אף שקריירת המשחק שלה התחילה כבר בשנות התשעים, שמה של שרה פולסון לא היה מוכר לקהל הרחב עד תחילת העשור הנוכחי. אך מאז שפרצה בסדרות "אימה אמריקאית" וב"אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון", הקריירה שלה הולכת וממריאה, ולא רק במסך הקטן אלא גם בזה הגדול. וכך, לאחרונה רואים אותה בכל מקום - למשל ב"העיתון" של סטיבן ספילברג וגם בלהיט "אושן 8", בו התחברה עם סנדרה בולוק, שהפכה לחברתה הטובה. וכך, השתיים נפגשו שוב לא מזמן גם ב"קופסת הציפורים" של נטפליקס, שהודיעה השבוע כי כבר 80 מיליון משקי בית צפו בו: נתון אסטרונומי ושובר שיאים כמובן.
בסוף השבוע האחרון עלה בארץ וברחבי העולם סרט נוסף בהשתתפותה, שכבר עכשיו שובר קופות - "מיסטר גלאס" של מ.נייט שאמאלאן. מדובר בפרק השלישי והאחרון בטרילוגיה של הבמאי, שהתחילה בתחילת העשור הקודם עם "בלתי שביר" המופתי והמשיכה לפני שנתיים ב"ספליט". הפעם, אנחנו פוגשים יחדיו את שלושת הגיבורים שהפציעו ביחד ולחוד בשני הסרטים הקודמים - הארכי-נבל בשמו נקרא הסרט, בגילומו של סמואל ל.ג'קסון, שמכיסא הגלגלים שלו מתמרן את העולם כרצונו; דיוויד דאן, אותו שב לגלם ברוס וויליס, אדם מן השורה שגילה כי בכוחו לשרוד כל מכשול שלא יהיה, כל עוד שלא מעורבים בו מים, ומקפיד לנצל את כוחותיו כדי להגן על הזולת; וקווין, אותו משחק ג'יימס מקאבוי המצוין, צעיר עם הפרעות נפשיות שמתהדר בלא פחות מ-24 זהויות, שאחת מהן אלימה ומסוכנת במיוחד.
ב"מיסטר גלאס", כל השלושה מאושפזים במוסד סגור, בו הם פוגשים את המצטרפת החדשה לטרילוגיה - פסיכיאטרית אותה מגלמת פולסון, המתמחה בהפרכת שגעונות גדלות של מאושפזים, ותפקידה הוא לשכנע אותם שאינם גיבורי-על וגם לא ארכי-נבלים או משהו בסגנון, אלא שהכל בראש שלהם. בניגוד לפרק הראשון בטרילוגיה, בו הדמות הנשית היתה שולית למדי, כאן היא דומיננטית ביותר, ולשחקנית יש יותר זמן מסך מאשר ג'קסון, וויליס או מקאבוי.
"בדיוק אתמול חשבתי על זה", אומרת פולסון בריאיון לווואלה! תרבות, כשאני שואל אותה אם הופתעה מהנפח שהוענק כאן לדמות הנשית, ביחס לסרטים קודמים של הבמאי. "ב'בלתי שביר' כיכבה רובין רייט, והיא היתה נהדרת, אבל היתה לה רק סצינה משמעותית אחת. כאן, לדמות שלי יש המון סצינות כאלה, ואיזה יופי שזה המצב - אני אישה, אני בת 44, ולמרות שני הנתונים האלה, נותנים לי תפקיד ראשי בסרט גדול של אולפן הוליוודי. פעם, לנשים בגילי היה קשה מאוד למצוא תפקידים שכאלה".
את חושבת שזה בזכות כל מה שקרה בתעשייה ובחברה בשנים האחרונות?
"כן, העובדה שאני יושבת פה ומדברת על התפקיד הזה, היא נצחון של ה-MeToo. פעם, היה תאריך תפוגה לשחקניות - גיל 35, 40 לכל היותר. והנה, אני מתקרבת לאמצע שנות הארבעים בחיי, מקבלת יותר הזדמנויות מאי פעם, ועובדת יותר מתמיד. זה לא רק עצם העובדה שאני מקבלת תפקידים, אלא גם סוג התפקידים - בעבר, כל מה שהיו נותנים לשחקניות כמוני לעשות זה לגלם מישהי שלוקחת את הילדים לגן ושוטפת כלים. ב'מיסטר גלאס', אני לא אמא ולא אשת איש, אלא דמות מורכבת שהתכונה הכי בולטת בה היא התבונה שלה".
את באמת עובדת בלי הפסקה בימים אלה.
"כן, אין לי שנייה חופש עד נובמבר הבא. האמת, שאני מותשת, אני מרגישה כרגע כמו פרח נובל ובא לי להגיד לילה טוב וללכת לישון".
אף שפולסון חולמת כבר על חלומות הפז, השעה היא בכלל צהרי היום. אני פוגש אותה במלון לונדוני יחד עם קבוצת עיתונאים מרחבי אירופה, בריאיון לרגל הפצת "מיסטר גלאס". השחקנית מספרת כי הסכימה להשתתף בו עוד לפני שקראה את התסריט, פשוט מתוך הערצה לבמאי ולפועלו. "תמיד רציתי לעבוד עם נייט", היא מצהירה. "ראיתי כמעט כל סרט שלו ואמרתי לו כן מיידית, בלי לשאול שאלות ובלי לחשוב פעמיים".
הבעיה עם הסרטים של נייט שקשה לדבר עליהם בלי לעשות ספוילרים.
"נכון, שואלים אותי מה אני עושה בסרט ואני אומרת -'אני...מממ...הדוקטור...שלהם...מממ...לא נראה לי שאני יכולה לספר לכם'. אני רגילה לזה, כי גם לגבי 'אימה אמריקאית' היו שואלים אותי שאלות ולא יכולתי להגיד כלום. אני פשוט משתדלת לא לשתות טקילה ליד אנשים, כדי שלא ייכנס יין וייצא סוד, ואני גם לא מנהלת יומן, כדי שכלום לא ידלוף. צריך מאוד להיזהר בדברים האלה - אתה מספר 'רק' לבן אדם אחד, אבל הוא מספר לעוד ארבעה אנשים, וכך זה מוצא את עצמו ברשת. אם 'החוש השישי' היה יוצא בימינו, בטח היו הורסים לנו אותו, וחבל שכך. אני זוכרת את הרגע היפה הזה, שישבתי באולם וגיליתי עם כל מי שישב מסביבי את הטוויסט המדהים בסוף. אני בחיים לא אשכח את החשמל שהיה אז באוויר. היום, תוך שתי דקות כל הסודות כבר דולפים לפיד שלך".
נהוג לראות בך שחקנית שאוהבת לגלם דמויות מורכבות ולעשות לעצמה חיים קשים.
"אף עבודת משחק אינה קלה, וזה לא בהכרח קשור לדמות. לפעמים צילומים יכולים להיות קשים בגלל הדינמיקה שלך מול הבמאי או מכל מיני סיבות אחרות. אני כן יכולה להגיד שלא מעניין אותי לגלם אך ורק דמויות חיוביות. אני מתקשה להבין שחקניות שלא רוצות לגלם דמויות שקשה להזדהות איתן. ב'12 שנים של עבדות' גילמתי את זוגתו האכזרית של בעל האדמות הלבן. זו היתה דמות מחרידה, והיו שחקניות שלא רצו לגעת בה עם מקל, אבל היא חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של האומה שלנו, ובשביל לספר את ההיסטוריה הזו, צריך להציג גם אותה. הבעיה היא גם שהאולפנים לא תמיד מעוניינים שהכוכבים יגלמו דמויות לא נעימות, כדי לא לפגוע במיתוג שלהם. הם מתייחסים אליהם כמו לתכשיטים, ולא רוצים לשים אותם באור השמש. יש בכך זלזול בקהל - מי אמר לכם שהצופים יזדעזעו לראות את הכוכב האהוב עליהם בתפקיד מסוג אחר?"
במסגרת הצלילה שלה לתוך הצד האפל, הדמות שלך מרבה להתעסק בתרפיה. זה משהו שמעניין אותך גם במציאות?
"תרפיה? היה לי הרבה ממנה...כן, אני מתעניינת בנושא. אני בעיקר מאוד מאמינה בו. זה דבר שעזר לי, ולהרבה אנשים שאני מכירה".
דבר אחד שפולסון לא רוצה להתגבר עליו הוא הרתיעה שלה מלצפות בעבודה של עצמה. יחד עם אדם דרייבר וחואקין פיניקס, למשל, היא חברה במועדון מצומצם אך יוקרתי של אושיות הוליוודיות שלא צופות בסרטים של עצמן. "אני רואה המון סדרות, והמון סרטים, אבל אף פעם לא את שלי", מספרת השחקנית, שפרסי האמי וגלובוס הזהב בהם זכתה על תפקידיה הטלוויזיוניים לא הפכו אותה לפחות צנועה, אדיבה ומסבירת פנים.
למה?
"כי אני מאוד ביקורתית. ב'אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון' גילמתי את התובעת מרשה קלארק, שהשתמשה הרבה בידיים שלה והיתה שמאלית, ופחדתי שאם אצפה בסדרה, אעלה על כל הרגעים בהם השתמשתי בטעות ביד ימין. הלחיץ אותי גם שקיבלתי המון מחמאות בתקשורת וברשתות החברתיות על ההופעה שלי, וחששתי שאם אצפה בה אגיד לעצמי - 'רגע, על זה כל המהומה? אני לא טובה כמו שהם אמרו..."
את קוראת ביקורת?
"כן, וגם הן מכניסות אותי לסרטים. לפעמים אני קוראת ביקורת טובה ודווקא היא מערערת אותי, כי אני שואלת את עצמי - 'רגע, למה החמיאו לי דווקא בשם התואר הזה'? ולפעמים אני קוראת ביקורת טובה ובטוחה שכל השאר גם יהיו כך, אבל אז צצה ביקורת רעה, אז אני מיד צריכה לקרוא שתיים טובות כדי לאזן את זה".
איך את מתמודדת עם המעריצים והמעריצות?
"זה קטע חדש מבחינתי. מוזר לי קצת לראות אנשים צועקים ומתעלפים מולי, או כאלה שמקעקעים את הפרצוף שלי על הזרוע שלהם. מצד אחר, בזכותם יש לנו עבודה, לא? מיותר לציין שהם מעריצים את הפרסונה שלי, לא אותי. אני תוהה מה היו אומרים לו פגשו אותי במציאות. אולי היו אומרים עליי 'איכס'".
את תוהה לפעמים איפה היית לולא ריאן מרפי, היוצר של "אימה אמריקאית"?
"כן, בטח, כל הזמן, ויש לי תשובה - הייתי יושבת בבית, ובבית הרבה פחות יפה מזה שיש לי היום. אני חייבת לו הכל. אני מכירה שחקנים ושחקניות לא פחות מוכשרים ממני, שאין להם עבודה כי לא נתנו להם את ההזדמנות. לי נתנו. מעבר לכך, עוד מעט עולה בנטפליקס הסדרה החדשה של ריאן ושלי, 'Ratchet', והפעם אני לא רק משחקת אלא גם מפיקה. זה היה מאוד מעצים מצידו לתת לי את הקרדיט הזה".
אף שהשיחה מתמקדת ב"מיסטר גלאס", קשה לפגוש את פולסון כעת בלי לדבר איתה על "קופסת הציפורים", שכבר הפך לתופעת רשת, תרבות וטבע. "זה מדהים, אפילו אמא שלי שולחת לי ממים שעשו על פי הדמות שלי בסרט, ואם זה הגיע עד אליה, זה מראה שבאמת נשברו כאן כל התקרות", היא אומרת. "המספרים שנטפליקס שיחררה מטורפים - תחשוב שכל אחד מ-80 מיליון הצופים בסטרימינג היה רוכש כרטיס לקולנוע, זה היה הופך את הסרט לאחד משוברי הקופות הגדולים בכל הזמנים".
הסרט, אם עוד לא ראיתם, מתאר מציאות בה פלשו לכדור הארץ יצורים בלתי נראים, וכל מי שמביט בהם שוקע מיד בתהום של אפלה נוראה ומכחיד את עצמו. "בגלל שלא רואים את המפלצות, היה לי קשה לגלם את התפקיד, כי בעצם בהיתי בחלל ריק", אומרת פולסון. "אני חושבת שההצלחה של הסרט נובעת מכך שלא רואים את מקור האימה. זה כמו אצל שייקספיר, שבמחזות שלו תמיד המיתות מתרחשות מחוץ לבמה. הכוח של הדמיון הרי מתעלה מעל כל דבר שנוכל להראות על המסך".
מה הסרט שהכי מפחיד אותך?
"'מגרש השדים'. גם היום, אני לא יכולה לצפות בו. נכון, האפקטים לא מתקדמים, אבל לא היה ולא יהיה משהו מפחיד יותר מהראש המסתובב של הילדה הזו. אמאל'ה!"
אם היו מציעים לך לככב בעיבוד מחודש שלו, היית מסכימה?
"לא בדמות הילדה עם הראש המסתובב!".
ומה מפחיד אותך מחוץ למסך, אם אפשר לשאול?
"המחשבה שאני אמות, המחשבה שמישהו קרוב אליי ימות, והמחשבה על עוד ארבע שנים עם דונלד טראמפ".
