פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אל תבואו לי בחלום: מפחי הנפש הגדולים של 2018 בטלוויזיה

      מצוקת הזמן בטלוויזיה רק הולכת ונעשית חמורה יותר, עם הרבה יותר סדרות מכדי שנוכל לצרוך, כך שהעובדה שאנחנו נאלצים לכלות את הפנאי היקר שלנו על סדרות מחורבנות או אפילו סתם בינוניות בשעה שיכולנו להקדיש את הזמן הזה למשהו אחר, מקוממת במיוחד. הנה לא פחות מ-16 כאלה

      אל תבואו לי בחלום: מפחי הנפש הגדולים של 2018 בטלוויזיה

      ווסטוורלד

      שם מקורי: Westworld
      רשת: HBO (שודרה בישראל ב-HOT, yes וסלקום TV)

      מלכתחילה הציפיות מהעונה השנייה של "ווסטוורלד" - שהעונה הראשונה שלה כבשה את המקום הרביעי במצעד הסדרות שלנו ב-2016 - היו גבוהות מדי. קודמתה הייתה מלאכת מחשבת תסריטאית. יוצריה, בני הזוג ג'ונתן נולאן וליסה ג'וי, ליהטטו אז עם מספר רב של כדורים והצליחו לגרום לכולם לנחות לבסוף בשלום - סיום העונה הראשונה הגיש לנו את הסיפור כשהוא שלם וקשור בסרט, ועשה זאת בצורה מבריקה ומרגשת. אלא שהסיפור על התעוררות הרובוטים היה רק ההתחלה, ועל העונה השנייה הוטלה המשימה כפוית הטובה לפתוח סיפור המשך חדש לחלוטין.

      נקודת הפתיחה הייתה לא פשוטה וכללה הרבה פחות איזון רגשי, מאחר שגיבורת הסדרה הפכה להיות נבלית רצחנית, וגם וויליאם הצעיר וטוב הלב של העונה הראשונה כבר לא איתנו. את מעט הנשמה הנדרשת כל כך בעונה הזו סיפקו מייב וחיפושה אחר בתה. כן, היו רגעים מאוד יפים לאורך העונה, בראשם הסיפור היפהפה של אקיצ'טה, ואף על פי כן, בחישוב הכללי העונה רחוקה שנות אור מהאיזון המדויק של קודמתה. היא מסובכת שלא לצורך, מחפה על סיפור דל באמצעות תעתועים, מלאה בחורים עלילתיים שמוציאים את כל הכיף מלנסות לפענח את התעלומות שלה, ובאופן כללי מהווה צל חיוור לעונה הראשונה.

      עונה 2 פרק 10 ווסטוורלד (צילום מסך)
      צל חיוור. "ווסטוורלד" (צילום: יח"צ)

      לגיון

      שם מקורי: Legion
      רשת: FX (בישראל משודרת ב-yes)

      דרמת גיבורי העל המרהיבה של נואה האולי ("פארגו"), המבוססת בחופשיות רבה (מאוד) על הקומיקס של מארוול באותו שם, תמיד הייתה שונה בנוף יצירות גיבורי העל. היא ניצלה את המצב הנפשי של גיבורה - בחור בעל כוחות שאובחן כסכיזופרן - על מנת להציג לנו עולם מתעתע והזייתי. אלא שאם בהתחלה כל זה היה הרוטב על סיפור מעניין ודמויות מסקרנות, בעונה השנייה הפכו הביזאריות והסוריאליזם למנה העיקרית עם מעט מדי מעבר לכך. לאורך רוב רובה של העונה, כבר מתחילתה, נראה שהיא יוצאת מגדרה כדי לערום כמה שיותר דברים משונים בלי שום הצדקה, להעמיס עוד ועוד: מסע בזמן, יקומים מקבילים, תחרויות ריקוד הזויות ועוד.

      הבעיה העיקרית והמתסכלת בעונה השנייה של "לגיון". אין שום בעיה ביצירה עמוסת סמלים ומוזרויות, אין גם בעיה בבחירות אסתטיות כאלה ואחרות, בתנאי שמשהו יעמוד מאחוריהם. שיאמרו משהו על הדמויות, שיקדמו את העלילה במובן כזה או אחר, גם רעיוני זה בסדר. אחרת זה לא סמל אלא סתם ערימה מדובללת ואקראית של מוזרויות ריקות מתוכן, כמו להיכנס לבית של אגרן - בעל חוש אסתטי נעלה, במקרה הזה - ולנסות להבין למה לעזאזל כל זה נדרש. רוב הזמן זו אכן הייתה התחושה שהקנתה העונה - ערימה אקראית של דברים. נראה היה שהיא ממש מתאמצת לפגום בזרימה בין סצנה לסצנה, מזגזגת בדיזולבים אסתטיים ובעריכות יפות בין רגע תלוש אחד למשנהו. היא לא נראתה כמו סדרת טלוויזיה אלא כפרויקט גמר של סטודנט מתלהב מדי מהחוג לאמנות.

      לגיון עונה 2 (יח"צ , yes)
      מתאמצת לפגום. "לגיון" (צילום: יח"צ)

      דיאטלנד

      שם מקורי: Dietland
      רשת: AMC (בישראל זמינה באמזון פריים וידאו, כולל תרגום לעברית)

      העיבוד הטלוויזיוני של מרטי נוקסון ("UnREAL") לרב המכר של סארי ווקר אודות כתבת צללים במגזין אופנה, נראה כמו שעטנז של שלוש סדרות שונות במחיר של אחת, אבל המחיר הזה יקר מדי ושלושתן לא באמת טובות. הדמות הראשית, פלאם, היא כבדת משקל, אז עלילה אחת נוגעת בשמנופוביה, דימוי עצמי נמוך, דיאטות (כמאמר הטייטל) וקבלה עצמית. זה אולי החלק היותר מעניין בעסק, אם כי סדרות כמו ה"חיים עצמם" כבר עושות את זה טוב יותר. הסדרה השנייה היא וריאציה של "בטי המכוערת", "השטן לובשת פראדה" ואפילו "מרגישה פצצה", על תעשיית היופי והאופנה וכמה שהיא זוהרת אך הרסנית, מעצימה אך משפילה נשים ומלאה באינטריגות והתנשאות. ג'וליאנה מרגוליס משחררת את הצד הביצ'י שלה בתפקיד אנה-וינטורי ברור אבל ראינו את זה כל כך הרבה פעמים בעבר, וחוץ מצבע אחר לעוד פאה גרועה אין חדש. האלמנט השלישי הוא עלילת ה"מסתורין" ו"המתח", כשהסדרה רומזת למחתרת נשית סודית שקמה בהשראה שקופה של תנועת ה-TimesUp. אבל מרטי נוקסון לא ממש יודעת לכתוב מסתורין ומתח, אז זה נדחק לשוליים ונשאר בגדר אנקדוטה לא ברורה שלא מצליחה באמת לשלהב אף אחד. לא את הדמויות, וגם לא את הקהל שהצביע בשלט. הסדרה בוטלה אחרי עונה אחת בלבד.

      ג'וליאנה מרגוליס, פרומו דיאטלנד (יח"צ , AMC)
      לא שלהבה. "דיאטלנד" (צילום: יח"צ)

      טרויה

      שם מקורי: Troy
      רשת: BBC (בישראל זמינה בנטפליקס)

      המעשייה בת 3000 השנים מהמיתולוגיה היוונית על נפילתה של טרויה, זכתה השנה לעיבוד חדש ועתיר תקציב בהפקה משותפת של BBC ונטפליקס. סיפור אהבתם השערורייתית של הלנה ופאריס שמביאה למלחמה בין יוון לטרויה.

      אחרי כל כך הרבה סדרות תקופתיות בשנים האחרונות, קל לשכוח שאחת הסכנות הגדולות בעיבודים כאלה הוא לכפות את נקודת המבט המודרנית על יצירות שהן בתכלית לא כאלה. "טרויה", העיבוד המחודש למעשיה מהמיתולוגיה היוונית, לוקחת את זה אל נקודות הקיצון. כך אפשר למצוא בה אלים ואזרחים יוונים שחורי עור, וכך אומרת הלנה בשבייה משפט כה פשטני ופרוגרסיבי כמו "אני לא רכוש. אני אישה. אני חושבת. אני מרגישה". כפי שניתן להבין, הכתיבה ב"טרויה" איומה. זוהי מכשלה גדולה במיוחד כשבאים לעבד יצירות בנות אלפי שנים, שמטבען לא בדיוק צוללות למעמקים פסיכולוגיים של דמויותיהן. הן והסיפור כולו נותרים שטחיים כפלקט. בפעמים המעטות שיש התרחשות המצליחה לפרוט על נימי הרגש, זה קורה בגלל מהלכים בומבסטיים שקשה להישאר אדישים אליהם, כמו אב שנאלץ לשחוט את בתו. בעולם של סדרות אפיות מורכבות כמו "משחקי הכס" ו"הוויקינגים" - "טרויה" היא כישלון מהדהד ומביך.

      טריילר טרויה: נפילתה של עיר, Troy: Fall of a City (יח"צ , נטפליקס)
      מביכה. "טרויה" (צילום: יח"צ)

      הכל על הפנים

      שם מקורי: !Everything Sucks
      רשת: נטפליקס

      יש משהו קצת מרושע בהיטפלות לסדרה הזו, שהייתה זניחה וכבר בוטלה אחרי עונה אחת, אבל הטראומה שהיא הותירה בנו עדיין ממשית וקיימת. הרבה דברים גרועים יש ב"הכל על הפנים!", שגוללה את סיפורם של נערים במגמת הווידאו של תיכון בעיירה (האמיתית) בורינג, באורגון של שנות ה-90. זו הייתה מתקפה נוסטלגית רבתי, שלא בחלה בשום אמצעי כדי לוודא בכל רגע שהבנו את התקופה שאליה היא מרפררת: טמגוצ'י, עיסוק בסלנג של התקופה, ציטוטים מפורשים של שירים, סרטים וכמובן אופנה מאוד ספציפית. הניסיון של הסדרה לפרוט על מיתרי הנוסטלגיה הגיע לשיא מגוחך במיוחד בפרק השני, כשתלמיד בן 15 צילם עם חבריו קליפ כדי לחזר אחרי תלמידה אחרת, כולל שלל הומאז'ים לקליפי ניינטיז איקוניים כמו "Wonderwall", "Smells Like Teen Spirit", "Ironic" וכיו"ב. אם העשור הזה היה שלולית, "הכל על הפנים!" קפצה לתוכה ראש, נפגעה, מדממת תרכיז פטל, אך בכל זאת מתבוססת בו בהנאה.

      התוצאה היא סדרה שכמו נוצרה בעצמה על ידי תלמידי תיכון במגמת הווידאו בכיכובם של שחקנים מהחוג לתיאטרון. ליתר דיוק, היא נראית כמו ניסיון שלהם לעשות "פריקים וגיקים", סדרה שלא רק הייתה נוסטלגית בעצמה, אלא גם נוצרה בעשור ש"הכל על הפנים!" מתרחשת בו. גם "הכל על הפנים!" נראתה כאילו היא מאז, רק שנשלפה מהמדפים האחוריים והמעופשים של העשור ההוא. הצילום התהדר לעתים קרובות בתקריבים שעשויים בצורה כל כך גרועה וחובבנית עד שהסיחו את הדעת, הכתיבה הקיטשית עמוסה בקלישאות מעוררות גיחוך בדיאלוגים ובאפיון הדמויות, והמשחק נע בין סביר לבין מחפיר. ברוך שפטרנו.

      הסדרה הכל על הפנים (יח"צ , נטפליקס)
      טראומה. "הכל על הפנים" (צילום: יח"צ)

      כאן ועכשיו

      שם מקורי: Here and Now
      רשת: HBO (שודרה בישראל ב-HOT, yes וסלקום TV)

      אלן בול חוזר לעשות דרמה משפחתית ב-HBO לראשונה מאז ש"עמוק באדמה" שלו ירדה מהמסך ב-2005? תרשמו אותנו דחוף. בעצם, רגע. יודעים מה? תמחקו אותנו. איפה "עמוק באדמה" האיקונית ואיפה "כאן ועכשיו". למעשה, הסדרה החדשה לוקחת את רגעיה המשמימים ביותר של הסדרה המקורית (כלומר את רוב עונות 3 ו-4) והופכת אותם לסדרה חדשה ונפוחה מחשיבות עצמית שאמורה להגיד משהו על מה שקורה, ובכן, כאן ועכשיו.

      יש משהו בשכבות המשפחתיות המורכבות שעומדות במרכזה של הסדרה כדי לנסח את האמירה שהיא מבקשת לנסח. האב (טים רובינס) שכתב ספר פילוסופיה איקוני לעומת בנו הקואוצ'ר - או "ארכיטקט מוטיבציה", כהגדרתו הפלצנית למקצועו - המוציא בעצמו ספר ראשון ובוודאי שטחי. החוויות של הילדים הבוגרים בני הלאומים השונים, ובעיקר השחורה, לעומת האחות הצעירה הלבנה. הקבלה וההכלה של דמויות הסדרה כלפי אחרים מנוגדות כל כך לידיעות חדשותיות ולטוקבקים לידיעות האלה. אבל אחרי כל זה, חלק ניכר מהזמן הרגעים האלה משעממים. זוהי סדרת אנסמבל לכל דבר, וכל הדמויות בה מקבלות משקל שווה, אלא שרובן ורוב ההתרחשויות בכיכובן לא מעניינות כהוא זה. במקרה היותר גרוע, הן גם בעיקר מעצבנות, רפות ומעוררות פיהוק. HBO ביטלה את הסדרה בסוף העונה הראשונה, וטוב שכך.

      הסדרה כאן ועכשיו, דניאל זובאטו (יח"צ , HBO)
      טוב שבוטלה. "כאן ועכשיו" (צילום: HBO)

      נאמנות

      שם מקורי: Trust
      רשת: FX (שודרה בישראל ב-yes)

      "נאמנות", המגוללת את סיפור חטיפת נכדו של המיליארדר ג'ון פול גטי השלישי, נראית ומרגישה כמו אנתולוגיה בתוך אנתולוגיה, כאשר שלל הסיפורים שמרכיבים אותה (עושרו של גטי, יחסיו עם נשותיו הרבות, החטיפה ובקשת הכופר, יחסיו עם נכדו, אנשיו היוצאים אל רחבי עולם בחיפוש אחריו) מאפשרים לה להתפזר סגנונית ורעיונית לשלל סוגות מדי פרק. מצד אחד, החלוקה הזו מאפשרת לדני בויל (שביים שלושה פרקים מתוכה וטביעת ידו ניכרת בה גם בפרקים שלאחר מכן) להפגין את היצירתיות שלו בצילום ובניית סצנות, אך מנגד רק מדגישה את חולשותיה. "נאמנות" היא הרבה רעש על מעט תוכן, מתובל בשדות מוריקים תעלולי מצלמה וסצנות נוגות-אמנותיות של מבטים מצועפים.

      "נאמנות" משופעת בדמויות לא מעניינות ובוודאי שלא מעוררת חיבה או דאגה. דונלד סאת'רלנד יעיל בתור הקשיש הקמצן והמריר, אבל אין בדמות הזו דבר מעבר למה שידענו וציפינו. נכדו החטוף מצויר בקווים כל כך מעצבנים ופריבילגים עד שכבר בשלב מוקדם מתפרצות תקוות שמי מהחוטפים יסיים את חייו. הנשים בסדרה הן כולן מושא ללעג, מיניות או שניהם גם יחד. סצנות מאוחרות מוצגות בשלב מוקדם רק כדי לחזור אחריהן להתחלה, ואז לשוב אליהן על אף שכבר הבנו את קו הזמנים בעצמנו עד כה (או במילים אחרות: כמה פעמים אפשר לראות בנאדם נחטף? הבנו). הסתירה המתמשכת הזאת בין החשיבות העצמית והיוקרה ש"נאמנות" מייחסת לעצמה, לבין שוויון הנפש והאדישות הכללית הגוברים לגבי העלילה והגיבורים ככל שהיא מתקדמת, מובילים אותה אחר כבוד לדרגה של אנקדוטה שולית ומיותרת בשנה הטלוויזיונית הזו.

      נאמנות, FX (יח"צ)
      שוויון נפש. "נאמנות" (יח"צ)

      פסיפס

      שם מקורי: Mosaic
      רשת: HBO (שודרה בישראל ב-HOT, yes וסלקום TV)

      אחד הבמאים הגדולים של דורנו, סטיבן סודרברג, יצר השנה סדרה עבור HBO. זכרתם את זה? לא? כי זה קרה. שרון סטון כיכבה בה. עדיין לא מצלצל מוכר? ובכן, לא בכדי. מדובר ביצירה סבירה ונשכחת, שבוודאי נולדה מהחיפוש של סודרברג אחר דרכים חדשות לספר סיפור - זו סדרה שיצאה קודם כאפליקציה המאפשרת לצרוך את הסיפור על פי נקודות מבט של הדמויות השונות והופכות בכל פעם את היוצרות.

      הנקודה הרעננה הזו לא מאוד משקפת את "פסיפס" בכללותה, לפחות לא בעיבוד הטלוויזיוני שלה. בבסיסו של דבר מדובר ביצירה שגרתית מאוד, שלוקחת מבנה נרטיבי מוכר ולא עושה איתו משהו יוצא דופן. למעשה, אילולא האפליקציה ושמו של סודרברג, קרוב לוודאי שלא הייתה מותירה חותם כלשהו. אם את "The Knick" - שכבר על הנייר יותר מעניינת מ"פסיפס" - סודרברג רומם לפסגות אסתטיות במשחקי בימוי מלאי השראה ובעיצובי צל ואור יפהפיים, הפעם הכל נדמה יותר סולידי. כאילו הוא נסמך לחלוטין על הפורמט האינטראקטיבי המקורי, בלי להזריק פנימה משהו מעבר. התוצאה בהתאם.

      הסדרה פסיפס, מוזאיק, סטיבן סודרברג, שרון סטון, פרדריק וולר (יח"צ , HBO)
      וואלה, היה כזה דבר (צילום: יח"צ)

      Disenchantment

      רשת: נטפליקס

      קשה היה שלא להתרגש לקראת שובו של מאט גרייניג ליצירה שלישית בלבד ב-29 השנים האחרונות. על פניו "Disenchantment" הייתה אמורה להיות גרסת הפנטזיה של "פיוצ'רמה" המופתית. אולם אם "משפחת סימפסון" ו"פיוצ'רמה" הפגינו ייחוד וקסם שאיפשרו לנו להיתלות בהן כבר מההתחלה, "Disenchantment" ממש לא שם. משהו בה פשוט לא מתקתק. לעתים, בעיקר בתחילתה, נראה שהיא לא גמורה. שחסרים עוד אפקטי סאונד, מוזיקת רקע ובעיקר הסרת שומן עודף. הסדרה הומה בדיחות שהיו יוצאות נשכרות מחיתוך סופן, וסצנות שלמות שאפשר ורצוי היה להדק אותן הרבה הרבה יותר.

      "Disenchantment" בינונית בצורה מתסכלת. הקצב בה איטי ומיושן, מה שעולה בקנה אחד עם הרצף הבלתי יאמן של בדיחות קרש שהיא מתבוססת בהן, וב"בלתי יאמן" הכוונה היא שלא מובן איך חדר שלם של תסריטאים עם קבלות מוכחות חשב שהחרא הזה מצחיק. הבדיחות העבשות האלה פשוט מטביעות את "Disenchantment". היא מזכירה את העונות המאוחרות של "משפחת סימפסון", גרסה דהויה ותועה של יצירת מופת שלא ברור איזה טעם יש בה.

      כמו כן, באיזה קטע נטפליקס בחרה להשאיר את השם המקורי המנדנד במקום לתרגם אותו לעברית?

      הסדרה Disenchantment של מאט גריינינג, נטפליקס (יח"צ , נטפליקס)
      בינונית בצורה מתסכלת. "Disenchantment" (צילום: יח"צ)

      פוזה

      שם מקורי: Pose
      רשת: FX (משודרת בישראל ב-yes)

      ממש כשם שב-"Glee" נוצר בלית ברירה צורך לרקום עלילה מעיקה שתקשר בין השירים והיא התגלתה כמטופשת להחריד, או שב"אימה אמריקאית" אמור להיות סיפור בין קטעי הצרחות והסכינים שתמיד מתגלה כאנטי קליימקטי ומבולגן, כך גם "פוזה" של אותו יוצר, ריאן מרפי, נופלת קורבן להעדפת הספקטקל על פני האמינות התסריטאית. אין שום דבר מקורי בסצנות או בדיאלוגים ה'אותנטיים' של "פוזה", מלבד זה שרובם נאמרים על ידי טרנסג'נדרים - רושם שכאמור מתפוגג אחרי שנייה. זה בולט במיוחד בסדרה שדמויותיה מתעסקות כל הזמן במה אמיתי ומה לא, מה שואו ומה לא, מה אותנטי ומה לא, ונדמה ש"פוזה" בעצמה לא יודעת את התשובה. אין בכך כדי לומר שאין בה בכלל רגעים אנושיים או נוגעים ללב, הם פשוט קבורים תחת שכבות של איפור כבד מדי וצריך לדוג אותם בפינצטה. בעולם של מרפי רגעי הרגש האמיתיים נשארים ברמת הוויצים האגביים, בעוד הפוקוס נותר ברגעים המוגזמים, האקסטרוונגטים והמזויפים.

      הסדרה פוזה של ריאן מרפי, קייט מארה (יח"צ)
      המוגזם והמזויף. "פוזה" (צילום: יח"צ)

      13 סיבות

      שם מקורי: Thirteen Reasons Why
      רשת: נטפליקס

      סיפורי סינדרלה כמו זה של "13 סיבות" בנויים על דואליות משונה: מצד אחד הצורך לצאת צודקים ולהוכיח שאין כל צורך בעונה נוספת לסדרה שעלילתה הגיעה לסיום ברור ומוחלט, ומנגד התקווה שבגיבורים העדינים והרגישים מפעמים עדיין סיפורים סוחפים חדשים שרק מחכים להתגלות. אלא שלעתים קרובות מדי מה שנראה כמו סוף הוא אכן נקודת הסיום, וגם כל הרצון הטוב שבעולם לא יכול לשנות מבנה סיפורי. העונה השנייה של "13 סיבות" היא עוד הוכחה לכך. לצד הדרמה המשפטית המעניינת לפרקים, מציגה העונה השנייה שלל עלילות משנה מופרכות שנועדו למתוח אותה ללא צדק, וכן שימוש ביזארי בדמותה של האנה כיצירת דמיונו של קליי, שמובילה אותו למעשים בלתי הגיוניים בעליל.

      הרצון לצייר שלל נקודות מבט על האירועים מובן, אך חלק לא מבוטל מהדמויות לא מעניינות מספיק כדי להחזיק פרק בעצמן, וזאת במקביל לכך שהן חוזרות שוב ושוב לפרטים וסיטואציות שכבר דשנו בהן בעבר. מהבחינה הזו העונה השנייה של "13 סיבות" מזכירה מעט את קטעי הספיישל שצורפו בעבר למהדורות DVD, כאלו שמעשירים את הסיפור ומעניקים למעריצים עוד ממה שאהבו. אולם לגרסה שכזו היו מספיקים די והותר מחצית ממספר הפרקים. בגרסה הנוכחית, גם אוהביה הגדולים ביותר יתקשו למצוא סיבות לנחיצותה.

      13 סיבות עונה 2 (יח"צ , Beth Dubber/Netflix)
      נחיצות לא ברורה. "13 סיבות" (צילום: יח"צ)

      ג'סיקה ג'ונס

      שם מקורי: Jessica Jones
      רשת: נטפליקס

      החלק המבאס באמת בעונה השנייה של "ג'סיקה ג'ונס" (מלבד הציפיות הענקיות שליוו אותה) הוא שעמד מאחוריה רעיון מעניין מאוד: אחרי שהשתלטה על כוחותיה פיזית, האם יכולה ג'סיקה להתמודד נפשית עם ההשלכות שלהם. בחלק הראשון של העונה השאלה הזו מובילה לכמה וכמה רגעים מותחים ומסקרנים ולחקר בלתי שגרתי של הפינות האפלות של גיבורי העל. אלא שלקראת אמצע העונה הכל משתבש: ג'סיקה מפסיקה את ההתבוננות הפנימית ומתחילה לחקור את שורשיה המשפחתיים, העלילה מסתבכת בעלילות משנה מסקרנות הרבה פחות ונופלת למלכודת המוכרת לעייפה של נטפליקס: הרבה יותר מדי פרקים על מעט מדי תוכן. גם ההפרדה בין טריש לג'סיקה חושפת את כל החולשות שיש לדמות הסייד-קיק הזו כשהיא נאלצת לסחוב את עצמה.

      בשלושת הפרקים האחרונים מנסה הסדרה שוב להגביר קצב, אבל גם הפעם מצליחה רק חלקית. האינטנסיביות העלילתית מרגישה חלשה בשתי רמות לפחות לעומת העונה הקודמת, הן בשל הסיבות שהוזכרו קודם לכן, והן מפני שהעונה הנוכחית למעשה נטולת נבל אמיתי. יצירות גיבורים גדולות באמת מוגדרות לא אחת על ידי האנטגוניסטים שלהם, ול"ג'סיקה ג'ונס" היה אחד מושלם. בהיעדר קילגרייב ולאחר השינוי באופי העונה באמצעה, ניכר מחסור בקונפליקט שיצית מחדש את המתח סביב המתרחש. השיאים הרגשיים של הסדרה חזקים פחות, נפילות המתח ארוכות ועמוקות יותר, ויותר מכל ניכר בה הפיזור לסיפורים קטנים שמנסה להתמודד עם מחסור בסיפור מרכזי חזק מספיק.

      ג'סיקה ג'ונס עונה 2 (יח"צ , David Giesbrecht/Netflix)
      נופלת באמצע. "ג'סיקה ג'ונס" (צילום: יח"צ)

      שושלת רומנוף

      שם מקורי: The Romanoffs
      רשת: אמזון פריים וידאו

      תחושת המיחזור מ"מד מן" היא לא בהכרח מה שפוגם ב"שושלת רומנוף" של מתיו ווינר. הפרקים חביבים רוב הזמן, סאטירה משופעת שנינות והומור שמתחת לבוז הדק מתארת מספר חיבורים אנושיים מתוקים. זה עשוי היה להיות בסדר, אילולא שלושה גורמים שמכשילים את הסדרה. האחד: כל פרק מונה בין 60 ל-90 דקות בלי שום הצדקה, עם שפע של סצנות ארכניות ומשתרכות שמוטב היה לקצץ. השני: המערכות האחרונות זונחות את פיתוח הדמויות שחזינו בו עד אז לטובת טוויסטים חפוזים שגורמים לכל להתרסק ברעש. המכשלה השלישית והמצערת מכולן קשורה כולה באיש שמאחורי הקלעים. פרשת ההטרדה המינית תוך ניצול מרות של ווינר את אחת מהתסריטאיות שלו ועדויות נוספות על התנהלותו הנוראית כמנהל, הופכת את הצפייה בחלק מהסצנות של "רומנוף" ללא נעימה. רגעים שבהם גבר בוהה בתאווה בגופה של אישה סקסית, או פרק שעוסק ממש בנושא הזה, מתפרשים כפנטזיה זכרית נצלנית. לא רק של הדמויות אלא של וויינר ושל אמזון פריים וידאו.

      מעבר לכך, הפורמט הסיפורי של סדרת אנתולוגיה כמו "שושלת רומנוף" מקל על הצופים להבחין בשטיקים החוזרים ומקשה להתמסר להם, כי מה הטעם בעצם? כדי למעוד שוב ושוב באותם מוקשים? אולי זה משהו שפשוט יותר לקבל במסגרת קשתות עלילתיות, בידיעה שאורך נשימה כנראה יאפשר לדמויות ולסיפורים להתפתח ולצמוח באופן אורגני. אתם יודעים, מה שטלוויזיה טובה עושה. "שושלת רומנוף", לעומת זאת, הציגה את מגרעותיה כבר מרגעיה הראשונים, מה שהפך את המכלול שלה לפגום ובלתי אחיד. לא משהו שמצפים לו מיוצר אחת הסדרות המשמעותיות ביותר של המאה ה-21.

      "שושלת רומנוף", "The Romanoffs", קורי סטול, ג'נט מונטגומרי (יח"צ)
      מה הטעם בעצם? "שושלת רומנוף" (צילום: יח"צ)

      בוגרת כזה

      שם מקורי: Grown-ish
      רשת: Freeform (משודרת בישראל ב-yes)

      יש כמה דברים שעומדים לזכותה של "בוגרת כזה", סדרת הבת של "שחור כזה" העוקבת אחר עלילותיה של הבת הבכורה, זואי, בתיכון. בראש ובראשונה זו הידיעה שמאחוריה עומד הצוות החכם והמצחיק והמיומן של "שחור כזה", וכן הרייטינג הגבוה שזכתה לו ומבטיח שתזכה כנראה לחיים ארוכים. אלא שמעבר לכך מדובר בקריסה מהדהדת. למעשה, מדהים לצפות במוצר הנחות הזה ולחשוב שעשו אותו אותם אנשים מ"שחור כזה". קורותיה של זואי נראות כמו צ'יק פליק מיושן מלפני שלושים שנה, כולל מחווה/פלגיאט מפורשים ל"מועדון ארוחת הבוקר" בפרק הראשון, עיסוק בהתמכרות לסמים, חפירה בלתי נסבלת בנהלי ה"אם ומה לענות לו כשהוא שולח 'ערה?' באמצע הלילה" וכיו"ב. אלה נושאים שכבר נטחנו עד דק מיליון פעמים קודם לכן בסרטי לייפטיים וב"מעריב לנוער", ו"בוגרת כזה" רחוקה מליצור מהם משהו מעניין וחדש.

      להפך, האמת. היא עושה את זה באופן כה מרודד ומעיק, עם דמויות שכל אחת מהן נראית כמו סטריאוטיפ לא אפוי היטב ותסריט כל כך דל ושחוק עד שהשחקנים לא מצליחים להציל אותו. מה שמביא אותנו אל הגיבורה: יארה שהידי אולי יפהפיה, אבל כבר ב"שחור כזה" היא לא ממש הרשימה ביכולות המשחק שלה. אם שם במסגרת תפקידה המדוד זה עוד היה בסדר, ב"בוגרת כזה" ניכר עד כמה היא אינה מסוגלת לשאת סדרה על כתפיה.

      שחור כזה, יארה שהידי, קולג' כזה, סדרה של פריפורם (יח"צ)
      מרודדת ומעיקה. "בוגרת כזה" (צילום: יח"צ)

      בית הקלפים

      שם מקורי: House of Cards
      רשת: נטפליקס

      הניסיון להציג עסקים כרגיל בהפקת הבלהות סביב עונת הסיום של "בית הקלפים", הונח כולו על כתפיה של רובין רייט, שהפכה לפנים של הסדרה. סביבה טוו הכותבים עלילה סבוכה ככל האפשר, שתיראה כמו עונה טיפוסית של "בית הקלפים": הרבה כיפופי ידיים, מעט משחקים פוליטיים וכמה חיסולים כדי לספק את מנת הדם הקבועה. אלא שכעונה שאמורה לסיים את הסדרה, העונה השישית של "בית הקלפים" מחופפת ומאכזבת: חלק מהרומנים מופרכים וכך גם חלק מההתפתחויות בעלילה; עלילת הצד של השפרדים נתקעת ללא התקדמות בפרקים האחרונים, וגם הרבה דמויות משמעותיות, כמו של הדובר החלקלק סת' גרייסון למשל, נעשות זניחות וחסרות משמעות לחלוטין. יותר מדי עלילות משנה לא מסתיימות, יותר מדי דברים לא נחשפים, ויותר מדי נשאר מוכן כביכול לעונה נוספת שאולי בהפקת הסדרה חלמו עליה ככלות הכל. הגיע לסדרה הזאת סיומת יותר משכנעת, שתפרום סוף סוף את כל הקצוות ותביא את הסיפור אל סופו.

      (נדב מנוחין)

      בית הקלפים עונה 6, רובין רייט (יח"צ , נטפליקס)
      וגם לנו הגיע טוב מזה. "בית הקלפים" (צילום: יח"צ)

      בית הנייר

      שם מקורי: La casa de papel/Money Heist
      רשת: נטפליקס

      אילולא ההצלחה הענקית וחובקת העולם של "בית הנייר" אפשר היה אולי לדון בה בפרופורציות הראויות, כגילטי פלז'ר מהוקצע וכיפי שידבר בעיקר לחובבי טלנובלות, אבל כמו שאומרים בספרדית - הספינה הזו הפליגה. ועל כן אין מנוס מלדבר על כך שהשוד במרכזה נשען על כרעי תרנגולת, מסתמך רוב הזמן על מזל ובגדול מגוחך. שמזמן לא ראינו משטרה כל כך חדלת אישים. שהסדרה כל כך מנסה להיות מסוגננת עד שהיא הופכת למצועצעת, מה שמעצים את התחושה הריקה והחיוורת שמותירות הדמויות שלה. כל אחת מהן נראית כקרטון דקיק במיוחד שהופחו בו חיים. לא ברור למה אמור להיות לנו איכפת מאיזו מהן - השודדים, בני הערובה או השוטרת.

      אם ניתן היה להחליק על חלק מזה במהלך העונה הראשונה (שעלתה לנטפליקס בדצמבר 2017), זה החמיר בעונה השנייה (שעלתה באפריל השנה). גם המעריצים השרופים נאלצו להודות שההתקשקשות שלה נעשית יותר ויותר מביכה ובלתי סבירה. אז כן, אנחנו יודעים, המבקרים מנותקים, יושבים במגדל השן שלהם - אנחנו לא מתווכחים עם הטענה לסנוביות, וגם לא עם האהבה הגדולה של הציבור כלפי "בית הנייר". אפילו מפרגנים. יחד עם זאת נוסיף להתבצר בעמדתנו: "בית הנייר" היא סדרה מעפנה.

      "בית הנייר" עונה 2 (יח"צ , Netflix)
      קרטונים דקיקים שהופחו בהם חיים. "בית הנייר" (צילום: יח"צ)