הנשיא טראמפ עוד לא מימש את איומו הטרי להכריז על מצב חירום, אבל הקולנוע האמריקאי כבר מזמן שם. וכך, שניים מן הסרטים הבולטים בעת האחרונה מתארים מציאות פוסט-אפוקליפטית, בה נדרשים הניצולים המעטים לגלות תושייה כדי להתמודד עם הסיטואציה הנואשת ולשרוד.
הראשון היה "מקום שקט" של ג'ון קרסינסקי, שעלה לבתי הקולנוע באביב, שבר קופות ואחרי המועמדות שקיבל לפרסי גילדת המפיקים בסופ"ש האחרון, אפשר להמר שגם יהיה מועמד לאוסקר. הוא התרחש במצב חירום שבו יצורים אימתניים הגיעו לכדור הארץ ומשמידים את יושביו. הם עיוורים אך ניחנים בחוש שמיעה כמעט אבסלוטי, כך שכדי להינצל, חייבים הגיבורים האנושיים למצוא דרך להתנהל בדממה מוחלטת.
השני הוא "קופסת הציפורים" של סוזן בייר, שעלה בנטפליקס ממש לאחרונה. גם כאן התסריט מתאר מצב חירום, אבל הפעם הסיטואציה הפוכה: המפלצות ועוד איך רואות, ומי שמסתכל בהן, נטרפת עליו דעתו והוא מתאבד. גיבורת הסרט, בגילומה של סנדרה בולוק, נדרשת לעטות על עצמה כיסוי עיניים ולגשש את דרכה באפילה. רק כך תוכל לשרוד בעצמה ולהגן על שני צאצאיה, שאין להם שמות ומכונים פשוט "ילד" ו"ילדה", אולי כדי להדגיש את היותו של כל זה מעשייה עם ממדים סמליים. מקור השם שלה, למי שתהה, טמון בכך שבשלב מסוים מתברר כי רק לבעלי כנף יש יכולת פלאית להבחין כי היצורים מתקרבים, כך שאם המשפחה מקפידה ללכת לכל מקום עם ציפוריה.
כל זה מבוסס על ספר של ג'וש מלרמן, ויש לציין כי הזכויות עליו נרכשו ב-2013: כלומר, הרבה לפני ההתפתחויות האחרונות באמריקה, אבל גם לפני הצלחת "מקום שקט", כך שלא היה כאן ניסיון לתפוס טרמפ. מעניין גם לומר שנטפליקס החליטו לשחרר את הסרט לאוויר העולם דווקא בין חג המולד לתחילת השנה החדשה - מועד שבאופן מסורתי נחשב לעונה מתה, שבה אסור להשיק שום דבר.
עוד בנושא:
הביקורת שלנו על "מקום שקט"
אך פעם נוספת, הוכיחה נטפליקס שבדורנו כללי המשחק משתנים לחלוטין. וכך, למרות ואולי דווקא הודות לתאריך ההפצה, "קופסת הציפורים" נעזר בצפייה הביתית כדי להפוך לאחד התוצרים הכי מדוברים כרגע, והעובדה שרוב התגובות כלפיו פושרות עד שליליות לא מרחיקה ממנו קהל - אלא להפך. הרי כפי שצייצה עמיתתי שיר קנובלר, "חצי מהזמן שלנו בעידן נטפליקס מוקדש לפעילות 'לראות את החרא שכולם שנאו כדי להבין למה שונאים אותו'".
מעבר לשלל הדיונים הווירטואליים על האיכות והמשמעות של הסרט, התהודה שלו חצתה גם את הרשתות החברתיות ואת עולם הקולנוע והגיעה לרחוב, ובאופן מסוכן למדי: בהשראתו, חובבי אתגרים מרחבי העולם צילמו עצמם כשהם הולכים בדרכה של סנדרה בולוק, ומנסים לבצע שלל משימות בעיניים מכוסות. נוסף לכך, הדימוי של השחקנית עם כיסוי העיניים גם העניק השראה לשלל ממים ובדיחות רשת.
בכך אולי טמונה הסיבה העיקרית לפופולריות של הלהיט. פעם חיינו בעידן של דימויים, והיום עברנו לשלב מתקדם יותר, שבו כדי להצליח, הדימוי צריך להיות כזה שאפשר לשכפל ולשעתק אותו בכמה שיותר דרכים, ול"קופסת הציפורים" יש בדיוק את מה שדרוש. התמונה של סנדרה בולוק עם כיסוי העיניים חזקה כל כך, בגלל שאפשר להלביש אותה על אינספור סיטואציות, ובכולן היא מבטאת רגש אחד, שכל כך נפוץ בימינו: אנחנו לא רוצים לראות את מה שיש כרגע בעולמנו. עמוד אוהדים של מכבי תל אביב בכדורסל, למשל, צייץ אותה לקראת ההפסד הצפוי נגד ריאל מדריד ביום חמישי, ויש עוד דוגמאות רבות. יותר מאשר סרט, אם כך, יש לנו כאן עסק עם מכונה לייצור ממים וגיפים, וזאת כיאה לשפה של 2019.
חוץ מהגימיק המבריק כשלעצמו, אין לסרט הרבה מה להציע. הוא מתרחש בשתי נקודות זמן. באחת מהן, אחרי שרוב האנושות כבר נכחדה, מנסים האם ושני ילדיה להגיע למקום מחסה. השנייה מוצגת בפנינו דרך פלאשבק, אמצעי קולנועי בעייתי מלכתחילה, ומתארת את הימים הראשונים לאסון, שנים לפני כן. הגיבורה עדיין בהיריון, ואחרי שאחותה (שרה פולסון) מתה כתוצאה מהיתקלות עם היצורים, היא מוצאת מסתור בתוך בית מבודד יחד עם עוד כמה ניצולים.
זה החלק הפחות מעניין בסרט, אך דווקא הוא תופס כאן את רוב הנפח העלילתי. את הדמויות האחרות שנמצאות בתוך הבית מגלם צוות מרשים של שחקנים, ובו שמות גדולים כמו ג'ון מלקוביץ' וגם צעירים לוהטים כמו טרוונדה רודס ("אור ירח") ודניאל מקדונלד ("פאטי קייקס", "גדולה מהחיים" ובקרוב גם "Skin" של גיא נתיב). כל אלה מגלמים טיפוסים שמתהדרים בתכונת אופי אחת בלבד ונראה שהם קיימים כאן רק כדי למלא משבצות וקלישאות - האחד נחמד, השני מניאק, השלישי סטלן וכיוצא בזאת.
בהמשך לכך, גם ההתפתחויות העלילתיות בנאליות, ונאמנות לכל קונבנציה אפשרית של תוצרים פוסט-אפוקליפטיים שכאלה. רוב הסרט צפוי לעייפה, ולעתים גם נמרח שלא לצורך. בניגוד ל"מקום שקט", שהיה חסכוני ומהודק, ב"קופסת הציפורים" יש הרבה שומן מיותר, ואפשר בנחת היה לחתוך ממנו חצי שעה.
הבדל נוסף: ב"מקום שקט", כיוון שלגיבורים אסור לדבר רוב הזמן, היתה כמות צנומה במיוחד של דיאלוגים. כאן, לעומת זאת, הם יכולים לפטפט ככל העולה על רוחם כל עוד שעיניהם עצומות, וזה לא תמיד לטובת "קופסת הציפורים" - הרבה מן הרפליקות לא אמינות או משכנעות, לעתים גם קיטשיות מדי, ונשמעות כמו דברים שאומרים רק בסרטים, ולא כמו משהו שאדם סביר היה אומר במציאות.
מאחורי המצלמה עמדה סוזאן בייר, במאית דנית מצוינת שבילתה כמה שנים בישראל. במדינתה, היא ביימה בין השאר את "אחרי החתונה" המצוין שהיה מועמד לאוסקר ואת "בעולם טוב יותר" הנהדר שזכה בו, ובשפה האנגלית חתומה בין היתר על המיני-סדרה "מנהל הלילה". כאן, היא קיבלה החלטה חכמה אחת - לא להראות את היצורים, אף שאנשי האפקטים המיוחדים כבר עיצבו למענה מפלצות דוחות ומבהילות. אך כרגיל, הספק קשה יותר מכל אמת. דווקא העובדה שאנחנו אף פעם לא רואים את מקור הסכנה, אפילו שהוא כל הזמן נמצא בסביבה, הופכת את חוויית הצפייה לקצת יותר מערערת.
אך מעבר לכך, ביאר לא מצליחה הפעם להותיר חותם כבמאית. הסרט הולך ומאבד מן האינטנסיביות שלו עם הזמן, והסוף שלו חיוור במיוחד. לא פעם, יצירות פוסט-אפוקליפטיות נשארות בזיכרון בגלל הדקות האחרונות שלהן - מי יכול לשכוח את הסיומת של "כוכב הקופים" או של "The Mist", למשל. גם ל"קופסת הציפורים" היתה הזדמנות לעשות כן, שכן הספר עליו הוא מבוסס מסתיים בטוויסט מבריק ומצמרר, אך כאן בחרו לרכך אותו משמעותית, ובכך להפוך סופית את הגרסה הקולנועית לקינוח פרווה.
בזמן אמת, אם כך, יש ל"קופסת הציפורים" את כל הנתונים הנכונים כדי להפוך לטרנד לוהט, אבל במרחק השנים קשה להאמין שיהפוך לפולחן. סביר להניח שכבר בעוד שנה כולנו נשכח ממנו ונהיה טרודים באובססיה החדשה: הסרט המדובר של נטפליקס על המציאות העתידנית שבה כדי לחמוק מפולשים מן החלל החיצון שמדיפים ריחות קטלניים, נאלצת האנושות להסתובב עם אטמי אף.
עוד בנושא:
הריאיון הסוער שלנו עם במאית הסרט.
