פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קינג צ'ייני: "סגן הנשיא" הוא סרט על פוליטיקה אמריקאית שרלוונטי מאוד לבחירות בישראל

      "סגן הנשיא", בו כריסטיאן בייל המצוין מגלם את דיק צ'ייני, מעניק שיעור מאלף כיצד הטקטיקות של הקומבינטור הכוחני שינו את אמריקה ושימשו השראה למנהיגים רבים בעולם, בהם נתניהו. עם זאת, הסרט מתחמק מלענות על השאלות החשובות ביותר

      קינג צ'ייני: "סגן הנשיא" הוא סרט על פוליטיקה אמריקאית שרלוונטי מאוד לבחירות בישראל
      פורום פילם

      "סגן הנשיא": ביקורת סרט

      דירוג כוכבים לסרטים -3.5 כוכבים (עיבוד תמונה)

      מאז ומעולם, הקולנוע האמריקאי כפייתי כלפי מוסד הנשיאות. מאות סרטים עקבו אחר מעללי היושבים בלשכה הסגלגלה - מג'ורג' וושינגטון ועד ברק אובמה. לעומת זאת, תפקידו של סגן הנשיא נתפס כסמלי וטקסי בלבד, ולכן אנחנו כמעט לא פוגשים אותו בקולנוע. יוצאי הדופן היחידים הם מותחנים המציגים דמויות בדיוניות של סגנים הנאלצים לתפוס פיקוד לאחר שהמנהיג האמיתי נוטרל בידי האויב, אך איש לא טרח להפנות את הזרקורים למדינאים שמילאו את התפקיד במציאות, מבלי להתקדם הלאה. ככה זה כשמדובר לרוב בטיפוסים לא כריזמטיים במיוחד, כמו דן קווייל.

      דיק צ'ייני, לעומת זאת, הוא סיפור אחר. מי שניגן כינור שני במשך שמונה שנים במשטרו של ג'ורג' וו.בוש, נחשב לסגן הנשיא המשפיע והביצועי בתולדותיה העכשוויות של ארצות הברית - למעשה, לפחות לפי פרשנויות רבות, הוא שימש לא פעם מעין נשיא בפועל, ואף היה האדריכל והרוח החיה של המהלך הכי זכור בשתי הקדנציות של הרפובליקאי השנוי במחלוקת: מלחמת עירק השנייה.

      כיאה לכך, זכה כעת צ'ייני לכבוד השמור בדרך כלל לנשיאים בלבד, והתכבד בסרט עלילתי המוקדש לו. הוא עולה כאן בסוף השבוע בשם "סגן הנשיא", אך במקור קוראים לו "Vice", שם דו משמעי המתייחס הן לתפקידו של גיבורו והן להיותו אדם חסר עכבות, שלא כיבד כמעט שום חוקים או ערכים מלבד אלה שקבע בעצמו, ונהג לפשוע ואז להוסיף חטא על פשע. מגלם אותו כריסטיאן בייל, שהעלה עשרות קילוגרמים כדי להיכנס לעורו באופן מושלם, ובתחילת השבוע זכה בגלובוס הזהב על עבודתו כאן. באמתחתה של הדרמה הביוגרפית הזו גם עוד שלל מועמדויות ועיטורים, ובשלהי החודש היא צפויה לגרוף גם מועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר.

      החטאים של צ'ייני, לפי הסרט, מתחילים כבר בקולג'. אך אז לא מדובר בצעדים שישפיע על העולם כולה, אלא על עבירות קלות שנעשות בגילופין, והן מסתיימות בזכות מפגש עם יקירת לבו שהופכת לזוגתו ואם ילדיו. מגלמת אותה איימי אדמס, שכמו בייל גם היא אורחת קבועה בטקס האוסקרים, וכאן דומה להפליא לרקפת רוסק-עמינח.

      סגן הנשיא (יח"צ , פורום פילם)
      כריסטיאן בייל כדיק צ'ייני בצעירותו ב"סגן הנשיא" (צילום: יח"צ)

      בהשראתה, נהיה צ'ייני אדם מיושב והולך לוושינגטון, שם הוא מאמץ לעצמו מנטור - דונלד רמספלד, בגילומו של סטיב קארל, מי שלימים יהיה שר ההגנה בימי מלחמת עירק השנייה. יחדיו הם מתנהלים כמו פינקי והמוח, ועולים בסולם הדרגות בממשלי ניקסון ופורד. עם האוכל בא התיאבון, והקומבינטור הצעיר כבר מתכנן איך ישתלט על העולם. אלא שלמציאות יש תוכניות אחרות, והמהפך הדמוקרטי ב-1976 דוחק אותו הצידה.

      את שני העשורים הבאים יבלה צ'ייני כחבר קונגרס ובעסקים פרטיים, עד שתגיע ההצעה הנדיבה לרוץ לנשיאות כסגנו של ג'ורג' וו.בוש, אותו מגלם כאן סם רוקוול, זוכה האוסקר על "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי". הוא מסכים לה, בתנאי אחד - שידיו תאבות הכוח יקבלו יותר סמכויות מכל סגן נשיא אחר לפניו. מכאן והלאה, מתחיל המופע שלו במסדרונות הבית הלבן, שעומד במרכז הסרט, ובין השלכותיו ניתן למנות את ההסתבכות במזרח התיכון, את עליית דעאש ואת התפוררות האמון של הציבור האמריקאי בממשל.

      לאורך הדרך, מיטיב הסרט לתאר את היסודות העיקריים עליהם נבנתה דרך הפעולה של צ'ייני. קודם כל, התעלמות מהערך המקודש של איזונים, בלמים והפרדת רשויות. בצד זאת, אמונה כי ישנה למעשה רק רשות רלוונטית אחת - הנשיאות, ולכן אם הנשיא עושה משהו, הוא בהכרח חוקי, גם אם בהגדרה יבשה מדובר בעבירה על חוקי המדינה או בפשע מלחמה שנוגד אמנות בינלאומיות. לכך התווספה השתלטות על כל מוקדי הכוח, באמצעות שתילת מקורבים אליו במקומות הנכונים. והקינוח: ההבנה כי האריזה והמיתוג לא פחות חשובים מן המהלכים עצמם, מה שהוביל אותו לשכלל את אמנות המניפולציה התקשורתית. בשלב מסוים, כשלא היה די לו ולאנשיו בתכסיסים במסגרת התקשורת הקיימת, הם הקימו ערוץ משל עצמם - פוקס ניוז, שהפך לאחד המובילים בארצות הברית ולכלי תעמולה מרכזי מבחינתם.

      שיטת צ'ייני היתה ועודנה השראה לרבים ולרבות, ולא רק בארצות הברית, אלא גם במקומות אחרים, בהם ישראל מן הסתם. לפיכך, מעבר להיותו ביוגרפיה של פוליטיקאי אמריקאי מסוים, יש בסרט רלוונטיות שחוצה זמנים וטריטוריות.

      סגן הנשיא (יח"צ , פורום פילם)
      כריסטיאן בייל ואיימי אדמס כדיק ולין צ'ייני ב"סגן הנשיא" (צילום: יח"צ)

      ערך נוסף של הסרט הוא הדרך הקולנועית בה כל זה מוצג. את "סגן הנשיא" כתב וביים אדם מקיי, אחד היוצרים ההוליוודיים שעברו את המסלול המעניין ביותר בשנים האחרונות. הוא החל את דרכו ביצירת קומדיות מבריקות אך מסחריות לחלוטין בכיכובו של וויל פארל, ושינה מסלול לראשונה עם "מכונת הכסף", מן הכוכבים הגדולים של עונת האוסקרים לפני שלוש שנים. כאן, שינוי הכיוון שלו קיצוני עוד יותר, ועבודת הבימוי מזכירה יותר קולנוע פסטיבלים אירופאי מאשר תוצר הוליוודי קונבנציונלי.

      לא פעם, מהדהד "סגן הנשיא" יצירות כמו "משחקי שעשוע" ו"קוד לא ידוע" של מיכאל הנקה. העשייה שלו שוברת את הקיר הרביעי בין היצירה הקולנועית לצופים, ושוב ושוב מזכירה להם כי מדובר בסרט, וזאת באמצעות שלל טריקים שלא נגלה אותם, אך כולם משחקים עם אמצעי המבע העומדים לרשותו של הבמאי ומשתעשעים עם הציפיות שלנו. כמו גיבורו, שהקפיד לירוק על ספרי החוקים, כך גם מקיי נהנה לבוז לכללי ז'אנר הביוגרפיה הנשיאותית. כל זה הופך את חווית הצפייה למסעירה, אך גם למטרידה ומנכרת.

      ואכן, "סגן הנשיא" עורר תגובות מעורבות בתקשורת האמריקאית. חלקן היו בשל ויכוחים על איכותו האמנותית, אך רובן בגלל עצם העובדה שמקיי העז להעמיד במרכז הסרט את דמותו של צ'ייני, מה שאיפשר לחלק מן המבקרים להתמודד בתחרות האהובה על הרשתות החברתיות בארצות הברית - מי יותר ליברלי, קדוש ומתקדם ומודע פוליטית. זו גם הזדמנות להזכיר שסרט הדוקו הטרי של ארול מוריס, המוערך בדרך כלל, נגנז מוקדם יותר השנה רק בגלל שעסק בסטיב באנון, גם הוא לא מן הצד הנכון של המפה.

      אז אמנם, שני התוצרים הללו הציגו את הדמויות השנויות במחלוקת בדרך דו-משמעית, שיש בה לא רק ביקורת אלא גם אהדה מסוימת - ב"סגן הנשיא", זה בא לידי ביטוי בעיקר דרך מערכת היחסים של צ'ייני עם בתו, אותה המשיך לחבק אף שיציאתה מן הארון עלולה היתה לסבך אותו עם תומכיו השמרניים. עד כמה שהסרט מתאר אותו כמי שאחראי להרבה מצרות העולם, הוא גם נשבה בקסמו.

      זו דרכו של הקולנוע. המצלמה בדרך כלל מתאהבת במי שעומד מולה, בטח כשמגלם אותו שחקן כמו כריסטיאן בייל. כשזה קורה בסרטים על ברוני פשע אכזריים, על טרוריסטים ועל מנהיגים נאצים, תקשורת הקולנוע האמריקאית מקפידה בצדק על חופש הביטוי ולא קוראת לגנוז אותם, אבל ההנהגה הרפובליקאית מדגדגת לה על עצב רגיש במיוחד. כך נשכחים פתאום הטיעונים בזכות אמנות אמביוולנטית המציגה את הצד האנושי של מי שנהוג לראות כנבלים, ומנסה להבין אותם.

      סגן הנשיא (יח"צ , פורום פילם)
      סם רוקוול כג'ורג' וו.בוש ב"סגן הנשיא" (צילום: יח"צ)

      ועם זאת, הסרט בהחלט אינו מושלם. בעיה אחת היא אמנותית: "סגן הנשיא" בנוי על עריכה תזזיתית, שלל טריקים קולנועיים ודיאלוגים עתירי פאנצ'ים. לפעמים כל זה מצליח לפגוע, ובשלב מסוים, לקראת אמצע הדרך, החומרים מתערבבים כהלכה והתוצאה משכילה לתפוס ולסחוף. עם זאת, בעיקר במערכה הראשונה, יש לפעמים תחושה שבעל הבית השתגע, והדרמה הזו מאבדת שליטה, וממש כמו צ'ייני בימי האלכוהוליזם שלו, סובלת מהנגאובר ונופלת אפיים ארצה.

      שתי הבעיות האחרונות נעוצות בגישה של מקיי וביחס שלו לגיבורו, לסיפור ולצופים. קודם כל, כפי שעשה ב"מכונת הכסף", גם כאן הבמאי נוהג לעצור מדי פעם את השתלשלות העניינים כדי להסביר לקהל מושגים ואירועים באופן פטרוני. נוסף לכך, הוא גם מתנשא עליו פעם אחר פעם וטוען כי הציבור האמריקאי הביא את האסון על עצמו, כיוון שבמקום לעקוב אחר החדשות, שקע באסקפיזם. ההמונים, לדבריו, איפשרו לצ'ייני לעשות כרצונו כי היו עסוקים בצפייה ב"מהיר ועצבני" וכיוצא בכך.

      יש בכך משהו צבוע: האם מקיי בעצמו לא היה חלק מזה, כשיצר את כל אותם להיטים בכיכובו של וויל פארל? זו גם תפיסה שגויה: הרי למרות התרבות הפופולרית, למרות נטפליקס, למרות הרשתות החברתיות ואולי דווקא בזכותן, אחוז ההצבעה במהלך בחירות האמצע האחרונות היה הגבוה מזה מאה שנים, אז איך יכול לבוא הסרט ולהגיד כי העולם המודרני הפך את הציבור לאדיש מתמיד?

      סגן הנשיא (יח"צ , פורום פילם)
      כריסטיאן בייל כדיק צ'ייני ב"סגן הנשיא" (צילום: יח"צ)

      מהותי מכך: אף שהסרט יוצא נגד שטחיות, הוא בעצמו לוקה בה. ההומור והניתוח כאן אינם מעמיקים במיוחד. ברגע מפתח, שואל צ'ייני את רמספלד במה הם מאמינים, והוא עונה לו בצחוק פרוע. זו הבדיחה הכי נדושה בספר, והיא גם לא מדויקת: סגן הנשיא הידוע לשמצה פעל כפי שפעל בהישענו על אידיאולוגיה מוצקה, אך מקיי פשוט מעלים מכאן מושגי מפתח כמו "ניאו-שמרנות" ו"קץ ההיסטוריה" שליוו את מעשיו של הגיבור. הפלישה לעירק, למשל, לא נבעה אך ורק מתאוות שליטה וגם לא רק בגלל אינטרסים כלכליים, אלא גם בשל משהו אחר: האמונה, שלא לומר הפנטזיה, שבעידן הפוסט-קומוניסטי תוכל ארצות הברית להשליט דמוקרטיה בכל העולם, ובתור התחלה בארצו של סאדאם.

      הסרט מתעניין אך ורק בטקטיקות של הפוליטיקאי התחמן, ולא בפילוסופיה שלו, ובכך עושה לכולם חיים קלים. ייתכן שהאידיאולוגיה של הרפובליקאי היתה ועודנה מעוותת והרסנית, אך גם אם כן וגם אם לא, "סגן הנשיא" בכלל לא מנתח אותה ברצינות. הוא לא מצדיק את הגיבור שלו, אבל גם לא באמת מעלה את מעשיו לדיון ביקורתי, ובכל הזדמנות שיש לעשות כן, בורח למחוזות הנונסנס והאבסורד. "סגן הנשיא" היא יצירה סוחפת, משוחקת נהדר ורוב הזמן גם מבוימת להפליא, אבל אין בה את התשובה לשאלה החשובה ביותר - במה האמין צ'ייני. בשביל זה, כנראה, נצטרך לחכות לסרט אחר.

      דיק צ'ייני ואריק שרון (GettyImages)
      דיק צ'ייני האמיתי עם ראש הממשלה דאז אריאל שרון, ב-2002, תקופה שבה מתרחש הסרט (צילום: אימג'בנק)
      סגן הנשיא (יח"צ , פורום פילם)
      סטיב קארל כדונלד רמספלד ב"סגן הנשיא" (צילום: יח"צ)
      סגן הנשיא (יח"צ , פורום פילם)
      כריסטיאן בייל כדיק צ'ייני מתוך "סגן הנשיא" (צילום: יח"צ)