השחור היום ירוק מאוד: המהפך שלא היה בטקס האוסקר

התחיל במהפך - הסתיים בפח. לאורך רוב הערב, נראה טקס האוסקר כמו היסטוריה בהתהוות. קטגוריה אחר קטגוריה קבעה תקדימים פורצי דרך. בעלי מלאכה שחורים זכו לראשונה בקטגוריות סרט האנימציה הארוך, עיצוב התלבושות ועיצוב ההפקה; ספייק לי, מן הקולנוענים השחורים החשובים בכל הזמנים, קטף סוף כל סוף אוסקר - פרס התסריט המעובד על "שחור על לבן"; נטפליקס רשמה הישגים חסרי תקדים, בעיקר הודות ל"רומא" אבל לא רק בזכותו, וקטפה שלל פסלונים מתחת לאפם של האולפנים הוותיקים, בקטגוריות כמו הצילום, השפה הזרה והדוקו הקצר; ואימפריית גיבורי-העל מארוול נהנתה סוף כל סוף מהכרה ממסדית, והתכבדה בשלושה פרסים הודות ל"הפנתר השחור".

ואז עלתה ג'וליה רוברטס לבמה, להגיש את הפרס החשוב ביותר - לסרט הטוב ביותר. כשפתחתה את המעטפה, הציפייה היתה שתקרא בשמו של "רומא", ובכך תספק לערב את ציוני הדרך הכי מהותיים שלו - זכייה ראשונה בקטגוריה לתוצר של נטפליקס וליצירה קולנועית שאינה דוברת אנגלית. נוסף לכך, זה גם היה יכול להיות מקרה נדיר בו הזוכה בפסלון היוקרתי מכולם מעמיד במרכזו דמויות נשיות.

תחת זאת, בישרה רוברטס כי האקדמיה בחרה להעניק את הפסלון ל"הספר הירוק" - סרט שהקהל הישראלי אימץ בחום, אבל בארצות הברית התקבל בצורה שנויה במחלוקת. צופים רבים, בקהילה השחורה אך גם מחוץ לה, רואים בו מיושן, גזעני, שמרני, פטרוני, פוגעני ומה לא, בשל הדרך בה הוא מטפל בסוגיות של גזע וגזענות, ובעיקר בשל הצורה בה הוא מתמודד עם מורשתו של המוזיקאי המנוח דון שירלי, הדמות שמגלם מהרשלה עלי,

לא פלא, אם כך, שהזכייה עוררה תגובת נגד מיידית. לפי הדיווחים, ספייק לי אף קם מן המושב שלו בזעם ועמד לצאת מן האולם במחאה, עד שמארגני הטקס אילצו אותו לחזור לשבת. לאחר מכן, במסיבת העיתונאים הרשמית של האוסקר, הבמאי חובב הכדורסל אמר כי "השופט שרק להחלטה הלא נכונה". מגיבים אחרים, בתקשורת וברשתות החברתיות, היו חריפים עוד יותר. הלוס אנג'לס טיימס, מן הסתם מן העיתונים החשובים בתעשייה, אף מיהר לצאת עם הכותרת "הסרט הכי גרוע שזכה באוסקר מזה עשור".

מבחינה אמנותית טהורה, אני דווקא מחובביו של "הספר הירוק" העשוי לעילא, אך לבחירה בסרט הטוב ביותר יש גם משמעות הצהרתית ואידיאולוגית, והאקדמיה שולחת דרכה מסר. המצביעים והמצביעות היו יכולים לבחור ב"רומא", "שחור על לבן" או "הפנתר השחור", למשל, תוצרים שהמודעות החברתית שלהם הולמת קצת יותר את רוחה של 2019, אך העדיפו תוצר שמכל בחינה, היה יכול לזכות באוסקר גם לפני חמש שנים, ואפילו לפני 15 או שלושים שנה. לא פלא שדווקא ג'וליה רוברטס, מן הסמלים ההוליוודיים הגדולים של התקופות הללו, נבחרה להגיש לו את הפרס.

אז איך זה קרה? מנהלי האקדמיה האמריקאית לקולנוע פעלו בשנים האחרונות כדי לשנות את פניה, להצעיר אותה ולהפוך אותה למגוונת אתנית ומגדרית. הצעד הזה הוביל לשינוי מסוים, כפי שהוכיחו הזכיות בכמה מן הקטגוריות, אבל היום גילינו גם מה הגבולות שלו. נוסף לכך, המתחרה המרכזי של "הספר הירוק" היה "רומא" של נטפליקס, והתברר הבוקר כי המצביעים מוכנים לכבד את שירות הסטרימינג בשלל מועמדויות ופסלונים, אבל לא בלגיטימציה ההוליוודית האולטימטיבית.

כל הדברים האלה נאמרים כמובן בתור חוכמה בדיעבד, שהרי בתחזית האחרונה שלנו ניבאנו כי "רומא" יזכה באוסקר. מפיקי ומפיצי "הפרק הירוק" יטענו, אולי בצדק, כי הסיבה לזכייה אחרת: זה פשוט היה הסרט החביב על חברי האקדמיה השנה, והם באמת ובתמים סברו כי מדובר ביצירה אנושית ומקסימה, המאירה זרקור על העבר האפל והגזעני של ארצות הברית ומעודדת הבנה ודו-קיום בימינו. ייתכן שזה המצב, וזכותם כמובן לחשוב כך. יכול להיות גם שהשיקולים לזכותה של הדרמה הקומית הזו התעלו מבחינתם על הביקורות שהוטחו בה, אבל שלא יתפלאו אם כתוצאה מן המסר שעלה מן הבחירה הזו, האמון של הציבור האמריקאי בממסד ההוליוודי והעניין שלו בטקס יפחתו עוד יותר בשנה הבאה.

מסר חיובי יותר שעלה מן האוסקר השנה היה - כל בית צריך מרפסת, אבל לא כל טקס צריך מנחה. מנהלי האקדמיה חיפשו זמן רב אחר פראייר שיסכים לקחת על עצמו את ההנחיה ואת כל האש התקשורתית הכרוכה בה. הם לא הצליחו למצוא אחד, ומעז יצא מתוק: החגיגה ההוליוודית רק הרוויחה מן הסיטואציה. בלי בדיחות קרש, בלי מונולוגים עבשים ומתמשכים, בלי קטעי קישור ברמה של טקס סיום תיכוני, האוסקר תיקתק ועבר בנעימים, ואף אחד לא שם לב שחסר משהו. אפשר לקוות שכך יהיה גם בשנה הבאה, ושגם פרסי אופיר וכל אירוע קיקיוני אחר יאמצו את הנורמה.

לא היה מנחה לטקס, וגם הרבה סנטימנטים לא היו בו. חברי האקדמיה לא התרגשו במיוחד מן האפשרות להעניק סוף כל סוף את הפסלון לגלן קלוז לאחר שש מועמדויות עקרות, וגם לא מכך שייתכן כי זו ההזדמנות האחרונה שלה לזכות. הם העדיפו להעניק את הפרס לאוליביה קולמן, שהיתה בת שמונה כשהכוכבת הוותיקה קיבלה את המועמדות הראשונה לאוסקר.

הלב נחמץ, אבל ככה זה: האקדמיה נהגה בעבר בצורה דומה עם עמנואל ריבה, אנט בנינג, מיקי רורק, סילבסטר סטאלון וכוכבים ותיקים אחרים שהיו להם הזדמנויות פז לזכות סוף כל סוף בפסלון הנכסף, אבל איבדו אותו לשחקנים צעירים מהם. מצד אחד, כאב לראות את הפנים של קלוז ברגע ההכרזה, ומצד אחר, אולי צריך דווקא לשבח את הבוחרים על האובייקטיביות שלהם. הרי לא מדובר בפרס מפעל חיים או בפינוק ניחומים, אלא בעיטור שאמור ללכת למי שהפגינו את תצוגת המשחק הטובה ביותר באותה שנה, בלי להתחשב ברקורד שלהם.

מה שבטוח, מי שהפגינו כאן גדלות רוח אמיתית הן אמה סטון ורייצ'ל ווייז המופיעות בצד קולמן ב"המועדפת" ודומיננטיות לא פחות ממנה. שתיהן היו ראויות לקבל מועמדות בקטגוריית השחקנית הראשית, אבל העדיפו להגיש את עצמן בקטגוריה המשנית כדי לפרגן לחברתן המוכרת הרבה פחות מהן, שהיתה זקוקה הרבה יותר למקפצה כזו לקריירה. הן עצמו לא זכו בכלום, אבל המהלך השתלם והניב פרס לקולגה שלהן. אז סנטימנטים אין בהוליווד, אבל אצילות כן.

ידוע גם כי בשנה בה צרפת זוכה במונדיאל, דברים טובים קורים לתרבות הישראלית. זה עבד ב-1998 וזה קרה גם הפעם, עם רצף משולש - אירוויזיון, דב הזהב בפסטיבל ברלין ועכשיו גם אוסקר, הודות לזכיית "Skin" של גיא נתיב, אותו כתב עם שרון מימון, בקטגוריית הסרט הקצר.

סביר להניח כי ההיסטריה התקשורתית המקומית נוכח ההישג הזה תוביל לתגובת נגד שתנסה לגמד אותו. לכן, חשוב להדגיש: גם אם אינו הקטגוריה המרכזית בטקס, הסרט הקצר הוא בשר מבשרה של התחרות. עובדה שהכוונה של מפיקי האוסקר לחלק אותו בזמן הפרסומות נתקלה במחאה מצד כל בכירי התעשייה והובילה לביטול הצעד המקומם, כך שהתאפשר לנו לראות את נתיב זוכה בשידור חי. נוסף לכך, בעשור וחצי האחרונים זכו בפרס יוצרים בשיעור הקומה של מרטין מקדונה ("שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי") ואנדריאה ארנולד ("אמריקן האני"), שהשתמשו בו כמקפצה כדי להפוך לשניים מן הקולנוענים המעניינים והמוערכים באירופה. עכשיו השאלה היא מה יהיה ההישג הבא של העשייה המקומית. את התשובה אולי נקבל כבר בעוד חודשיים וחצי, במהלך פסטיבל קאן.

נטפליקס היו קרובים מתמיד השנה לזכות בפסלון לסרט הטוב ביותר, אבל בסופו של דבר נשארו עם חצי תאוותם בידיים. כמובן שזה לא יגרום להם להרים דגל לבן - ולראיה, במהלך הלילה יצא הטיזר לפרויקט הקולנועי הגדול הבא שלהם, "The Irishman" של מרטין סקורסזה, עם שועלי האוסקר הוותיקים רוברט דה נירו, אל פצ'ינו וג'ו פשי, שייצא לאקרנים בסתיו הקרוב.

קשה לפסול את האפשרות שהסרט הזה יצליח במקום בו "רומא" נכשל ויביא את שירות הסטרימינג לפסגות הוליוודיות חדשות. מה שלא קרה השנה בטח יקרה מתישהו - אולי כבר ב-2020.