התסריט של "המועדפת" נכתב כבר לפני עשרים שנה, אבל אף אחד לא רצה לגעת בו. הסיבה לכך היתה שהוא מציב במרכזו שלוש דמויות נשיות, ולגברים יש תפקיד שולי ביותר. לכן, טענו אז המפיקים, אין לו פוטנציאל מסחרי, והם העדיפו להשאיר אותו על המדף.
כיום, הדברים קצת השתנו. וכך, לא רק ש"המועדפת" סוף כל סוף יצא לפועל, אלא שמאז הקרנתו בקיץ האחרון במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל ונציה, הוא הפך לאחד הסרטים המדוברים של השנה. בין היתר, הדרמה התקופתית הזו קטפה עשר מועמדויות לאוסקר, כולל בקטגוריות המרכזיות ביותר, ובכך מובילה את המירוץ יחד עם "רומא" המהולל.
הסרט, שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע לאחר שכבר הופץ בארצות הברית, בריטניה וכמה מדינות אחרות וגרף ביקורות מהללות, היה יכול להיקרא גם "המושפלת". זאת, כיוון שהוא עוסק במשחקי הכוח, המניפולציות וההשפלות שנפוצות אולי בכל מערכת היררכית, ולפי המתואר כאן, היו שכיחות במיוחד בחצרה של המלכה אן בתחילת המאה ה-18.
התסריט, אותו כתבה במקור דברה דיוויס ואז שכתב טוני מקנמרה, מתבסס באופן חופשי ביותר על העובדות ההיסטוריות. בין השאר, הוא מציג את התיאוריה לפיה המלכה אן, בגילומה של אוליביה קולמן, ניהלה קשרים אינטימיים ביותר עם יד ימינה, שרה, אותה מגלמת רייצ'ל ווייז, שמעמדה הרם בחצר המלוכה מתערער בעקבות הגעתה של בת דודתה, אביגיל. הצעירה האדמונית, אותה משחקת אמה סטון, מתחילה את דרכה כמשרתת הפשוטה ביותר, אך אט-אט עושה את דרכה לצמרת, על חשבון בת משפחתה כמובן. היא עושה זאת, אלא מה, באמצעות שלל תמרונים אכזריים, הדורשים ממנה לבזות אחרים, אבל גם להיות נכונה לשמש בעצמה אסקופה נדרסת.
עוד בנושא:
ריאיון שלנו עם במאי הסרט יורגוס לנתימוס
ריאיון שלנו עם כוכבת הסרט רייצ'ל ווייז
ריאיון שלנו עם כוכבת הסרט אמה סטון
"המועדפת" מיטיב להמחיש את מנגנוני הביזוי הקיימים בחצר, ובעיקר את הדרך בה הם משכפלים את עצמם. כך, למשל, רגע אחד מתעללת אביגיל באמצעות כף הרגל שלה באחד מארנבי המחמד של המלכה, ורגע אחר היא מוצאת את עצמה כשהרגל של אן רומסת אותה ללא רחמים. בכלל, לגפיים יש כאן תפקיד מרכזי, וגם למין כמובן. בשלב מוקדם של העלילה מספרת המשרתת הג'ינג'ית כיצד ידה מאפשרת לה להעניק שירותים מיניים המסייעים לה לשרוד בעולם הזה, ואז אנחנו רואים כיצד היא שוב ושוב אכן עושה זאת.
"המועדפת" מיטיב גם לעצב את שלוש הדמויות, ולשחק עם הציפיות שלנו מהן. שרה מתחילה את הסרט כדמות שהקהל עוין אותה, אבל עם הזמן היחס שלנו כלפיה מתהפך. אביגיל יוצאת לדרך כעלמה במצוקה שאי אפשר שלא לרחם עליה, אבל גם כאן, חל היפוך בעמדה שלנו לגביה. ובאשר לאן - אמנם היא המלכה, ולכאורה אחת הנשים החזקות בעולם באותה תקופה, אך היא גם הדמות הכי עלובה פה. ברגע פאתטי במיוחד, היאה למערכון של מונטי פייתון, אנו אף צופים בה אוכלת עוגה, מקיאה אותה ואז ממשיכה לאכול.
עוצמת הדמויות נובעת מהתסריט, אך גם מתצוגות המשחק. "המועדפת" התברך בשלוש מן השחקניות הטובות בסביבה, וכל אחת מהן נמצאת כאן בשיאה, ונוגסת בתאווה בנתח הבשר העסיסי שניתן לה. לא סתם כל אחת מהן מועמדת לאוסקר.
את "המועדפת" ביים יורגוס לנתימוס, היווני שפרץ לפי כעשור עם "שיני כלב", וזה סרטו השלישי דובר האנגלית, לאחר "הלובסטר" ו"להרוג אייל קדוש". בזכות העבודות הללו, הפך הקולנוען האירופאי לחביב הפסטיבלים. כמצופה ממנו, גם הדרמה התקופתית הזו אינה מתגלה כסרט אוסקר קלאסי.
קודם כל, יש כאן ממד פרוורטי מובהק. סצינה אחת מוקדשת למירוץ ברווזים, אחרת למעין משחק משונה בו משליכים אנשי החצר רימונים על גופו העירום של איש שמן ואומלל, ולאורך כל הדרך גם מטיילים בסביבה 17 ארנבים, שהמלכה מטפחת לזכר כמות דומה של ילדים שהיו לה, ומתו בלידה או מעט לאחר מכן.
נוסף לכך, הבמאי גם מציג גישה שונה לדרמה התקופתית, אחת הסוגות הנדושות והמעושות שיש. הוא לוקח את הכללים שלה, ומועך אותם בידיו כמו שאנשי חצר המלוכה עושים לרימונים. אין בסרט איזשהו מהלך קיצוני באופן מובהק, כמו למשל השימוש של סופיה קופולה במוזיקה משנות השמונים ב"מרי אנטואנט", אבל יש בו שילוב של שפה מודרנית שלא היתה שגורה במאה ה-18 ונימה צינית וחריפה שאופיינית יותר לימינו מאשר לאותה תקופה. גם סגנון הבימוי אינו מעונב ומהוגן כמצופה מסרטים מסוג זה, אלא פרוע בהרבה.
הבעיה היא שלעתים נראה הסרט כמו דאווין גס של במאי הנחוש להוכיח את היותו הילד הרע. "המועדפת" דליל יחסית בקלישאות, אבל לא נטול מניירות, וחוצה את הגבולות שבין המתוחכם למתחכם, ובין המוזר למנוכר. צרה נוספת היא שכל התככים מתרחשים על רקע נסיבות היסטוריות משמימות למדי: הדיון האם יש להעלות את המסים כדי לממן את מלחמותיה של הממלכה. כל זה מעט רפטטיבי ובעיקר מתמשך - הדרמה נמשכת כמעט כשעתיים. כיוון שמלכתחילה היא בנויה כמעין תיאטרון בובות גרוטסקי, בשלב מסוים קשה שלא להרגיש את עצמנו כלואים באופן לא נעים בתוך החלל הקטן שלו, מוקפים רפש וזוהמה.
לכן, המחמאות והתארים שקוצר הסרט נדמים לי מעט מוגזמים, ואולי נובעים גם מתזמון יציאתו השנה ולא רק מאיכותו האובייקטיבית. אך למרות ההסתייגות המשמעותית הזו, יש בו גם הרבה איכויות ומעלות, ובזכותן הוא מצליח להציג תובנה ולשאול שאלה, ושתיהן חזקות.
קודם כל, "המועדפת" ממחיש היטב כמה נורא היה העולם במאה ה-18. לא היתה היגיינה בסיסית, לרוב המחלות לא היה מזור, ולפי הנתונים הסטטיסטיים, אחד מכל ולד שני היה מת לפני יום הולדתו החמישי. נוסף לכך, החברה נבנתה כך, שאם לא היית בן מלוכה, לא היית כלום, אז לא פלא שהדמויות כאן מוצאות את עצמן בכאוס כזה, ונאלצות להתרפס ולהתפלש בבוץ - לא כדי לנצח, לא כדי לזכות בתהילה, אלא רק בשביל ליהנות מרמת חיים אנושית.
לאור כל זה, קל היה לבוא ולומר כי הדמויות בסרט מתנהגות כמו סמרטוטות והופכות אחרים לכאלה אך ורק בגלל הנסיבות ההיסטוריות, וכי לא היתה להן ברירה אחרת בעידן בו חיו. אך כיוון ש"המועדפת" חומק מכבלי הדרמה התקופתית, ומדבר בשפה עכשווית, הסיפור שבו מקבל תוקף רלוונטי גם לימינו, וכך עולה השאלה: האמנם התנהגו כך רק במאה ה-18 וקודם לכן, או שזה פשוט טבעה של החברה האנושית, בכל מצב ובכל זמן?
לא משנה מה התשובה, המסקנה היא שהגיבורות כאן קורבנות - אם זה של התקופה המסוימת, או של המבנה החברתי העל-זמני. לכן, למרות כל ההתנהגויות האנושיות המחרידות שמתוארות בו, אי אפשר לומר כי מדובר ביצירה שונאת אדם. כשם שאף דמות בה לא מנצחת, אף אחת אינה רעה בנשמתה. כולן, בסופו של דבר, חסרות אונים. לכן, ולמרות כל ההומור השנון שיש בו, "המועדפת" הוא מעל הכל סרט עצוב מאוד.
