מדהים, מטלטל ומקומם: מצעד פרקי 9 של "משחקי הכס"

בסרטון: קטע מתוך "משחקי הכס" עונה 3 פרק 9

שבעה גברים - ג'ון, טורמונד, ג'ורה, גנדרי, כלב הציד, בריק דונדריון ות'ורוס - ועוד כמה נספחים יצאו ממצפה המזרח אל מעבר לחומה, על מנת ללכוד מת מהלך ולהביא אותו דרומה, להציג אותו בפני סרסיי לאניסטר כדי להשיג הפסקת אש שתאפשר לג'ון ודאינריז להילחם במתים בלי להתעסק בזוטות כמו כיבוש ווסטרוז.

היו לא מעט רגעים יפים בפרק הזה, בעיקר בזכות החיבורים האנושיים שלו בין דמויות שמעולם לא נפגשו או התאחדו לראשונה מזה שנים רבות, אבל הם טבעו בים של מהלומות לאינטליגנציה שלנו, בראשן פרק הזמן הזעום שנדרש לגנדרי לרוץ ממקום הקרב אל החומה, לשלוח עורב לדאינריז כדי שתגיע להושיע אותם, ומעופה שלה עם הדרקונים מדרגונסטון - כיפוף כל חוק של המרחב והזמן כפי שהכרנו אותו בווסטרוז, יריקה במורשת של הסדרה ובפניהם של המעריצים.

כן, היה ספקטקל כמו שיוצרי הסדרה דן ווייס ודיוויד בניוף כבר הוכיחו שהם יודעים לעשות. כן, למלך הלילה יש עכשיו דרקון משלו, אבל בכללותו הפרק הזה הוא תצוגת תכלית של כל מה שהשתבש בדרכה של "משחקי הכס".

לראשונה בתולדות הסדרה קיבלנו פרק שהתרחש כולו במקום אחד, שינוי כל כך מרענן ביחס לשברירי הסיפורים שהציגה כל העונה שלפני כן (משהו שלא מורגש בצפייה מרתונית, אבל מייגע להפליא בצפייה שבועית). הצי הימי של סטאניס מגיע סוף סוף אל מעלה מלך, רק כדי להיתקל באש הפרא שהכין טיריון מבעוד מועד.

היו שפע של דברים שרוממו את הפרק הזה. סצנת האש הירוקה מרהיבה ממש, ג'ופרי שבורח בפחד מוסיף עוד לשנאת אנשיו כלפיו, הכלב שנכנע באמצע הקרב (אולי ככה הוא שרד כל הזמן הזה?) ואף מציע לסאנסה לקחת אותה לביתה. טיריון שנבגד ונחתך בפניו במהלך הקרבות על ידי אדם מכוחותיו, וניצל מיד על ידי פודריק ממוות. סאנסה, היונה הקטנה, שהפגינה מניפולטיביות ראויה להערצה כאשר לחצה על הכפתורים הנכונים אצל ג'ופרי הפחדן באמצעות השוואתו לאחיה רוב, ולבסוף הגעתו של טייווין עם צבא רמות גנים (משפחת טיירל) שהותירה תחושת אמביוולנטיות - מצד אחד טיריון נושע, מצד שני גם סרסיי וג'ופרי.

סצנת האקשן המדהימה, המסעירה ושומטת-הלסת של העונה החמישית הגיעה דווקא בפרק השמיני - "הארדהום". ג'ון, אד וטורמונד הגיעו אל הארדהום שמעבר לחומה כדי לשכנע את הפראיים להצטרף אליהם ולעבור את החומה דרומה לפני שהמתים יגיעו אליהם. אלא שבדיוק אז המתים הגיעו אליהם. כך שהפרק שאחרי כן, האמור לספק את שיא העונה, החוויר ביחס אליו, ואף על פי כן סיפק כמה רגעים טובים.

נדרשה כמעט עונה לשכנע את דאינריס לפתוח את בורות הלחימה כדי לתת לעם הסחת דעת ולהפסיק את מעשי הטרור של בני ההרפיה, וכאשר נעתרה לבסוף נדמה היה שאכן השקט חזר אל מירין. אלא שבשיאו של אירוע הפתיחה החגיגי, אחרי שג'ורה שוב הפתיע אותה בזירה על אף ששילחה אותו מעל פניה, הוא זיהה ניסיון להתנקש בה וסיכל אותו באמצעות חניתו. או אז חלק עצום מהקהל התגלה כבני הרפיה בעצמו - עטו את מסכות הזהב המאיימות והחלו לצבוא על המנהיגה הכפויה ועל אנשיה - טיריון, ג'ורה, מיסאנדיי, דאריו נהאריס ותולע אפור. הגם שכמו תמיד הגיח דרקון להושיע אותה, במקרה הזה דרוגון, האופן המפורט שבו הסיקוונס הזה נחשף בפנינו היה מרתק ומרהיב, כך שהיה יותר מאשר סתם עוד ישועה מלאת להבות ברגע האחרון.

אבל מה שהפך את הפרק לבלתי נשכח הוא דווקא עלילת המשנה שלו - הקרבתה של שירין באראתיאון על ידי הוריה והכוהנת האדומה, מלסינדרה. זו הייתה אחת הסצנות המחרידות בסדרה שידועה בכאלה, שריפת ילדה קטנה ותמה על המוקד, בעוד אביה אטום הפנים מביט בה ואמה נשברת באמצע ומנסה לשווא למנוע את האסון. צרחותיה של שירין מוסיפות להדהד גם אחרי מותה.

פעם שנייה בתולדות הסדרה שקיבלנו פרק שכולו מתמקד במקום אחד, וכמו "בלאקווטר" גם אותו ביים ניל מרשל. ההבדל הגדול בין שני הפרקים היה בעיקר ביחס לעונות שהם חלק מהן: העונה השנייה הייתה כל כך נינוחה עד שהפרק התשיעי בה היה משלהב להפליא, ואילו העונה הרביעית הייתה כה עמוסה ודחוסה (מותו של ג'ופרי, בייליש מבריח את סאנסה מהעיר לראשונה מאז העונה הראשונה, המשפט של טיריון שהוביל לקרב בין אוברין מארטל להר, ובסוף העונה טיריון רוצח את אביו ואת שיי לפני שהוא נמלט מהעיר) עד שהפרק התשיעי נראה יחסית חיוור.

אבל מדובר בפרק מצוין: אחרי התקדמות איטית להפליא מגיעים הפראיים סוף סוף אל החומה ותוקפים אותה גם מדרום (טורמונד, איגריט והיתר) וגם מצפון (חייליו של מאנס ריידר). הבימוי של מרשל שמר על תנופה סוחפת ומענגת מהרגע שהתחיל האקשן, שהגיע לקרשנדו בסצנה שצולמה בשוט אחד ארוך ומפורט שאורכו כ-40 שניות - תצוגת תכלית מרהיבה של הסט, של הכוריאוגרפיה, של הקאסט, של תנועת המצלמה ובכלל של התקציב. ובתוך כך קיבלנו גם את מותה של איגריט, שלא הצליחה לירות בג'ון ומצאה את מותה מידיו של הילד אולי, ואז בזרועותיו של אהובה/אויבה שאינו יודע כלום.

אחרי שעונה קודם לכן הציג הבמאי מיגל סאפוצ'ניק את כישרונו לראווה בפרק "הארדהום", הפעם הוענקו לו המושכות של הפרק התשיעי. בשלב הזה של הסדרה, כשהיא כבר בלי גלגלי העזר של המקור - ספריו של ג'ורג' ר"ר מרטין - הייתה לה נטייה לחזור שוב ושוב על אותם היבטים. זה ניכר בעיקר בקווי העלילה של דאינריז, ששיא נוסף שלו פתח את הפרק הזה - הנקמה באדונים של מירין וסביבותיה, אחרי שתקפו את העיר בכדורי אש. זה אפילו כלל את אותם טקסטים כמו בפעמים הקודמות.

אבל עיקר הפרק היה כמובן האירוע שמככב בשמו, קרב הממזרים: ג'ון שלג נגד רמזי בולטון. גם כאן קיבלנו את אותם מהלכים עלילתיים מוכרים - מלחמה עיקשת וקשה שבסופה הצלה ברגע האחרון בעזרת צבא נוסף, ממש כשם שסטאניס הגיע להציל אותם מול הפראים בעונה הרביעית. אבל בכל הנוגע למה שנראה על המסך, קרב הממזרים היה אפוס מרשים בפני עצמו. כמו סרט מלחמה שבמסגרתו הגיבורים ואנחנו מאבדים פרספקטיבה רחבה, רק הולכים ונחנקים על ידי חיילים אחרים, ולאחר מכן על ידי גופותיהם וגוויות הסוסים. הקלסטרופוביה ואימי המלחמה מעולם לא היו כל כך עזים כמו בפרק הזה. ואם גם קיבלנו את מותו הפיוטי של רמזי סוף סוף, מהכלבים המורעבים שלו עצמו - דיינו.

בעונה האחרונה יביים סאפוצ'ניק את הפרקים השלישי והחמישי - כלומר שוב אחד לפני הסוף - שעל פי הדיווחים צפויים להיות המדהימים ביותר בעונה, וכוללים את הקרב האדיר ביותר שידע המסך הקטן.

בניגוד לרוב פרקי 9 לאורך הסדרה, הפעם הראשונה שבה נחשפנו אל הגורליות שלו הייתה דווקא פרוזאית למדי. הפרק בכללותו היה רגיל - דאינריז סועדת את חאל דרוגו הגוסס, ג'ון מגלה שמלומד טירת שחור הוא איימון טארגריאן, טיריון משחק משחקי חברה עם ברון ועם זונה מסתורית בשם שיי במחנה צבא לאניסטר, קטלין סטארק משכנעת את וולדר פריי לאפשר מעבר לצבא של רוב.

אבל עיקר הפרק הוא כמובן נד סטארק. הוא כלוא בצינוק אך עדיין נחוש לחשוף את האמת על ילדיהם של רוברט וסרסיי, עד שוואריז מגיע לבקר אותו ומשכנע אותו לשקר מאחר שחייה של סאנסה בסכנה. בתמורה סרסיי תחוס על חייו ותשלח אותו לשרת במשמר הלילה. מול הקהל הרב שמתאסף מול הספט של ביילור נד משקר כפי שסוכם, מודה שבגד במלכו. אבל זה לא עוזר. ג'ופרי מתעלם מבקשתה של סרסיי ומתחינותיה של סאנסה, ומורה לאילין פיין לערוף את ראשו. נד סטארק, הגיבור המרכזי של הסדרה, שוחר הצדק ורודף האמת, זה שללא ספק יוביל את המלחמה בין הטוב לרע, הוצא להורג.

את רוב ההשתלשלות הזו אנחנו רואים מבעד לעיניה של אריה הקטנה, שמאז כליאת אביה ורצח אנשיו על ידי אנשי לאניסטר בפרק שלפני כן, נעלמה והסתובבה ברחוב כקבצנית. אביה עוד הספיק לראות אותה על הפסל של ביילור, ולהורות ליורן, מגייס משמר הלילה, להגיע אליה. נד הכפות היה מובס, מין סימן ראשון לגורלה של משפחת סטארק בשנים הבאות. החרב הונפה, החרב ירדה, סאנסה צרחה, יורן חיבק את אריה כדי להסתיר לה את המראה. היא הביטה לשמים בעיניים מיואשות וראתה את הציפורים עפות.

בדיוק שנתיים קודם לכן כאמור, במה שבוודאי היה מכוון, קטלין נשאה ונתנה עם וולדר פריי על מנת שיאפשר לצבאם לעבור, ובתמורה דרש הזקן שהמלך בצפון יתחתן עם אחת מבנותיו. רוב סטארק הסכים, אבל עם הזמן התאהב באחרת ונשא אותה לאישה. בכך גזר את גורלו, גורל משפחתו וגורל הצפון כולו.

וולדר פריי לכאורה פויס בזכות חתן אחר מהמשפחה המורחבת של סטארק, אדמור טאלי, אחיה של קטלין, וקיבל אותם בברכות אל ביתו. אבל בחתונה שנערכה בטירתו, מגדלי התאומים, הסימנים מראש בישרו רעות. נראה היה שפריי מתכנן נקמה כלשהי, אבל לא משהו כה עצום. רק משהו שימיט על המלך בושה.

הגם שמותו של נד סטארק הבהיר לנו היטב ש"במשחקי הכס" אף דמות אינה בטוחה, עדיין לטבח כזה אף אחד לא ציפה. אף אחד לא ציפה לקטל כה שלם, כה מקיף, למחִייה כמעט מוחלטת של כוח הצפון, וכמובן, אף אחד לא העלה על דעתו שייכללו בו גם המלך בצפון, גם רעייתו ההרה וגם אמו. וכדי לזקק את הטרגדיה, קטלין מתה כשהיא בטוחה ששני בניה הקטנים נטבחו, שבתה אריה ככל הנראה מצאה את מותה (רגע לפני שהתאחדו!), ובמו עיניה ראתה את נכדה העתידי נדקר שוב ושוב ואת בנה רוב נשחט. כל זה, כמובן, לא הרבה אחרי שבעלה איבד את ראשו. אישה אומללה, משפחת סטארק האומללה.

כפי שמעידה הרשימה הזו, היו הרבה רגעים גדולים ב"משחקי הכס" לכל אורכה (כולל כאלה שלא הגיעו בפרקי 9, כמו מותו של ג'ופרי, הארדום ו"תחזיק את הדלת"). אף אחד מהם לא התעלה על זה. למעשה, זו הסצנה בספרים שהניעה את דיוויד בניוף ודן ב. ווייס ליצור את הסדרה. מדהימה, מרעישה, מטלטלת, מצמיתה ומקוממת.