פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מהפנט, מטריל ומטריד: אי אפשר להישאר אדישים כלפי "מילים נרדפות" זוכה דב הזהב

      אפשר היה לייחל שיהיה בו יותר רגש או קוהרנטיות, אבל סרטו המדובר וזוכה דב הזהב של נדב לפיד הוא יצירה שאי אפשר להתעלם ממנה - סיוט קולנועי שממשיך לרדוף את הקהל גם הרבה אחרי הצפייה, ותצוגת המשחק בתפקיד הראשי של טום מרסייה היא נס קולנועי נדיר

      מהפנט, מטריל ומטריד: אי אפשר להישאר אדישים כלפי "מילים נרדפות" זוכה דב הזהב
      יונייטד קינג
      דירוג כוכבים לסרטים - 4.5 כוכבים (עיבוד תמונה)

      עברית מודרנית היא אולי שפה פחות עשירה מצרפתית, אבל יש לה בלעדיות על מילים מסוימות שלא קיימות בשפות אחרות. למשל - "תתחדש" ו"פרגון", וגם מושג עם קונוטציות שליליות יותר - "יורד", כינוי הגנאי שנהוג להדביק כאן למי שבמדינות אחרים פשוט מכנים "מהגר".

      "מילים נרדפות", סרטו זוכה דב הזהב של נדב לפיד, עוסק כמשתמע משמו בשפה, ובדרך בה היא מעצבת תודעה. גיבורו נולד כאן בשם יואב, אך כעת יש שיקראו לו "יורד". הוא עזב את הארץ אחרי הצבא, וטס לפריז עם כרטיס לכיוון אחד, בכוונה להשתקע בעיר האורות. התגובות למעשה שלו ממחישות לו ולנו איך זה שדווקא בעברית הדביקו מילה נרדפת כל כך שלילית למהגרים - מתוך התפיסה שמי שבחר לנטוש את ישראל, בוגד בה ומעליב אותה ואת יושביה. על הנאמנות המוחלטת הנדרשת מבניה ילמדו גם התגובות האוטומטיות לאחר זכייתו של הבמאי, בהן הובע החשש שמא הוא חלילה מעז להעביר ביקורת על מולדתו - זאת, כמובן, בלי שמישהו בכלל טרח לצפות בסרט.

      בסוף השבוע, רגע קט לאחר הבכורה הברלינאית שלו, עלה הסרט בארץ, וכך גם הקהל המקומי יוכל להתרשם ממנו. מי שיעשה זאת יווכח כי יש בו אמנם אמירות עוקצניות על ישראל, אך גם על צרפת ולא פחות מכך - על הגיבור עצמו, אולי בן דמותו של הבמאי, שבילה את צעירותו בפריז.

      הגיבור הזה, בגילומו של טום מרסיה, אמנם מרשים ביותר - אך פאתטי באותה מידה. כחלק מכך, למרות התגובות הנלעגות של סביבתו, מיד עם הגעתו לפריז מתעקש הישראלי לדבר אך ורק בצרפתית - ועושה זאת בצורה פאתטית. המבטא שלו מזכיר אבן לא מלוטשת, המשלב שלו לא נכון, אוצר המילים שלו רנדומלי והשימוש שלו בשפה נכון דקדוקית, אך לא משום בחינה אחרת.

      מילים נרדפות (יח"צ , גאי פרננדה)
      מפריז לישראל דרך ברלין. מתוך "מילים נרדפות" (צילום: יח"צ)

      כך שלמרות יומרותיו לשרוף את כל הגשרים עם ישראל ולהפוך לצרפתי כמו באגט עם ז'מבון, אין ליואב סיכוי לעשות זאת - בשל מחסום השפה, ובגלל שלל סיבות אחרות. כבר בערב הראשון שלו, פוגש הישראלי צעיר פריזאי אמיד ושובה לב (קוונטין דלמור) ואת זוגתו המצודדת לא פחות (לואיז שביאוט). הוא חושב אולי שיחד עם שניהם יוכל לחיות משולש אהבה כמו בסרטים של טריפו, אך בשלב מוקדם יגלה כי בצרפת, אינו יותר מגלגל שלישי.

      בתור פסאודו צרפתי, אם כך, אין לו מה לתרום, ובתור ישראלי החי בפריז, יש למעשה רק עבודה אחת ממנה יוכל להתפרנס עם הרקע שלו, וזה מאבטח בשגרירות. לו היה נשאר בארץ, יכול היה למצוא לעצמו שלל משלחי יד אחרים. בצרפת, אין לו ברירה אחרת, כך שדווקא הגלות מחייבת אותו להיות ישראלי מתמיד, לעבוד במוסד הדורש ממנו להגן על הדגל, להמשיך באופן ישיר את השירות הצבאי ממנו ביקש להתנער, ולבלות את ימיו כשהוא טובל בכחול לבן.

      עבודתו של הגיבור בשגרירות, בצד אנשי אבטחה שמעשיהם אינם בדיוק תשדיר תדמית לחברה הישראלית, מאפשרת ל"מילים נרדפות" לירות חיצים במטרות שהיינו מצפים: המאצ'ואיזם הישראלי, אתוס הגבורה המקומי, והנטייה הלאומית להתהדר מצד אחד בעודף ביטחון עצמי, ומצד אחר בתחושת רדיפה. כל זה נעשה בחריפות, אך גם עם ביקורת עצמית: יואב, כך נראה, שאב הנאה מסוימת מהשירות הצבאי שלו, והיחידה שעירערה עליו בזמן אמת היתה אמו, שצחקה בפרצופו של מפקדו במהלך טקס פומפוזי במיוחד, לצלילי ביצוע ל"הללויה" של חלב ודבש.

      מילים נרדפות (יח"צ , פסטיבל ברלין)
      לא שחקן, שד. טום מרסיה מתוך "מילים נרדפות" (צילום: יח"צ)

      ארסית ומעניינת עוד יותר היא הביקורת שיש לסרט על צרפת, בעיקר דרך סצינות המתרחשות בכיתת לימוד בה כל מהגר השואף להיות אזרח מן המניין, נדרש לקבל שיעורים משפילים מידי מורה פטרונית. "מילים נרדפות" מיטיב להראות כיצד המדינה שמתיימרת להיות כה ליברלית, פתוחה ומכילה, היא למעשה אליטיסטית, סגורה - וצבועה.

      באופן כללי, וכפי שיעידו גם התגובות בתקשורת הצרפתית לסרט, לפיד מפליא לשרטט את פריז העכשווית, את רחובותיה ואת הנפשות הפועלות בה. אפשר להתפלא שדווקא ישראלי השכיל לעשות זאת, אך בעצם, זה לא כל כך מפתיע: הקולנוע כבר הוכיח לנו לא פעם כי לעתים דווקא האאוטסיידר, בעיניו הזרות, רואה דברים כפי שהמקומיים לא יכולים.

      בסרט, לדעתי, חסר קצת יותר רגש, שיאזן את האגרסיביות שלו - וחסרה קצת קוהרנטיות במערכה האחרונה. עם זאת, נוסף לכל המעלות שכבר הוזכרו לעיל, יש בו עוד איכויות רבות.

      ראשית כל, תצוגת המשחק של טום מרסיה. בתפקידו הקולנועי הגדול הראשון, הוא מתגלה כהברקת ליהוק וכתגלית שכמותה רואים רק פעם בכמה זמן. הנוכחות שלו מול המצלמה לא אנושית, אלא מזכירה שד. בין השחקנים שבצידו ראוי לציין את אוריה חייק, גם הוא בתפקיד פריצה, המגלם מאבטח בשגרירות שמבקש להוציא לפועל מזימות אלימות למיניהן, ובהופעה שלו יש משהו טורד מנוחה, מבהיל אפילו.

      מילים נרדפות (יח"צ , יונייטד קינג)
      מרביץ לקהל, אבל גם לעצמו. מתוך "מילים נרדפות" (צילום: יח"צ)

      חובה לציין גם את עבודתו של הצלם שי גולדמן, שותפו הקבוע של הבמאי. לעתים המצלמה שלו סטטית ולפעמים תזזיתית, אך תמיד יש לה אימפקט מלא עוצמה, עד כדי כך שאפשר לומר כי היא שחקנית בפני עצמה בסרט, אולי אפילו הכוכבת שלו - ואיזה המחשה טובה יותר יכולה לווירטואוזיות הצורנית של "מילים נרדפות"?

      בזכות כל אלה, והודות לעבודת הבימוי של לפיד ולתסריט שכתב עם אביו חיים, אפשר להשתמש בהרבה מילים נרדפות כדי לתאר את הסרט: מהפנט ומצמרר יהיו רק כמה מהן. באחת הביקורות קראתי תיאוריה לפיה יואב מת כבר בתחילת העלילה, ומכאן והלאה אנו חוזים בחלום שלו. זו נראית לי פרשנות פשטנית, אך הממד המסויט קיים כאן ועוד איך. לכן, כיאה לשמה של היצירה הזו, היא רודפת אותך לטוב ולרע גם לאחר הצפייה.

      מילים נרדפות (יח"צ , יונייטד קינג)
      פיל בחדר שאי אפשר לעצום עיניים מולו. מתוך "מילים נרדפות" (צילום: יח"צ)

      באחת הסצינות הבולטות בסרט, המאבטח בגילומו של אוריה חייק עולה לקרון מטרו, נעמד בצד הנוסעים התמימים ומזמם באוזניהם ברעשנות ובכוחניות את "התקווה". הבחירה שלו להתעמת חזיתית עם הקהל בצורה תוקפנית ויוצאת דופן מאפיינת גם את "מילים נרדפות", שמבחינה זו מתכתב עם הסצינה הכי מפורסמת ב"הריבוע", זוכה דקל הזהב לפני שנתיים, בה מתפרץ אדם דמוי קוף לארוחה מעונבת ומחל להכות את הסועדים.

      "מילים נרדפות", ייאמר לזכותו, מרביץ גם לעצמו. הוא מלא הומור שחור, אירוניה ומודעות, ומתוך כך גיבור הסרט, ולכן גם הבמאי, מודים כי הזהות הלאומית שלהם חזקה מהם, ומרימים ידיים מולה. באחת הסצינות החזקות כאן, שהיא גם אחד הרגעים העוצמתיים שנראו על המסכים לאחרונה, מנסה יואב לפרוץ דלת פריזאית. כל כוח הזרוע שצבר בצה"ל לא עוזר לו - השער נשער סגור, והמהגר הישראלי נאלץ לחזור עם הזנב בין הרגליים.

      אפשר לאהוב או לשנוא את "מילים נרדפות", אך קשה להישאר אדישים מולו, ובטח שלא ניתן להתעלם ממנו. בין אם נתייחס אליו כגלידה על הלשון או כעצם בגרון, התהודה הבינלאומית העצומה לה הוא זוכה רק מדגישה את היותו אחת מיצירות התרבות המקומיות הבולטות של העת האחרונה, ומעמידה אותו כפיל באמצע החדר. כמו שגיבורו לא הצליח לברוח מהארץ, כך אנחנו לא יכולים לחמוק ממה שיש לו להגיד גם עלינו. הוא תקוע איתנו - ואנחנו תקועים איתו.

      מילים נרדפות (יח"צ , פסטיבל ברלין)
      התשובה הישראלית-צרפתית ל"הריבוע". מתוך "מילים נרדפות" (צילום: יח"צ)