אנושיים נגד זומבים, בת נגד אם: סקירת הסדרות החדשות

מה: סדרה חדשה של נטפליקס המתרחשת ביקום של "אומת הזומבים" ("Z Nation", שכל חמש עונותיה זמינות גם הן בנטפליקס, ללא תרגום מלבד בראשונה), וחוזרת אל השבועות הראשונים שאחרי התפרצות המגפה שגרמה לבני האדם להפוך לזומבים רצחניים. בעוד כוח צבאי מפנה תושבים אל אזורי ריכוז, מנסה אם (ג'יימי קינג, "חשיפה לדרום") להתאחד עם בתה, ובדרך נעזרת באנשים אחרים שמנסים לשרוד ולחמוק הן מהמתים והן מבני אדם שמנסים לשרוד גם במחיר של הקרבת אחרים. הסדרה עולה בנטפליקס היום (חמישי).

מה חשבנו: יש משהו משלה ב"קיץ שחור". היא נראית מאוד טוב. מצולמת יפה, עם אהבה רבה לשוטים ארוכים שעוקבים אחרי סיטואציה במינימום קאטים. מלבה חשש מזדחל באמצעות הסטים הריקים שבהם עלילתה מתרחשת. מגבירה את תחושת הדיס-אוריינטציה באמצעות חיתוכים בין מספר דמויות ומספר מוקדים, קדימה ואחורה בזמן בהפרשים של דקות לכאן ולכאן, לפעמים כשאותו מאורע מקשר ביניהם רק שנחשפים אליו מנקודת מבט אחרת. בפרקים שאחרי כן זה פחות קורה אבל המקטעים נשארים, כל אחד מהם זוכה לשם משל עצמו: "חיפוש", "הצילו", "נווה מדבר", "תודה".

בקיצור, היא נראית מורכבת, אפילו יומרנית. אבל אחרי צפייה בארבע מתוך שמונת פרקי העונה הראשונה, היא כושלת בדבר הכי בסיסי שעליה לספק: עניין. הדמויות משמימות על אף ניסיון לרענן את השטאנצים הקבועים (יש כאן למשל חירש אילם ויש סינית שאינה יודעת אנגלית), ועד מהרה מתברר שהשוטים המפורטים שאמורים להכניס אותנו לנעליהן, בעיקר מעוררים פיהוק. סצנות ארכניות להפליא של אנשים הולכים במשך דקות שלמות מפה לשם כשהמצלמה לא מסירה מהם עיניים, מחפשים אחר חיים או מה שלא יהיה, ובעצם לאורך כל הזמן הזה לא קורה דבר. גם אם יש תגמול בסוף הסצנה, הוא לא קרוב להצדיק את מה שקדם לו. המתח לא מותח, האימה לא מפחידה, לא איכפת לנו הן ממה שקורה על המסך, לא משנה לנו מי מהדמויות תחיה, מי תמות ומי תתאחד עם אהוביה. בסדרה עם נושא כזה מדובר בכישלון מהדהד.

מה: קומדיה של נטפליקס המבוססת על האוטוביוגרפיה של ריאן אוקונל, שגם מככב בה וכתב את כל הפרקים. צעיר גיי עם שיתוק מוחין קל מתחיל לעבוד כמתמחה במערכת מגזין קליל, מחליט להמציא את עצמו מחדש כקורבן תאונה ולהתחיל לחיות את החיים שהוא רוצה. ג'ים פרסונס ("המפץ הגדול") מפיק, וכל העונה הראשונה תעלה מחר (שישי) בנטפליקס.

מה חשבנו: לפני ואחרי הכל חייבים להתייחס לאורך הסדרה - מדובר בשמונה פרקים שכל פרק בה נע בין 12 ל-17 דקות. זהו ניצול נוסף של החוקים הגמישים של נטפליקס, אבל כזה שאיכשהו שוחק את "מיוחד" והופך אותה לאסופת אפיסודות שלא מאפשרת לה לנשום ולהתפתח באמת. וככל שמצטברים הפרקים, כך נראה שהבחירה הזו (מצד נטפליקס, לא מצד אוקונל) מחושבת, נועדה לעמעם במידת מה את העובדה ש"מיוחד", ובכן, לא מאוד מיוחדת. עוד טייק על אאוטסיידר שמשתלב בעולם שעל פניו הוא אינו חלק ממנו. יש בזה משהו קצת פיוטי - יצירה של ועל מישהו שכל כך מבקש להשתלב יוצאת בדיוק כזו, רגילה.

וכאן בכל זאת נכנס היתרון בפרקים הקצרים - "מיוחד" היא התחייבות מהירה וחביבה. אוקונל - הגם שלא תמיד מרשים כשחקן - מפגין קסם, כישרון ושנינות. דמותו צינית ובכל זאת חיובית, והעובדה שהוא גם מוגבל וגם הומו מקנה לו פרספקטיבה לא מובנת מאליה על העולם (יש לציין שהתיאור שלהן כולל סצנות מין בוטות). הוא מוקף בדמויות חביבות בפני עצמן - כולל אמא מגוננת (ג'סיקה הכט, סוזן מ"חברים"), עמיתה בטוחה בעצמה ובוסית נוראית - ומצויד במסרים חיוביים ומעצימים. זה מספיק כדי להעביר בנעימים, יחסית, עונה שלמה בת שעתיים, אבל גם מותיר תחושה מהדהדת של פספוס.

מה: מיני-סדרת דרמה קומית בכיכובה של אנה פקווין ("דם אמיתי"), המתרחשת על רקע עולם יחסי הציבור בלונדון וניהול משברים של ידוענים. גם בראדלי וויטפורד ("הבית הלבן") כאן, אם כי רק לפרק אחד בלבד, וסטיבן מויר ("דם אמיתי" ובעלה של פקווין במציאות) מפיק.

מה חשבנו: למרות האווירה הבריטית והכביכול איכותית שאופפת אותה, שום דבר בסדרה הזו לא מספיק: היא לא מספיק מצחיקה, לא מספיק דרמטית, לא מספיק מקורית, לא מספיק מעניינת ולא מספיק טובה. הקונספט הזה של "פיקסר אפר", דמות שמופיעה ברגעי משבר של סלבריטאים כדי לתקן את תדמיתם ולהוציא מתוק מכל עז, כבר נטחנה לגרגרי אבק על ידי אוליביה פופ מ"סקנדל" ומה שזה לא יהיה שעושה ריי דונובן בחיים, והעיסוק בספינים תקשורתיים כבר איבד כל משמעות בטלוויזיה, כי המציאות מטורפת הרבה יותר. בפרק השני למשל מציעה רובין, דמותה של פקווין, לזמרת צעירה שמנסה למתג את עצמה מחדש כמבוגרת לזייף פריצה לענן ולהדליף לתקשורת קלטת סקס של עצמה, כאילו השנה היא 2013. באותו פרק, אגב, אחת הדמויות האחרות שואלת את רובין אם היא מכירה את משל העקרב והצפרדע, ואז ממשיכה לספר אותו בשלמותו במשך שתי דקות, כאילו העולם גילה זה עתה את המטאפורה המגניבה הזו.

בכלל, ה(מיני) סדרה הזו מאוד מרוצה מעצמה מסיבה עלומה כלשהי, למרות שאין לה שום סיבה להיות. היא מקדישה קצת יותר מדי זמן מסך לסצנות "סקס", מועדונים וסמים, והדמויות משתמשות בטריק הזה שבו הן יורות משפטים אחת כלפי השנייה ביהירות ובהומור יבש ("את עונה לי גם אם את לכודה בתאונת דרכים ויורקת את השיניים שלך", "אם אתה מתאבד אני הורגת אותך") כי זה גורם להן להישמע מגניבות. כמו כן, וסליחה מפקווין שהיא עצמה די חביבה ואמריקאית, אבל הליהוק שלה בתור דמות של יחצ"נית קרה ואורבנית פשוט לא עובד, ונראה בפני עצמו כמו משבר שדורש ניהול.

מה: דרמת אנתולוגיה חדשה של הולו, שבמסגרתה מגולל סיפור פשע אמיתי מדי עונה. המקרה הראשון זכה לפני כשנתיים לסרט תיעודי שעסק בו, "אמא נרצחה לי" (ששודר בישראל ב-HOT, yes וסלקום tv). סיפורה של ג'יפסי-רוז בלנשרד, שלאורך כל ילדותה הייתה נכה וטופלה על ידי אמה, עד שהתבררה לה אמת גדולה שזעזעה את כל חייה, והובילה אותה לעשות מעשה. מככבות פטרישה ארקט ("הבריחה מדנמורה") וג'ואי קינג ("רמונה וביזוס").

מה חשבנו: החיסרון המובנה בכל הסדרות שעושות דרמטיזציה לסיפורי פשע אמיתי הוא ההיכרות שלנו איתם. זה כמובן לא שונה גם עם "The Act". צופים שקראו ושמעו על המקרה המטלטל של ג'יפסי-רוז, ובוודאי אלו שצפו בסרט הדוקו, מגיעים אליה כשהם מנוטרלים מאפקט ההפתעה וההלם שכולל הסיפור הזה. בלעדיו, נדרשת הסדרה לספק ערך מוסף כלשהו שיצדיק את קיומה כיצירה משלימה לדבר האמיתי. ב"אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון", למשל, התוספת הזאת התבטאה בעיסוק בשולי המשפט המפורסם - סיפוריהם של המושבעים, התובעים וצוות ההגנה, קצת צבע, לא מעט רכילות וביזאר אחד ששמו ג'ון טרבולטה.

לפחות על פי שלושת פרקיה הראשונים, התוספת של "The Act" היא מערכת היחסים בין ג'יפסי רוז לאמה השתלטנית והמגוננת, די די. גם מי שקראו וצפו בסיפור האמיתי ימצאו את השתלשלות האירועים הזאת מסקרנת. יוצרי הסדרה, ניק אנקוסטה ("חניבעל") ומישל דין (עיתונאית שחקרה את הפרשה האמיתית) מאפיינים את הקשר הזה בהסתרות המידע ההדדיות בין שתי הנשים, בסודות ובחיוכים המזויפים שהן מעניקות זו לזו. בדרך הזו הם מציירים למעשה שתי מערכות יחסים - זו שעל פני השטח, כפי שרצו לראות כל מי שהתחברו והתרגשו מהקשר הזה בין אם מסורה לבתה החולה, וזו שמתחתיו.

פטרישיה ארקט (די די) וג'ואי קינג (ג'יפסי) נושאות על כתפיהן את הסדרה כולה עם תצוגות משחק מצוינות. אף שקינג נדרשת כאן על פניו לדרגת קושי גבוהה יותר בשל אופן התנהלותה הילדותי של ג'יפסי ומצבה הרפואי, זוהי זוכת האוסקר ארקט שמעניקה לסדרה את המעברים המהירים בין כאב, אימה, אמפתיה ורגש. ההתנהלות קרת הרוח ונטולת המאמץ של די די, בתוספת המבטים מקפיאי הדם, מוסיף שכבת דרמה נוספת לכל סיטואציה שבה השתיים נתקלות.

עבור מי שאינם בקיאים בפרטי המקרה, "The Act" תהווה ככל הנראה חוויית צפייה מסעירה הרבה יותר, בעיקר כיוון שהסדרה מדלגת בין עבר להווה ומסתובבת כל העת סביב הסוד המטלטל ביותר שלה. עבור הבקיאים, ועל אף תצוגות המשחק המוצלחות של שתי הכוכבות המובילות, הסדרה מציעה בעיקר עוד מאותו דבר. ומכאן שהצפייה בה תלויה לחלוטין בשאלה האם רוויתם די מהשתלשלות האירועים המקורית, או שנותרתם עם טעם של עוד.

מה: דרמת מתח חדשה בת שמונה פרקים של BBC, המהווה את הסדרה הראשונה אי פעם בכיכובו של ריצ'רד גיר. מקס פינץ' הוא מוגול תקשורת אמריקאי שיצר את הונו במו ידיו ושעסקיו חובקי עולם, גרושתו המנוכרת היא קתרין (הלן מקרורי, סרטי "הארי פוטר") ובנם המשותף הוא קיידן (בילי האול, "מלחמתו של רוברט דה ברוס"), המנהל את העיתון הבריטי של אביו ומתוכנן ללכת בעקבותיו ולהפוך לאחד מהאנשים החזקים בעולם. אלא שקיידן, ילד שמנת שצמח תחת צל אביו, לא באמת קורץ מהחומר המתאים. במקביל עוקבת הסדרה אחר ניק קפלן (פול רדי, "האימה"), עיתונאי בעיתון הבריטי שעורך קיידן שעולה על סיפור שגורמים בעלי כוח מנסים להסתיר. הסדרה תשודר ב-HOT וב-yes ב-29 במאי.

מה חשבנו: תיאור הסדרה מעלה על הדעת את "יורשים" המצוינת של HBO - עוד איל תקשורת וצאצאיו הפחות-מוצלחים שמעוניינים לרשת אותו - אבל "אם אב ובן" שונה ממנה. הרבה פחות רשעות ומשחקי עוצמה של העשירים כקורח, הרבה יותר רוך. להורים הגרושים יש משקעים משל עצמם, ואילו קיידן נראה כמי שייעודו השתבש לחלוטין. בפלאשבקים אנחנו רואים את הילד התמים שהיה, חובב חיות ורגיש, אבל עכשיו הוא נראה אבוד, מישהו שאינו במקומו, בצל התמידי של אביו. היופי והעניין של "אם אב ובן" נובעים מהמסתורין בפער הזה שבין הילד שהיה לבין מי שהוא היום, וכוללים משקעים גדולים בין שני ההורים, שכעת צפים שוב בעקבות התרחשויות חדשות. לצדו יש גם את התעלומה שבודק קפלן, שנראית תלושה ביחס לשאר הסדרה, ואף על פי כן מסקרנת ובעיקר מעלה תהייה איך תשתלב עם הסיפור הכללי. בעיקר כי כבר בפרקים הראשונים הסדרה הולכת לכיוונים בלתי צפויים.

אחד הדברים שפועלים לטובת "אם אב ובן" הוא המשחק שלה. ריצ'רד גיר הוא השם הגדול כמובן, ומקרורי כגרושתו מצוינת כצפוי, אבל מי שמדהים כאן באמת הוא האול בתפקיד קיידן. הגם שזה משהו שקל לזהות בעיקר ככל שהפרקים מתקדמים, הוא מרשים מאוד כבר מההתחלה, מביע כל כך הרבה עם מעט דיאלוגים, בשפת הגוף ובעיניו - צעיר חסר ביטחון בעמדת כוח וציפיות בלתי אפשריות. הוא עושה מטעמים מהתסריט החזק שניתן לו, ומהווה שיקול בפני עצמו לצפות בסדרה.