לפני כמה שנים, שקע אביו של שרון בר-זיו בתרדמת, ומת זמן מה לאחר מכן. "באותה תקופה, בבית החולים ואז בשבעה, הייתי מוקף בחום. הדבר היחיד שטוב בסיטואציות האלה, שבזכותן אתה יכול לגלות עד כמה אוהבים אותך", הוא מספר.
באותם ימים, שמע הקולנוען ברדיו על חייל שנפצע קשה בצוק איתן, ועל אביו, שלא עזב את מיטת חוליו, המספר כי חבריו מהצבא מחכים לו שיתעורר. אז גמלה בלבו ההחלטה לשלב בין שני הדברים, ולכתוב סרט על צעיר שעלה על מטען במהלך שירותו הצבאי ונמצא בקומה, על משפחתו השוהה בצידו, ובעיקר על אבא שלו, שלא מאבד לרגע את האמונה שבנו יחזור לעצמו.
עם הרעיון הזה הוא ניגש למשרדו של מארק רוזנבאום, אחד המפיקים הבולטים בתעשייה הישראלית. כהרגלו, המפיק הקשיב להצעה בעודו אוכל כריך עם פסטרמה, ואז אמר לבמאי בקצרה - "תכתוב את התסריט, ונעשה מזה סרט".
בר-זיו עשה כדבריו: הלך הביתה, התיישב במשרדו, ויצא ממנו רק אחרי שלושה שבועות, כשהתסריט המלא בידיו. הוא קיים את הבטחתו, וכך גם רוזנבאום, שאכן עשה מזה סרט - "בוקר טוב ילד", שעולה כאן בסוף השבוע.
אף שבר-זיו כבר בן 52, זהו סרטו העלילתי הארוך השני בלבד כבמאי, אחרי "חדר 514" שיצא בתחילת העשור וזכה לשבחים. מדובר במקרה נדיר למדי יחסית לתעשייה המקומית של מה שנהוג לכנות באנגלית לייט בלומר, אחד שפרח מאוחר.
בר-זיו החל את דרכו כשחקן, כיכב בין השאר ב"בלוז לחופש הגדול" ונחשב אחת ההבטחות הגדולות של עולם המשחק הישראלי, אך עזב את התחום, ובמקום זאת שיגשג בעולם הפרסום. לפני כעשור החליט שהוא רוצה לביים, והתחיל הכל מאפס. הוא למד בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, יחד עם סטודנטים שהיו יכולים להיות הבנים שלו, ואז התגלה שבמקרה שלו, אכן טוב מאוחר מאשר לעולם לא. "חדר 514" היה סרט מוצלח ו"בוקר טוב ילד" אפקטיבי עוד יותר.
מדובר בדרמה מרגשת להפליא, אנושית ואותנטית, הכתובה מעולה, מבוימת מצוין ומשוחקת נהדר - אביב אלקבץ מגלם את החייל הפצוע, יותם קושניר את חברו הטוב מהצבא, הדר ברוך את אחותו, קרן מור את אמו ובר-זיו עצמו, בקאמבק קולנועי, את אביו.
חוץ מהופעתו כניצב ב"חדר 514", בר-זיו לא הופיע על המסכים כבר כעשרים שנה, אז קשה שלא לתהות על עצם נוכחותו כאן. "גם אני שאלתי את עצמי למה לא ליהקתי את מנשה נוי, או משהו כזה", הוא מודה. "אין לי תוכנית לחזור לשחק בסרטים, זה פשוט היה חלק מניסיון שלי להשלים איזשהו תהליך של ריפוי. גם בכתיבה וגם בנוכחות שלי מול המצלמה, חשפתי את עצמי הכי הרבה שאפשר. תשמע, זה מדהים, יש כאן אולי סצינה אחת שאני לא משתתף בה. אתה יודע מה זה לראות את עצמך ככה? צ'רלי צ'פלין היה מתמוטט אחרי כל סרט שעשה, והיו מאשפזים אותו. האבוריג'ינים לא מצטלמים כי הם מאמינה שהמצלמה לוקחת להם חלקים מהנשמה. בקיצור, זה לא דבר קל".
והיה שווה? זה עזר?
"כן, מאוד. תשמע, כשאבא שלך מת - זו פגיעה איומה, ולא משנה מתי זה קורה. אבא של זוגתי מת כשהיתה בת שלוש, ואבא שלי מת בסוף שנות הארבעים לחיי, אבל האפקט דומה. כל עוד שהוא חי, אתה יודע שיש לך אבא. כשהוא מת, אתה פתאום הופך לאבא, אתה תופס את המקום שלו, וזה מטלטל. העשייה של הסרט עזרה לי להתמודד עם האובדן. הרי במציאות, מה שקרה זה שאבא שלי שקע בתרדמת ומת. בסרט, התהליך הוא הפוך: החייל בקומה, בן דמותו של אבי, מתעורר אט-אט, כך שדרכו החזרתי את אבא שלי לחיים".
העובדה שיש לך בת, אבל אין לך בנים, הקלה עלייך לכתוב סרט על אבא שהבן שלו בתרדמת? לא היית מסוגל לעשות זאת אם היה לך בן? או לחלופין, לא היית מסוגל לכתוב על ילדה בתרדמת?
"לא הייתי מסוגל. בכלל, אני לא מסוגל לכתוב דמויות נשיות שקורה להן משהו רע. כאבא לילדה, אני לא יכול לכתוב תסריט על מישהי שנאנסת, למשל".
היית חובש קרבי בצבא. גם לזה היה חלק בכתיבת הסרט?
"ראיתי דברים, ראיתי פציעות מאוד קשות, אבל אולי אני מפחד לחטט בזה. יש לי קופסה וזה סגור בה. פה ושם, היא נפתחת וזה צץ. 'בוקר טוב ילד' הוא אולי סוג של נגיעה במקום הזה, במה שיש בראש שלי. תשמע, החייל סובל מפציעת ראש וזה לא מקרי. קראתי פעם מאמר של ג'אד נאמן שהראה כי רוב הפציעות הצבאיות בקולנוע הישראלי הן באזור המעיים, אצלי זה בראש - אולי כי אני עוסק בפוסט-טראומה, אבל לא שלי, של כולנו. כשכתבתי את הסרט, התחברתי לתת-מודע הקולקטיבי של החברה הישראלית, בלי פילטרים, לא רק אליי אלא גם אלייך ולכל מי שמסביבי. כולנו פצועים. ביום חמישי האחרון היו אזעקות בתל אביב. רצנו למקלט והיינו שם עם המון הורים מפוחדים עם תינוקות על הידיים".
וכשאתה מחובר ככה אלינו, יש איזה מסר שרצית להעביר לנו?
"אני חושב שכולנו בתרדמת ואנחנו חייבים להתעורר. החייל הזה מסמל את המצב החברתי שלנו. די, הגיע הזמן לקום. מה זה הדבר הזה שזקנות שוכבות במסדרון בית החולים, בסטארט-אפ ניישן שמתפוצצת מכסף? איך זה יכול להיות? המדינה לא התעוררה לדברים החשובים באמת".
לא מזמן חגגו 30 שנה ל"בלוז לחופש הגדול" בהשתתפותך, שעסק גם כן בקשר בין הצבא לחברה הישראלית. משהו השתנה מאז עשייתו ועד היום?
"כלום! כשהגיבור בסרט יתעורר, לאיזו מציאות הוא יתעורר? לאותה ישראל שאליה נרדם. אותו דבר לגבי 'בלוז לחופש הגדול'. הוא עסק ב-1971 אבל נעשה ב-1987, ושום דבר לא השתנה בעשור וחצי הללו. שום דבר לא השתנה גם בשלושים השנה שעברו מאז הפצתו. אנחנו באותו מקום. לפעמים אני שומע חדשות ושואל את עצמי - 'רגע, באיזה שנה אנחנו עכשיו?'. הרי מקריאים בדיוק אותם טקסטים כמו פעם. אז תגיד לי, אנחנו לא בתרדמת?"
כיוון שהסרט קיבל תמיכה מינימלית ביותר מן הקרנות, הוא נעשה בתקציב מוגבל והיה תלוי ברצון הטוב של השותפים לעשייתו - למשל, הצלם זיו ברקוביץ', מטובי בעלי המלאכה המקומיים בדורו. "הוא אמר למפיק מארק רוזנבאום - שלח לי כרטיס טיסה ואני בא, לא צריך יותר מזה", מספר בר-זיו בהתרגשות. "אנשים הרגישו שעשיית הסרט היא מצווה, וזה נורא חימם לי את הלב. אותו דבר עם קרן מור, אותה אני מכיר מהצגות בהן שיחקנו יחד בעבר. כשהתקשרתי אליה בפעם הראשונה, היא אמרה לי 'אל תדבר איתי על כסף, תן לי לקרוא את התסריט קודם".
ואיך היתה העבודה איתה?
"בהתחלה, היא אמרה לי - 'אני מסכימה לעשות את הסרט, רק אם אוכל לתת אינפוטים', וזה הרתיע אותי קצת. אמרתי לעצמי 'אני כתבתי שיר, אז שהיא תשיר אותו וזהו'. ואז, שאלתי את עצמי - 'רגע, מה אתה אידיוט? קרן מור, עם כל הניסיון שלה, הדיווה מספר אחת של הקולנוע הישראלי, מסכימה לתת לך הערות, אז תגיד תודה ותשתוק; מה עוד שכתבת דמות של אמא, אבל אתה לא אמא בעצמך וגם לא אישה, אז בטח שאתה זקוק לה, היא יכולה רק לתרום. ובאמת, היא תרמה המון".
אגיד משהו נחמד ואשאל משהו פחות נחמד. ההופעה שלך בסרט ממחישה איזה כישרון משחק יש לך. אתה לא מרגיש שהקריירה שלך התפספסה והוחמצה?
"אספר לך משהו שבחיים לא סיפרתי. בסוף שנות השמונים, כשנחשבתי להבטחה גדולה, עמדתי מאחורי הקלעים של הצגה בקאמרי עם אחד השחקנים הוותיקים בישראל, והוא הסתובב לעברי וסיפר לי שהבמאי איתו עבד בכל ההצגות הקודמות שלו, החליט הפעם לא ללהק אותו. 'הוא אפילו לא לקח אותי לאודישנים', הוא בכה לי בדמעות, ובאותו רגע הבנתי שאני לא רוצה להיות חלק מן העולם הזה יותר. זה פילח לי את הלב, הרגשתי כמו ילד שמתעורר".
חוויה מטלטלת נוספת שעבר הבמאי היתה כשבמסגרת העבודה על הסרט, נפגש עם ד"ר ירון סחר, מנהל מחלקת פגיעות ראש בבית לוינשטין. "הוא קרא את התסריט ואישר אותו, ועבד עם אביב אלקבץ שמשחק את הילד בתרדמת כדי להדריך אותו איך להחזיק את היד ואת הראש", מספר הבמאי. "בסוף הפגישה איתו, הוא אמר לנו 'בסוף המסדרון שוכב חייל, בדיוק כמו זה שיש בסרט שלכם'. לא יכולנו לקום מהכיסא. אמרנו לעצמנו 'אנחנו עושים סרטים, אבל יש אנשים שזה החיים שלהם".
בטח כבר שמעת קובלנות על כך שהסרט מדבר רק על הקורבנות בצד הישראלי.
"זה קרה לי בפעם הקודמת, עם 'חדר 514'. הסרט הוקרן בפסטיבל קאן ובסוף ההקרנה קם מישהו וצעק באנגלית 'איפה הפלסטינים? אתה עושה סרט שלם על המצב ואין בו פלסטיני אחד!'. היתה דממה ועניתי לו אז את מה שאענה לך עכשיו, שהמצב נוכח ואתה לא צריך תמיד להראות את כל הדברים או לטחון אותם. אנחנו אומרים שהחייל הזה חזר מעזה, שהוא נכנס לבית שהתפוצץ בעזה, אז כמובן שמכך עולה גם השאלה מה הוא עשה בעזה"
"תשמע...אני לא רוצה להתחמק ולו לרגע מהשאלה השלך, אבל אני חושב שמותר לי לבוא ולשאול בסרט - מה עם החמלה על עצמנו? אנחנו, כחברה, נורא אלימים כלפי עצמנו, ואולי אם נגלה קצת חמלה פנימית, נוכל לגלות אותה גם כלפי אחרים. מצד אחד, אני חושב שיצא סרט קצת ציוני, ולא פלא שהוא מצליח בפסטיבלים יהודים וישראלים בעולם. אני נורא אוהב את ישראל. המדינה הזו - אין דברים כאלה, צריך רק לאפס את העירנות והתודעה על מה שאנחנו עושים פה".
בעניין אחר לגמרי, "בוקר טוב ילד" אולי נכנס לסרט הישראלי בהיסטוריה שמדבר על ערן זהבי ודור מיכה. הגיבור כל הזמן מדבר על כך שהוא אוהד הפועל תל אביב ובנו אוהד מכבי, ואחת מסצנות השיא מתרחשות על רקע צפייה בדרבי. מאיפה זה בא?
"אני מת על כדורגל, שרוף, ומגיל צעיר הולך למשחקים. נורא מעניינת אותי המנטליות שיש סביב המשחק ואני מאוד אוהב כדורגל ישראלי. זה אולי חרא, אבל זה שלנו".
סליחה על השאלה, אבל אם אתה אוהד הפועל, אז למה שהבן לא יהיה אוהד הפועל גם כן?
"לענות לך לציטוט? טוב, יאללה. תשמע, כואב לי להגיד את זה, אבל אני יודע שלהרבה אנשים קשה להתחבר להפועל, ואם הייתי עושה את הילד אדום ולא מכביסט, זה היה מקשה על החיבור הרגשי של הקהל לסרט. אני ממש מצטער, אבל אתה אוהד הפועל בעצמך, אז אתה תבין אותי".
באיזו מידה העבודה שלך כקופירייטר עזרה לך כתסריטאי?
"כקופירייטר, אתה צריך ליצור במינימום מילים מקסימום אפקט וזה העיקרון שמנחה אותי גם כתסריטאי - להגיד כמה שיותר בכמה שפחות, ולכן אני כותב סרטים מינימליסטים וגם קצרים יחסית.
עיקרון לא פחות חשוב הוא להניע לפעולה. קח לדוגמה פרסומת שכתבתי פעם, 'מדליק מי שמקליק ראשון'. מה יש כאן? הנעה לפעולה, שהאבא/אמא והילד/ה ישחקו מי חוגר ראשון. גם ב'בוקר טוב ילד', הרצון שלי הוא כל הזמן להפעיל אותך, שתדחוף את הגיבורים, שתחבק אותם, שתרגיש מגויס למשפחה, שתרצה שהחולה יתעורר".
כמי שעבד בעבר עם מוטי מורל, אייל ארד וגיל סמסונוב, מה אתה חושב על תעמולת הבחירות עד כה?
"די חלשה, מאוד חלשה אפילו. הסרטון של איילת שקד? זה היה מין גימיק כזה. ואיזה ססמאות יש בכלל? 'ישראל לפני הכל'? 'ימין חזק'? זה ססמאות נורא כלליות, ואין בהן הנעה לפעולה. 'ישראל מחכה לרבין' זה דוגמה לססמה מצוינת שמניעה לפעולה, גם 'נאש קונטרול', השנה עוד לא ראינו משהו כזה".
