ברגע שנתן דטנר סיים לצפות בסרט האיטלקי "זרים מושלמים", שהפך לשובר קופות ענק בישראל ובמדינות רבות אחרות, עברו בראשו שתי מחשבות. "קודם כל, שאלתי את עצמי 'אלוהים אדירים. איך אני לא כתבתי את התסריט הזה?", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות. "כולנו מדברים כל הזמן על כך שבימינו כל החיים שלנו נמצאים בתוך הפלאפון, והנה בא הגאון האיטלקי הזה, פאולו ג'נובזה, ועושה מזה סרט. הרעיון היה על הרצפה, אז איך לא הרמתי אותו בעצמי לפניו?".
המחשבה השנייה היתה - אם לא עשיתי בעצמי את הסרט, לפחות אהפוך אותו להצגה. "היה לי ברור מיידית שיש כאן את כל הנתונים להצגה מצוינת", מספר דטנר. "זו לא היתה איזו מחשבה מקורית, כל מי שראה את הסרט ומבין משהו בתיאטרון, קלט את זה מיד. זה צעק מהמסך. דיברתי עם משה קפטן והתברר לי שהוא כבר קנה את הזכויות, אז הצטרפתי לפרויקט כבמאי".
וכך, כשלוש שנים בלבד לאחר ש"זרים מושלמים" הגיע לאקרנים בישראל, עולה בתיאטרון הבימה גרסה בימתית שלו, שתוצג במסגרת פסטיבל LOVE TLV ואז תסתובב בכל הארץ. כמו במקור, גם כאן העלילה עוסקת בקבוצת חברים הנפגשים למה שאמורה להיות עוד ארוחת ערב שגרתית, אך הופכת למשהו אחר לגמרי כשהם מחליטים להשתעשע במשחק: כל אחד מהם יניח את הסמארטפון שלו על השולחן, כך שכל הודעה ושיחה נכנסת, לא משנה ממי ועל מה, תהיה גלויה לכולם. משתתפים ומשתתפות: תומר שרון, ריקי בליך, מורדי גרשון, נתי רביץ, פיני קידרון, מאיה מעוז וספיר אזולאי.
כמו את "זרים מושלמים", אחת מן ההצלחות הקופתיות המצליחות שהיו כאן בשנים האחרונות, גם את דטנר כמעט ואין צורך להציג. הוא אחד מאושיות התרבות הפוריות והאהובות בישראל, והקריירה שלו כוללת מאות קרדיטים כמגיש, מנחה, מנהל אמנותי, במאי, שחקן ועוד. עם זאת, לאורך רוב הקריירה התיאטרלית כמעט ולא היה מעורב בעיבודים של להיטים קולנועיים. "בשביל להפוך סרט להצגה, אתה צריך סיבה טובה, איזשהו ערך מוסף שהבמה נותנת, ולא תמיד יש את זה", מסביר דטנר. "הפעם, היה כאן משהו שהקולנוע לא יכול לתת: האינטנסיביות הנובעת מכך שכל החבורה כל הזמן ביחד. אין לך כאן את המצלמה שפתאום מתמקדת בדמות מסוימת או עושה קלוז-אפ על פנים מסוימות".
מה היה מבחינתך האתגר הכי גדול בעבודת הבימוי?
"אמנם הסיפור עוסק בארוחה ומתרחש בזירת התרחשות אחת, אבל אתה לא יכול שכולם כל הזמן יישבו, אחרת זה הופך לתיאטרון קריאה, כך שהאתגר הגדול היה לגרום לתנועה טבעית בחדר".
את העיבוד הבימתי כתב ארז דריגס, ולדברי דטנר הטוויסט הישראלי הוא שהדמויות סחבקיות מימי הצבא, וגם שיש כאן עיסוק מסוים בקיטוב החברתי בין שמאל וימין. "זה לא מאוד משנה, כי המקור כל כך חזק והסיטואציה כל כך אנושית, שהקהל היה צוחק גם אם היינו משאירים את הדמויות כאיטלקיות", אומר דטנר. "העיבוד הישראלי רק עוזר לקרב קצת את הדמויות לצופים המקומיים".
היו כבר שלל עיבודים קולנועיים בשפות אחרות ל"זרים מושלמים", ולא כולם עובדים. הגרסה הצרפתית, למשל, לא הותירה חותם מיוחד. למה ההצגה הישראלית מצליחה איפה שהיא נכשלת?
"ראיתי את הסרט הצרפתי, והוא לא מוצלח, כי יש לדמויות גישה צרפתית כזו שהכל 'לא נורא, לא נורא'. אצל האיטלקים, זה נורא, וכך גם אצלנו. כל דבר זה משבר. אני חושב שאנחנו באופן כללי מאוד קרובים לאיטלקים באופי שלנו, ולכן העיבוד הזה לא היה צריך להתרחק מדי מהמקור. זה לא שלקחנו מחזה שוודי והבאנו אותו לים התיכון".
"זרים מושלמים" עוסק בשיעבוד שלנו לסמארטפונים. מה הגישה שלך לסוגיה?
"אחת הדמויות מסכמת את זה יפה - 'הסמארטפונים הם הקופסה השחורה של החיים שלנו'. פעם, אם הייתי מאבד טלפון הייתי אומר לעצמי שלא קרה כלום ואקנה חדש. בימינו, בפעם האחת שאיבדתי אותו, אז חרב עליי עולמי. אני משתדל להשתעבד לזה פחות ככל האפשר. אני מסרב לענות לאנשים מיד, אפילו שכועסים עלי. בסדר, שלחת לי הודעה, למה לענות לך ישר? יש לי חיים חוץ מזה. עוד בעיה זה שאף פעם לא יודעים מתי לסיים התכתבות בווטסאפ. מישהו שואל אם אתה בא, אתה עונה שכן, ואז הוא עונה על הכיפאק ואתה צריך להשיב לו שסבבה וזה לא נגמר".
כשאתה על הבמה ולמישהו בקהל מצלצל הטלפון, איך אתה מגיב?
"אני הורג. אני צועק, משפיל, אין לי אלוהים. כבר הוצאתי אנשים מהאולם על הדברים האלה. הם לא קורים בעולם, רק בארץ. אני לא מבין את האנשים שעונים לצלצול. ממילא הם אומרים 'הלו, אני לא יכולה, אני בהצגה'. אמרת שאת לא יכולה לדבר, וזה כאילו שלא ענית, אז למה לעשות את זה מלכתחילה? זו תרבות ה'אני חייב לענות' שאני לא סובל. הכי גרוע מבחינתי זה שאני יושב בתוך הקהל בתור הבמאי, ומסתכל מסביב לראות איך הקהל מגיב. אם מישהו מפריע ועונה לפלאפון, אני יכול לירות בו".
ב"זרים מושלמים" אפשר להתבלבל לרגע אם הצלצולים מגיעים מקהל או הבמה.
"ולכן יש הודעה יוצאת דופן בתחילת כל הצגה - 'יהיו כאן צלצולים, הם לא שלכם'. שומעים הרבה צלצולים ופחדתי שלמשמע כל אחד מהם, הקהל יחפש אם זה בא ממנו. יש ב'זרים מושלמים' שבע דמויות, והרעש של הצלצולים הפך מבחינתי לשחקן השמיני. בסרט זה פחות מובהק, כי יש גם קלוז-אפ על המכשיר שמצלצל, ואצלנו זה בא לידי ביטוי רק באמצעות הסאונד. עם הזמן הקהל מזהה איזה צלצול שייך למי וצוחק כבר כשהוא שומע אותו, כי הוא מבין מזה מה הולך לקרות".
איך היו התגובות בהקרנות טרום-בכורה של ההצגה. הרבה צחוקים?
"בטירוף. לאט-לאט הקהל הולך ומשתגע. אנשים נקרעים. הרבה אפילו באו ואמרו לי שההצגה טובה מהסרט".
אני מראה לדטנר ציוץ שכתבתי לפני כארבע שנים, בו נאמר כי הוא "האיש הכי קול שהיה בארץ. הרוברט דאוני ג'וניור הישראלי. מסוג האנשים שנדמה כי הם מרכיבים משקפי שמש גם כשאינם מרכיבים". האליל הרמתגני, בן 62 כיום, צוחק ואומר - "אולי אני מצטייר לך ככה, אבל שתדע שקשה לי לשבת באולם בהופעות הראשונות של ההצגות שאני מביים. מילא כשאני על הבמה - אז אני שוכח את ההתרגשות מרוב הלחץ של העבודה, אבל כשאני יושב בתור במאי בקהל, אין לי שליטה ומלחיץ אותי שהעסק קורה בלי שיש לי יכולת להשפיע עליו. בהצגה הראשונה אני מעדיף לשבת בחוץ, והעוזר במאי מעדכן אותי בהודעה, ואז תמיד יש אצלי את הרעד מצליל ההתראה הראשון, שמביא איתו את העדכון על איך הולך".
מלחיץ יותר לעשות עיבוד לסרט שכל כך הרבה אנשים מכירים?
"בטח. אם אתה לוקח סרט שלא היה שלאגר לקהל רחב, למשל 'היירספריי', זה משהו אחר, אבל לעבד להיט כמו 'זרים מושלמים'? זה מפחיד, בטח שזה מפחיד".
ובכל זאת, תרצה שוב להביא לבמה סרט קולנוע?
"כן, בדיוק עכשיו ראיתי סרט דני שעולה לאקרנים בסוף השבוע, 'האשמים' שמו, וגם במקרה הזה היה לי ברור שזה בסיס להצגת יחיד מרהיבה. זה מש זעק מהמסך. לדעתי הגרסה הבימתית תהיה עוד יותר מדהימה ואני בהחלט מתכוון לעשות אותה. כבר ביררתי לגבי הזכויות".
ומה לגבי עיבוד קולנועי תוצרת הארץ של "זרים מושלמים"?
"משה אדרי מאוד רוצה לעשות מזה סרט. הוא כבר התעניין בעיבוד שלנו".
אני פוגש את דטנר ביום בו יוצאים לדרך אירועי האירוויזיון בתל אביב, וקשה שלא לדון איתו בנושא, כי הרי מי כמוהו מכיר את התחום - יחד עם אבי קושניר, הוא ייצג את ישראל בתחרות הזמר האירופאי ב-1987, והם הגיעו למקום השמיני המכובד עם "שיר הבטלנים"; נוסף לכך, הנחה בשתי הזדמנויות את תחרות הקדם - עם דליה מזור ב-1985, ולבדו ב-1993.
בליל הניצחון של דונלד טראמפ, כתבתי "מאז שהבטלנים זכו בקדם, לא ראיתי מישהו כל כך מופתע בנאום הניצחון שלו". קושניר מסר לי שזה נכון. גם אתה מסכים?
"בטח. תמיד אמרנו שקרה אסון וזכינו. לא באנו לזכות, אלא כיחסי ציבור לתוכנית שעבדנו עליה, וזה הרס לנו אותה וגם הרבה תוכניות אחרות. האם הייתי הולך לאירוויזיון שוב בתור מתחרה? לא, זו חוויה חד-פעמית".
אתה יודע שפעם פגשתי בלב איסלנד גיטריסט מקומי, וכשאמרתי לו שאני מישראל, הוא אמר שהוא מכיר רק שיר ישראלי אחד, ואז התחיל לנגן לי "הופה הולה..."
"בזמנו הסתובבנו בכל אירופה. אמרו שרוצים את ג'וני לוגן האירי, שזכה בתחרות באותה שנה, ואת ה'קרייזי גייז פרום יזראל'. באיסלנד היינו שלאגר ענק במיוחד. מקום ראשון במצעד הפזמונים, לפני מדונה ודיוויד בואי".
יש לך עצה למנחי האירוויזיון בתל אביב, ארז טל ובר רפאלי?
"לא, אין בזה צורך. אף אחד לא זוכר את המנחים, או את רוב השירים האחרים. זוכרים רק את השיר הזוכה. בשבוע לפני התחרות, ליקקו לנו את התחת. היינו מלכים והאכילו אותנו בכפית, אבל ברגע שהתחרות נגמרה, מצאנו את עצמנו הולכים עם הבגדים על קולב ושואלים איפה האוטובוס הביתה".
כשהנחית את הקדם ב-1993 אמרת את אחד המשפטים המצחיקים שהיו בטלוויזיה הישראלית. הזוכה שרהל'ה שרון הצהירה "הפרחים לצה"ל" ואתה ענית "והחליפה - לחנות".
"לא חשבתי שאנשים יבינו את הבדיחה, אבל הבינו. תשמע, איך נגיד את זה - האימרה 'הפרחים לצה"ל' היתה קצת גדולה על האירוע, והז'קט שלי באמת היה שכור, אז יצאה לי היציאה הזו. אני חושב שאני משלב ממלכתיות עם קריצה, ובגלל זה מזמינים אותי להנחות הרבה טקסים, ערבי מחווה ואירועים למיניהם".
התגובה הבלתי נשכחת של דטנר לשרהל'ה שרון
בוא נדבר ברשותך קצת על סרטים בהם השתתפת. "עבודה בעיניים" של יגאל שילון, בו כיכבת עם אבי קושניר, הוא בעיני סרט המתיחות הישראלי הטוב מכולם.
"תשמע, היה לי לא נעים לעשות את הסרט הזה. ניסיתי לכוון אותו כמה שיותר למתיחות שהן אנושיות. כאלה שלא מלעיגות אף אחד ולא עושות ממנו צחוק ברמות של 'איזה אידיוט'. היתה מתיחה אחת כל כך אכזרית בעיני, שהפסקתי אותה באמצע - זה היה הרי אמצע שנות השמונים, שיא עידן האיידס, ואבי ואני התחפשנו לשני הומואים שיוצאים לרחוב עם מבחנות ורבים מי הדביק את מי, עד שאחת המבחנות עפה על מישהו. אחרי טייק אחד אמרתי ליגאל 'די, אני לא מצלם את זה יותר'. גם היתה שם מתיחה אחת שצילמנו באירוע של המשפחה המורחבת שלי, שאבי ואני פותחים את הצ'קים שמביאים וקוראים בקול רם כמה כל אחד הביא. חשבתי שלאנשים מסביבי יש יותר הומור עצמי, אבל התברר שאצל חלק זה לא ככה, והיו למתיחה הזו השלכות לא נעימות".
אבל יש שם גם מתיחה מקסימה, שאפילו בחרנו אותה כאחד הרגעים הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי - כשאתה וקושניר מגיעים לדוכן פלאפל עם פיתה ענקית בנפח אינסופי ופשוט ממלאים אותה בכל הצ'יפס והחמוצים והטחינה שיש במקום, עד שצועקים עליכם.
"זו דוגמה טובה למתיחה מצחיקה שלא באמת פוגעת באף אחד או מזיקה למישהו. זה גם הומור ישראלי פר אקסלנס, שלא תמצא ולא תבין בשום מקום אחר. בזמנו היה מאוד מקובל לקחת פיתה ולמלא אותה במה שרוצים באותו מחיר, אז ליגאל היה את הרעיון לקחת את זה למקום קיצוני".
סרט עלילתי אחר לגמרי זה "שתיקת הצופרים". סרט מדהים ולא מוערך דיו של אורי ענבר על המחדל המודיעני לקראת יום כיפור. גילמת שם את ראש אמ"ן דאז אלי זעירא.
"הסרט הזה כל כך טוב, שבזמן הצפייה אתה אומר לעצמך 'אולי מלחמת יום כיפור בסוף לא תפרוץ'. לגבי זעירא והכישלון המודיעני - תשמע, הוא נבע מהיבריס, שזה אחד הדברים הכי נוראים שיש, מקור כל רוע. אפשר ליפול לתוכו בקלות ובמהירות, מה עוד שלא פעם הוא מושתת על עובדות. כמה חודשים לפני שפרצה המלחמה, זעירא היה היחיד שאמר שהמצרים לא יתקפו ולא צריך לגייס מילואים, ובכך חסך מישראל מכה כלכלית קשה, אז מבחינתו היתה לו סיבה לפסוק בנחרצות שגם באוקטובר 73' הם לא יתקפו. זה לא שהוא עשה דווקא. כשאני מגלם דמות אני לא שופט אותה, אלא מנסה להבין אותה. בכל מקרה, זה סרט חשוב ולדעתי עד היום מקרינים אותו בצה"ל לחיילים".
המתיחה האגדית בפלאפל
דטנר הוא שוחר קולנוע מילדותו, וגם היום מרבה ללכת לסרטים. יחד עם אודיה קורן, עמה הוא מנחה תוכנית אגדית בגלי צה"ל, ועם אלון אופיר, הוא מתחזק קבוצת ווטסאפ בשם "אחלה חרא סרט" בה מחפשים השלושה להיטי ג'אנק למיניהם ללכת אליהם. נוסף לכך הוא גם הולך לסרטי סינמטקים, וגם את "רפסודיה בוהמית" ראה ואהב. לעומת זאת, כפריק של סרטים מוזיקליים, עדיין יש לו בטן מלאה על "לה לה לנד", בעיקר בגלל יכולות הזמרה והמשחק של אמה סטון וריאן גוסלינג, שעשו מבחינתו עוול לז'אנר כולו.
נוסף לכל זה, דטנר הוא חובב כדורגל נלהב ואוהד שרוף של הפועל רמת גן, שאף היה יו"ר הקבוצה לתקופה קצרה, ובכך נרשם כאחד היחידים מבין אנשי התרבות המקומיים שכיהנו בתפקיד בכיר בעולם הספורט המקומי. "תרמתי את חלקי כאוהד והקרבתי שנה כדי לקחת על עצמי את הניהול, אבל זה נגמר, וגם ביציעים אני כבר הרבה פחות נוכח מפעם", הוא אומר. "עם זאת, מבחינה רגשית אני עדיין אוהד כמו פעם. חוץ מזה, בזכות הכהונה הקצרה כיושב ראש זכיתי להגשים חלום ולעשות שיחה עם השחקנים בחדר ההלבשה. הקבוצה היתה בצרות, אז באתי ואמרתי להם מילים מהלב כדי להוציא אותם מהאדישות".
וזה עזר?
"לא, הפסדנו".
