בשבוע החולף, גל קיפאון שטף חלקים נרחבים מארצות הברית ולעתים אף הצניח טמפרטורות מתחת למינוס חמישים מעלות. אך דווקא בעיר הקטנה והמושלגת פארק סיטי, שבליבה של מדינת יוטה, התענגו הנוכחים והנוכחות בפסטיבל סאנדנס על מזג אוויר שנע בין שש עד שמונה מעלות מעל האפס, על שמיים בהירים, על מדרונות סקי לבנים ובעיקר על הרבה הקרנות בכורה של מי שיהיו כמה מן הסרטים המדוברים בשנה הקרובה.
יש משהו קסום באווירה שיוצר הפסטיבל. העיירה המרוחקת והנשכחת לובשת חג לעשרה ימים. הטיסה ארוכת השעות עד לעיר הגדולה סולט לייק סיטי, וממנה השעה הנוספת שיש לעשות ברכב, הופכות למשתלמות במיוחד. הרחוב המרכזי של פארק סיטי מתקשט באורות ושלטים; עשרות בתי קפה, מסעדות וחנויות מתמלאות כוכבי קולנוע לצד תיירים; ובתי ספר, ספריות ואפילו בית הכנסת המקומי הופכים בין לילה לאולמות קולנוע מפוארים.
סאנדנס הוא המקום להיות בו בסוף חודש ינואר. הפסטיבל הפך כר פורה להפקות שיכתיבו את סדר היום הקולנועי לצד סרטים עצמאיים, לעתים מוזרים, ובהחלט ניסיוניים. אחת החוויות המהנות עבורי השנה היתה הצפייה בארבעה סרטים קצרים באמצעות משקפי מציאות מדומה: חוויה משותפת עם עוד כשלושים אנשים שיושבים בצדי על כיסאות ומסתובבים 360 מעלות על פי התקדמות הסרט; אבל גם חוויה מאוד אישית - כל אחד סגור בעולמו ובתוך משקפיו, חווה מתקפת גודזילות מנקודת מבט של המפלצות, או נמצא בחדר האמבטיה בשעה שנערה נכה מענגת עצמה וחולמת על אהבה.
סאנדנס הוא גם המקום להפקות שנויות במחלוקת, פרובוקטיביות וסנסציוניות. את הסערה השנתית חוללה השנה ההפקה התיעודית "Leaving Neverland" שהחזירה אל אור הזרקורים את מייקל ג'קסון, אבל לא באור מחמיא במיוחד. בהקרנת בכורה שנמשכה ארבע שעות, גולל הבמאי הבריטי דן ריד את סיפורם של שני גברים הטוענים כי הזמר המנוח תקף אותם מינית בילדותם, האשמות מוכרות שנדמה היה שדעכו עם מותו ב-2009 של האמן הפופולרי והשנוי במחלוקת, אבל כעת קיבלו שוב קול ופנים. השניים, וייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק, שהופיעו כילדים לצדו של המוזיקאי בפרסומת לפפסי בסוף שנות השמונים, מספרים בפירוט על שורה של מעשים מיניים ועל האלכוהול והפורנוגרפיה שהיו מנת חלקם במשך השנים, ואף על טקס "חתונה" בין אחד מהם לגבר שהיה כמובן מבוגר מהם בהרבה.
גם הטענות עצמן נלקחות בערבון מוגבל, לאור העובדה שבעבר הכחישו הגברים כל התעללות והפסידו במשפט שנים לאחר מכן כשהציפו את הדברים. משפחתו של ג'קסון קראה לסרט "לינץ' ציבורי" וקבוצה קטנה של כעשרים מעריצים הפגינו מחוץ להקרנה, שכללה גם נוכחות של שוטרים ומומחים לבריאות הנפש. מארגני הפסטיבל החליטו להקרינו בכל זאת, ובמהלך הפאנל בהשתתפות שני המאשימים, הקהל אף נעמד על רגליו להריע להם.
אך במרכז הפסטיבל עמדו השנה סרטים על סוגיות של פרטיות, זכויות אזרח וניצול של הרשתות החברתיות של ימינו לתועלת פוליטית. היוצרים של הסרט התיעודי "The Great Hack" התמקדו במעלליה של חברת קיימברידג' אנליטיקה והדרך בה השפיעה על בחירות חופשיות ברחבי העולם. כצופה בסרט, קשה היה שלא להפנים בבת אחת כיצד כולנו עלולים להיות כלי בידי אלה שמסוגלים לאפיין, בדיוק מצמרר, את הפחדים והנטיות הפוליטיות שלנו, או את הפתיחות שלנו לשינוי. מדאיג להבין שכמעט כל מי שמשתמשים היום במדיה חברתית, ומדובר ביותר בשני מיליארד וחצי אנשים, הם למעשה מטרות נעות הניזונות מתמונת מציאות התפורה למידותיהן, ומקבלות החלטות בהתאם.
גם באגף העלילתי היו לא מעט סרטים שעסקו בסוגיה. אחד הסרטים שהשאירו בי חותם היו "The "Report, הצפוי לככב בעונת האוסקרים בשנה הבאה. סרטו של סקוט ברנס, מי שהתפרסם עד כה בעיקר כתסריטאי של סטיבן סודרברג, מציג את סיפורו האמיתי של דניאל ג'ונס, איש ועדת המודיעין של הסנאט האמריקני, שחשף את עומק מדיניות העינויים הבלתי חוקית של סוכנות הביון של ארצות הברית, בתקופה שאחרי אסון התאומים.
יחד עם תצוגת משחק מרשימה של כוכביו, אדם דרייבר ואנט בנינג, הצליח ברנס להפוך סיפור על משרדים אפורים ודיונים על דוח של שבעת אלפים עמודים לדרמה מרתקת, שעמוסה גם בוויזואליה קשה מאוד לעיכול של העינויים הנוראיים. ג'ונס האמיתי אף הגיע להקרנת הבכורה של הסרט וזכה לתשואות סוערות מהקהל. "ארצות הברית היא מגדלור," אמר, "אבל בכל הקשור למלחמה בטרור, מעדנו".
בדומה לסרטו של ברנס, גם "Official Secrets" שערך את בכורתו העולמית בפסטיבל, היה מסקרן ועסק באמצעים הפסולים של ממשל ג'ורג' וו. בוש. הפעם, תוך התמקדות באשת המודיעין הבריטי קת'רין גאן (קיירה נייטלי), שחשפה את השקרים שהניעו את ארצות הברית ושאר העולם לתקוף בעיראק. במקרה זה, הדרמה שביים גאווין הוד עמוסה קלישאות ולא מחזיקה את המתח בצורה אפקטיבית, וגם תצוגת המשחק של שחקני חיזוק מרשימים כמו רייף פיינס לא מצליחה להרים את הרף. יחד עם "סגן הנשיא" המוקרן בימים אלה בישראל, נוצרה - במקרה או שלא - טרילוגיה שמפרקת לגורמים את תקופת המלחמה בעיראק וחושפת את השלטון האמריקאי במלוא מערומיו.
סרט נוסף שעורר הרבה עניין וכבר נרכש להפצה לפני שהגיע לפסטיבל הוא "The Brink". דוקו זה עוקב אחר שנה בחייו של סטיב באנון, מי שהיה יד ימינו של דונלד טראמפ ורבים מייחסים לו את ניצחונו בבחירות לנשיאות ארצות הברית, עד שהיחסים הפכו עכורים (גם) ביניהם. הקהל, שהיה באופן ניכר ליברלי ברובו, הגיב בקול תוך כדי הסרט והביע תרעומת כשמושא התיעוד נצפה מפנה את תשומת לבו ומשאביו אל עבר מנהיגי הימין הקיצוני של אירופה, וממשיך לשלהב קהלים שרוצים לשמוע עוד על לאומנות, בניסיון "להמיר" את אלה שאינם רואים עמו עין בעין.
הבמאית אליסון קליימן, המתנגדת לתפיסת עולמו של באנון, סיפרה לקהל בסאנדנס על חוויית הליווי הצמוד של מי שמצטייר כריזמטי ודעתן, אך לתפיסתה מקדם גזענות ו"עליונות לבנה". היא שיתפה שכנכדה של ניצולי שואה, היא גם חשה צורך להראות את הפעמים בהן דיבר על היעילות הגרמנית באושוויץ או תהה "מה לני ריפנשטל הייתה עושה?" כשניסה לקדם סרטון תעמולה התומך בטראמפ.
בתחרות העלילתית, נרשמה היסטוריה כאשר לראשונה אי פעם, את הפרס המרכזי קטף סרט של במאית שחורה - "Clemency" של צ'ינוני צ'וקוואו, בכיכובה של אלפרד וודוורד כסוהרת בכלא נידונים למוות שמתמודדת עם לבטים וחרטות בנוגע להוצאות להורג. בקטגוריה התיעודית זכה וזיעזע את הקהל "One Child Nation", שהציג את הזוועות שיצרה מדיניות הילד האחד בסין ב-35 שנה האחרונות. זה הסרט שעורר בי הכי הרבה חוסר נוחות: בתור מי שגדלה בתקופה בה המדיניות הגיעה לשיאה, הכרתי את החוק המגביל ילודה בסין, אבל כאן נחשפתי לראשונה למימדי האסון שהמית על אזרחי המדינה המאוכלסת ביותר בעולם. הדוקו כולל, בין היתר, דימויים של מאות תינוקות מתים זרוקים בערימות אשפה ונשים שעוברות עיקור בכפייה, וחלק מהצופים סביבי נאלצו להפנות את מבטם בחלקים מסוימים של הצפייה.
בפרס החזון המיוחד זכתה הבמאית הישראלית עלמה הראל על הסרט "Honey Boy" על פי תסריט אוטוביוגרפי של שייה לבוף, שגם מככב. בנאום הזכייה שלה אמרה הקולנוענית כי היא גאה להיות בסאנדנס בשנה בה יש כל כך הרבה יוצרות. "אנחנו כאן, אנחנו מוכנות. הפסיקו לשלוח אותנו להיות צל של גברים לבנים מזוינים" היא אמרה לקול תשואות מהקהל.
ואכן, לא רק הסרטים החדשים המוקרנים עושים הדים, אלא גם הפסטיבל עצמו. בזמן שרק ארבעה אחוזים מתוך התוצרים הקופתיים של השנים האחרונות בוימו על ידי נשים, השנה היתה הנציגות הנשית בולטת במיוחד בפסטיבל, שנחשב פורץ דרך גם בכל הנוגע לבמה שניתנת ליוצרים צעירים, מהקהילה הלהט"בית, מקהילות מיעוטים ועוד. כ-45% מהסרטים שהתקבלו לסאנדנס נעשו בידי במאיות, והנתון בא לידי ביטוי בצורה בולטת גם בסרטים בהם צפיתי: בשבעה מתוכם היו פאנלים עם היוצרים לאחר ההקרנות, והם כללו שבעה גברים ושש נשים. מתוך הפסטיבל אף צמח השבוע "אתגר ארבעת האחוזים", שהוציא קול קורא לאולפנים הגדולים להכריז בשנה וחצי הקרובה לפחות על סרט אחד בהובלת במאית.
כבכל שנה, מאבקי הכוחות בין ענקיות הקולנוע וההפצה התבטאו בסכומי העתק שחברות הענק שילמו ברכישה. אבל אם פעם השמות הגדולים היו יוניברסל וסוני, כיום שולטים בשוק שירותי הסטרימינג. בראשן, אמזון, שהשקיעה סכום שיא של 46 מיליון דולר ברכש סרטים, בהם "Late Night" של מינדי קיילינג ו-"The Report" אותו שיבחנו קודם לכן.
וגם נציגות ישראלית (ונשית!) מכובדת היתה השנה בפסטיבל. לזוכה עלמה הראל, המתגוררת למעלה מעשור בארצות הברית, הצטרפו היוצרים רייצ'ל לאה ג'ונס ופיליפ בלאיש עם "לאה צמל, עורכת דין" (שם זמני). הסרט, בהפקת HOT 8, עוקב אחר פעילותה של המשפטנית בשמה הוא נקרא, מומחית לזכויות אדם שכבר חמישה עשורים עוסקת בהגנתם המשפטית של פלסטינים במערכת המשפט הפלילי בישראל. בצד אל, אפשר לציין גם את הבמאי הישראלי אבי בלקין, שהציג את הדוקו "Mike Wallace Is Here", דיוקן מרתק של העיתונאי האמריקני האיקוני.
בהקשר מזרח תיכוני, סרט תיעודי נוסף שעורר עניין היה "Gaza" של היוצרים האיריים גארי קין ואנדרו מקוננל, שסיפקו הצצה אל חיי היום יום של פלסטינים ברצועה, מצ'לנית לפרמדיק לנהג מונית. בשיחת צד עם הבמאים הם הסבירו עד כמה היה חשוב להם להעביר את התמונות והסיפורים שמעבר לסכסוך. ואכן, גם לצופים הישראלים (ואולי בעיקר להם?), מצליח הסרט לחדש ולהראות איך נראים החיים מעבר לגדר. לצערם, אמרו היוצרים, הסרט כרגע לא מתוכנן להגיע לישראל, והתחנה הבאה תהיה הקרנתו בארצם, אירלנד, גם היא למודת מלחמה ממושכת ועקובה מדם.
"Gaza" אף משך כותרות במהלך השבוע כשהתברר שאחד מהמוצגים בו, איש התאטרון עלי אבו יאסין, לא הצליח לצאת מעזה ולהגיע לפסטיבל בשל המצור וסחבת ביורוקרטית בין החמאס לפת"ח, ובכך זלג הסיפור מן המסך אל המציאות.
הפסטיבל נוסד ב-1978 והתמסד שבע שנים לאחר מכן בפארק סיטי על ידי מכון סנדאנס ובהובלת השחקן והבמאי רוברט רדפורד. בשנה החולפת הודיע הכוכב, בן ה-82, על פרישתו מעולם המשחק (אם כי הסתייג מכך לאחר מכן), והשבוע הצהיר כי גם בכל הקשור לאירוע שהיה הרוח החיה מאחוריו, הוא החליט לעבור למושב האחורי. "אני חושב שאנחנו בשלב בו אני יכול להמשיך הלאה למקום אחר", אמר לאחר שנשא דברי פתיחה קצרים מהרגיל בערב הפתיחה. המשך יבוא.
הכותבת הנה כתבת אירופה של חדשות 13.
