבין את העושר התרבותי והאנושי שאוכל יכול להציף, כך מנצלת סדרת הבת שלו את הנוסטלגיה ואהבת הילדות השמורה למתוקים באשר הם. ההקפדה והאסתטיקה עדיין שולטים בכל פרט בצלחת ובפריים המצולם, אבל משהו באווירה חמים ורחב לב יותר, כאילו נוספה עוד כפית סוכר ליצירה המקורית. מעל כולם עומדים הפרק השלישי והרביעי, ובמרכזם גיבור בלתי נשכח שהפך נגד כל הסיכויים לגאון היצירתי של אחת המסעדות החשובות ביותר בעולם, והשפית שלימדה את ניו יורק להתאהב מחדש בעוגות ועוגיות.

      שולחן השף (יח"צ , K C Bailey/Netflix)
      מרגשת וקסומה. "שולחן השף" (צילום: יח"צ)

      42. עין קווירית

      שם מקורי: Queer Eye
      רשת: נטפליקס

      למרות שאי אפשר להתעלם מהם, כולל כאן בסיכומי השנה, פרסי האמי לא באמת אומרים הרבה (די להיזכר ש"הסמויה" וסטיב קארל מ"המשרד" מעולם לא זכו), אבל במקרה של "עין קווירית" אין פלא שגרפה את פרס תוכנית הריאליטי המובנית (Structured Reality Program) - הגרסה המחודשת שלה היא בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו.

      בעונה השנייה למשל הגיעו "חמשת המופלאים" - המנחים המובילים מדי פרק את המהפך העיצובי של אדם אחר - לג'ורג'יה ופוגשים את אמריקה שבפנים, על כל סוגיות הגזע, הדת והפוליטיקה שכרוכות בה יחד. "עין קווירית" מפגישה את קצוות החברה באופן שיוצר מפגש, שיחה, חברות. אנחנו מכירים מהמסך בעיקר עימותים בין מגזריים, מאבקים ותחרויות מדומות בין קבוצות שונות מטעמי רייטינג. התוכנית הזאת בונה מפגש מעצים ומצמיח.

      מה שהופך את "עין קווירית" לאירוע טלוויזיוני אמיתי הוא שהיא אינה מסתפקת בהעצמה בלבד, אלא מתעקשת להסתכל על הסביבה והקהילה ולהחזיר לה בחזרה. הטלוויזיה יכולה לגרום לנו להרגיש כל מיני דברים: חרדה או הנאה, מתח או סקרנות, כעס או צחוק, או דברים אחרים לגמרי - אבל בסוף אלה אנחנו שנשארים לבד מול המסך. טלוויזיה שמזכירה לנו שאנחנו יכולים להשתפר, וחשוב מכך, שהדברים הטובים שקורים בטלוויזיה יכולים להתרחש בתוך הקהילה שלנו אם נעזור לבנות אותה ולתרום לה.

      (נדב מנוחין)

      טאץ' עליז, עין קווירית עונה 2 (יח"צ , נטפליקס)
      אירוע טלוויזיוני אמיתי. "עין קווירית" (צילום: יח"צ)

      41. בבלוק שלי

      שם מקורי: On My Block
      רשת: נטפליקס

      קומדיית ההתבגרות של נטפליקס מתחילה רע. ממש רע. סצנת הפתיחה הגרועה מובילה אל פרק ראשון שכמעט כולו מביך. אלא שזוהי הקללה והברכה של "בבלוק שלי". מצד אחד קל לפרוש בתחילתה, ומצד שני היא חושפת את כל חולשותיה כבר בהתחלה באופן שגם ממתן כל ציפיה וגם מאפשר לקסם ולמתיקות שלה להשתלט כאשר הם מגיחים החל מהפרק השני, ואז די ביציבות לאורך כל העונה הראשונה. ומתחת להם שוכנים עוקץ והמון ביקורת על האופן שבו השכונות האלה והילדים שבמרכזה - בני מיעוטים בשכונה אמריקאית של בני המעמד הנמוך - נשכחים על ידי המערכת, כל מערכת. משפטים אגביים שנאמרים בכנות כמו "הם הכריחו אותך לירות במישהו, נכון? אני ממש מקווה שזה לא היה מישהו לבן".

      תחת המעטה הזה גם עלילות ההתבגרות המוכרות מאלף יצירות אחרות נעשות מעניינות וטעונות יותר. מסיבת יום הולדת לנערה שהוריה גורשו בחזרה למקסיקו ונותרה לבדה בארה"ב, חלומות קולג' שלא בטוח שאפשר לממן אותם, נערה אחרת שננטשה על ידי אמה כשהייתה תינוקת, ואפילו יש עלילה עונתית של חיפוש מטמון כמחווה מפורשת ל"הגוניס" ("אנחנו חומים, רק ילדים לבנים מוצאים אוצרות"), אבל עם טוויסט. השחקנים צעירים מצליחים לשכנע בזכות כריזמה וחן בלתי נדלים, ועצם החידוש במעקב אחר נערים שחורים והיספנים בלבד על כל הבעיות שהם חווים, הופך את "בבלוק שלי" למקורית, מרעננת ושובת לב.

      הסדרה בבלוק שלי, In My Block, של נטפליקס (יח"צ , נטפליקס)
      שחקנים עם כריזמה וחן. "בבלוק שלי" (צילום: יח"צ)