הטוב
היה קצת קשה לראות את הטוב דרך מצוקת הרעב הקשה של קנקאי, אבל אני מנסה לא להסתכל בקנקאי אלא במה שיש בו. ויש בו דבר אחד מעולה - לונא. לונא הזאת חיה. היא ממוקדת, היא חדה, היא לא מתבכיינת, ואני צופה לה גדולות במשחק. אפילו כשמישמיש נורי לקח לה את הברזנט היא לא איבדה את הכבוד העצמי שלה, ובטח גם עזר שהיא בדיוק אכלה בננה ואבוקדו.
עוד בוואלה תרבות:
יובל המבולבל: "הייתי כמו ציפור פצועה שירו בה חצים לתוך הנשמה"
"טרנסקידס" נותנת תשובה מוחצת לכל מי שתהה איך נער רוצה לשנות את מינו
מעט הברקות, הרבה גימיקים: יותר משהוא מצחיק, חנוך דאום בעיקר מנג'ס
הרע
נעמה קסרי והאוכל. בפרק הזה דובר כל כך הרבה על רעב, שנאלצתי להפסיק לגרוס שוקולד מול הטלוויזיה. לא נעים. אבל נעמה ממשיכה להקשות את לבה ולהתקמצן על כוס אורז. "זה המשחק", היא חוזרת ומסבירה, "הם לא מבינים שזה משחק?". וזה לא שהיא לא צודקת. ברור שזה המשחק, ומן הסתם לתת לשבט המפסיד אוכל מנוגד לאינטרסים שלה, ונכון, זה לא "הגיוני" להאכיל את המתחרים או לאפשר להם לנוח, כי למחרת הם יהיו במצב שבו יוכלו לנצח. מצד שני, יש משהו מחריד בזה שהיא מצליחה להישאר מנותקת מהעובדה שהם כל כך סובלים, בניגוד לג'ובאני החמוד הזה, שאשכרה בכה כשראה אותם מחסלים את קערת האורז המסכנה שלהם. אז נכון, ג'ובאני לא שחקן הישרדות קשוח כמוה, אבל הרבה יותר קל להתחבר לאמפתיה המוגזמת שלו מאשר לנתק הרגשי שלה, כשדווקא היא אמורה להבין בדיוק מה עובר עליהם, בתור אחת שחוותה את זה בעצמה. היא אמורה להבין שבשבילם זה עדיין לא משחק חביב כמו בשבילה, שיודעת מה צפוי ושזה תיכף נגמר - אלא מצוקה אמיתית.
הרי מתוך עומק המצוקה כמעט בלתי אפשרי להסתכל על הדברים מלמעלה, להבין שזה רק פסיק בחיים שלך. באופן אירוני, מצוקה הישרדותית הופכת את כולנו לבודהיסטים אינסטנט - פתאום המושג "כאן ועכשיו" לא דורש הסבר, כי אתה חי אותו. באמת לא מעניין אותך מה יהיה אחר כך, כי כשאתה סובל ממש, אין אחר כך. לא ברור איך לא כואב לה הלב לראות אותם יושבים בדיכאון מתחת לסכך העלוב שלהם, ומתפללים לבוקר, או למוות מהיר, מה שיגיע קודם. ריחמתי עליהם גם קודם, אבל הדאגה שלי התעצמה מאוד כשהם התחילו לצחוק מהבדיחות של אסף אשתר. אם זה לא סימן מצוקה, אני לא יודעת מה כן.
ה"למה מה קרה"
דווקא במשימה קנקאי פתחו יפה בעוד איפוגו מדדים מאחור ומנסים לשנע את שמחה במעלה הסולם, ולמרות זאת מצליחים להגיע לחלק האחרון של הרוגטקה באותו זמן. אייל-אני מפורסם-יותר-מכולם-ברקובר היה על הרוגטקה הצהובה, ואורין ג'ולי, מפאת היותה דוגמנית נשק, השתלטה על הרוגטקה של קנקאי. ופישלה, מה זה פישלה. ולא רק שפישלה, חצי שעה אחר כך ושמונה מאות קללות היא לא הסכימה לתת למישהו אחר לנסות.
הבחורה היתה כל כך עסוקה בלהוכיח משהו שלא מעניין אף אחד חוץ ממנה, עד שחיסלה במו ידיה השמאליות את המשימה. "תמיד אמרתי שיש לי בעיות קשב וריכוז", היה התירוץ המטופש שלה. מעבר לעובדה שנמאס כבר לשמוע את זה, כי זה התירוץ של כל אנאלפבית בעשור האחרון, מה הקשר בין חוסר יכולת לקלוע למטרה לבין קשב וריכוז? וכשזה לא שכנע את חברי השבט הגיע תירוץ מטופש מספר 2: "באתי לכאן לעבוד על האימפולסיביות שלי". שוב, הקשר בין הדברים לא ברור. וכשגם זה לא הצליח, היא חתמה בניסיון אחרון לקבל קצת אמפתיה: "באתי לכאן לעבור תהליך". מה נהיה עם המילה תהליך, תגידו לי? מה, היא המשה איבגי של המילים שהיא מופיעה בכל משפט פתאום?
קנקאי שוב הפסידו, והגשת הפרס היתה מחזה מכמיר לב. בחיים לא ראיתי אנשים מתרגשים כל כך מכמה עלי בזיליקום. עד כדי כך שגם אני קיבלתי הערכה מחודשת לחיים. ברגע זה אני הולכת להתחבק עם שקית עדשים מהסופר.
חכמת השבט
"רגע, אני חייבת קודם לשמוע את הסוף" (עינת ארליך בניסיון נואש להשתיק את מני).
"שמחה מנסה לעלות" (גיא זוארץ מפרשן את המשימה, מיואש).
"אין מרבונה כמוני בכל העולם, לא רק בהישרדות" (שמחה, אחרי שהרופא שחרר אותה מהמשימה, שוב. ואגב, מה זה מרבונה?)
"אורין, גם באינסטגרם אני מנצח אותך -יש לי יותר מחצי מליון עוקבים ויש לי גם וי כחול" (אייל ברקובר, סתם, כי יום שני)
אני אקח את הפרוסטטה שלי ואלך להביא לכם אוכל" (אסף אשתר, חי בסרט שג'וזי מבין מה זה פרוסטטה).
"בסוף, הלב קובע" (ג'וזי, לקערת אורז וגחל).