כל כך הרבה דובר על הקרב על ווינטרפל. זהו הקרב הכי גדול וממושך שאי פעם הופק, צולם במשך 55 לילות מקפיאים ותובעניים, מעל כ-750 שחקנים וניצבים, עוד מאות מאחורי הקלעים, כמה מהכוכבים מתייחסים אליו כאל החוויה הגרועה ביותר שחוו בכל ימיהם ב"משחקי הכס". התולדה - כך השתמע - תצדיק הכל. עכשיו, אחרי שבע עונות של איום מיתי מרוחק ועוד שני פרקים של הכנה רגשית, היצירה חסרת התקדים הזו הגיעה סוף סוף אל המסך בדמות "הלילה הארוך", הפרק השלישי של העונה השמינית, והבהירה שציפיות נדונו להתנפץ כמו הלכים לבנים.
מיגל סאפוצ'ניק ביים את הפרק הזה. האיש אחראי על כמה מהפרקים המכוננים והמעולים בחציה השני של "משחקי הכס", שרוב הזמן מתאפיין במשיחות מכחול גסות בהרבה ביחס לחלקה הראשון של הסדרה. סאפוצ'ניק אחראי על "רוחות החורף" (כשסרסי מפוצצת את הספט על יושביו) ו"קרב הממזרים" (שזיכה אותו באמי) מהעונה השישית, וגם על "הארדהום" המדהים מהעונה החמישית. הפרק שבו ג'ון, אד וטורמונד יצאו אל הארדהום שמעבר לחומה כדי לשכנע את האנשים החופשיים לסגת איתם דרומה על מנת להציל את חייהם, ואז נחשפו לראשונה לעוצמת האיום של המתים המהלכים וליכולותיו של מלך הלילה.
את מה שהבמאי הבריטי-יהודי עשה בפרק ההוא בסיקוונס מדהים אחד בן 17 דקות מבעיתות, הוא מרחיב ב"הלילה הארוך" לכדי 78 דקות שאמנם מציגות כמה רגעים גדולים - אם מזהים אותם בתוך העלטה, העשן והסופה - אבל בכללותן הן הרבה פחות אפקטיביות ואורגניות. על פי רוב, יש לציין, זאת לא אשמתו. הכישלונות המהותיים והמייאשים של הפרק טמונים בכתיבה הפחדנית של יוצרי הסדרה, דיוויד בניוף ודן וייס.
התסריט שלהם לוקח את "המלחמה האמיתית" שכל כך הרבה דובר בה, שג'ון היה אובססיבי לגביה, שהסצנה הראשונה של הסדרה אי פעם הובילה אליה, ומסיים אותה תוך לילה אחד עם מינימום אבידות אמיתיות. זהו תסריט לקוי שבגללו הבליסטראות מתחילות לירות אש רק כאשר הדותראקים מתחילים לדהור לעבר החשכה (למה?!), במקום להמטיר עליהם תבערה עוד לפני שפרש או חייל אחד ינועו ממקומם. תסריט שבעטיו הדרקונים שורפים את צבא המתים במרחק רב מחומות ווינטרפל, אף שיש איום קרוב ובהול מידי אלה שעומדים מול מחסום האש. תסריט ששוב ושוב מקפיד להוציא את הדרקונים מהמשוואה (לאן בדיוק נעלם רייגל אחרי שהוא מתרסק ונפצע? למה דרוגון מלכתחילה נותר על הקרקע ומאפשר להמוני מתים לטפס עליו?). תסריט שאיכשהו מאפשר לסאם, ג'יימי בעל היד האחת, ג'ון המוקף בעשרות מתים, ולמעשה כמעט לכל הדמויות המוכרות - לצאת בחיים ממלחמה כל כך אבודה. מקריב את כל הדותראקים (הלהבות הכבות בזו אחר זו היו טאץ' יפה, זה כן) וכמעט את כל הבלתי טמאים, כי הרי זו מטרתם בסדרה הזו, לשמש כבשר תותחים. כמו כל הצפוניים שמעולם לא הכרנו, בין אם בשדה הקרב ובין אם במערות הקבורה. מוּתו כדי שסאנסה, טיריון, טורמונד, פודריק וכל היתר יישאר בחיים.
אף אחד לא בטוח ב"משחקי הכס", לא ככה? זו הסיבה שמי שנתפס כדמות הראשית של הסדרה, כהתגלמות הטוב והצדק, הוצא להורג בפרק התשיעי של העונה הראשונה. זו הסיבה שבנו ואשתו וכל היתר נטבחו בעונה השלישית. על כן ההר ניצח את הצפע האדום בעונה הרביעית. זו הייתה גדולתה של "משחקי הכס", היא שברה את מוסכמות הסיפור המוכרות לנו. אנשים מתים בדרך אגב. הגיבורים אינם בלתי מנוצחים רק כי הם הגיבורים. המגניב לא ינצח רק כי הוא מגניב. למלחמות יש מחיר כואב ומייאש. אמנם יש קסם בעולם הזה - יעידו עשרות אלפי המתים מול חומות ווינטרפל - אבל הוא רק מרכיב אחד במבנה מוכר ומציאותי של אנושיות, פוליטיקה, מורכבויות וקושי.
כאשר מלך הלילה מקים את המתים סביב ג'ון, נדמה שהנה זה קורה שוב. הדבר ההגיוני, האמין, שיִגבה שוב את חייו של גיבור הסדרה הנוכחי. הוא מוקף, זה אבוד, אני לא מאמין שג'ון הולך למות. אלא שכמו שהוכיח מסעם של שבעת הגברים ללכידת זומבי מעבר לחומה בעונה השביעית, היגיון ואמינות כבר אינם שיקול בעולמה של "משחקי הכס". איכשהו המתים לא מתנפלים בהמוניהם על ג'ון אלא מאפשרים לו ללחום עד שדאני מגיעה מתישהו עם דרוגון להושיע אותו. ואם במקרה הזה לפחות ראינו איך הוא ניצל, לא ברור איך רוב האחרים הצליחו לגבור על כל כך הרבה מתים, כיצד בדיוק המסתתרים במערות התמודדו עם הקמים לתחייה בלי נשק מלבד זכוכיות דרקון בידי סאנסה וטיריון. זה פשוט קרה וכולם - כל החשובים - פשוט שרדו, על אף שהיו בנחיתות מספרית מהממת. האם בכלל נותרו ניצבים לנקות את ערימות הגופות בפרק הבא?
מה שמת לא ימות עוד
מניין המתים המהותיים הזניח פוגם בפרק לא רק מפני שאינו מתקבל על הדעת, אלא כי הוא מונע ממנו משמעות הרבה יותר גדולה. המיתות הספורות של דמויות מוכרות הבהירו עד כמה היה יכול להיות טוב יותר. בקרב מת אדיסון טולט, מפקד משמר הלילה, וכנראה האחרון שבהם אי פעם מאחר שהאיום שמעבר לחומה - הן המיסטי והן הפראי - איננו עוד. אד נופל רגע אחרי שהציל את חייו של סאמוול טארלי, אחיו למשמר.
ליאנה מורמונט מקפחת את חייה מפני ענק מת, ויש משהו כל כך יאה שהקטנה הגדולה הזו מצליחה לקטול את היצור הכי גדול בקרב צבא המתים, לא כולל הדרקון. ג'ורה מורמונט עבר דרך ארוכה בכל מובן, וההתעקשות שלו לחזור שוב ושוב אל המלכה שלו על אף שפעמיים שילחה אותו מפניה, הצדיקה את עצמה כעת באופן האולטימטיבי. הגדילה שלו כאדם המשיכה ממש עד הפרקים האחרונים - אם בעבר הלא רחוק עוד הצר עיניו על היחסים המתרקמים בין דאני לג'ון, עכשיו הוא כבר לא שם, ואם פעם רצה להיות היחיד לצד המלכה, בפרק הקודם הוא דיבר בפניה בשבחו של טיריון. כעת בית מורמונט הגיע אל קצו.
ת'יאון גרייג'וי הוא אחד הדמויות המעולות ב"משחקי הכס" מאז ומעולם, ומשוחק נפלא ומרגש על ידי אלפי אלן. כערובה לכך שאביו המרדן יתנהג יפה, הוא נלקח בשבי כילד כדי לגדול בבית סטארק. חייו בווינטרפל היו מהולים בתחושת דחייה מתמדת, גדל עם משפחה שאינה באמת שלו, איום מתמיד על חייו במקרה שאביו יעשה צעד לא נכון. כאשר שנים אחרי כן הגיע אל אביו בשליחות רוב סטארק כדי לבקש את תמיכתו במלחמה, הנאמנויות החצויות של ת'יאון שיסעו אותו והובילו אותו אל הדרך האיומה שבמסגרתה רצח או הורה לרצוח את סר רודריק קאסל ושני ילדים קטנים ותמימים, ולאחר מכן הפך לשבוי האומלל של רמזי בולטון.
מאז ת'יאון גאל את עצמו מספר פעמים מול המשפחה שאיתה גדל - מילט את סאנסה מטלפיו של בולטון, חזר אל ווינטרפל כדי להילחם לצד האחים שאיתם גדל, וכעת גם הקריב את חייו בניסיון להציל את בראן. לפני הסוף, במפגן לא אופייני של רגישות שאולי מעיד על התפתחותו כעורב בעל שלוש העיניים, בראן מקפיד להביע את תודתו ולומר לת'יאון שהוא אדם טוב ככלות הכל. אפילו הוא הצליח לכפר על מעשיו המחרידים, להתגבר על מה שרמזי עולל לו ולסיים את חייו כך. לא סתם טוב, אלא אדם.
וישנו בריק דונדריון. בדיעבד, כשמלך הלילה וצבאו הובסו, האם בריק הוא-הוא הנסיך שהובטח? זה שנולד בעשן ומלח, שלף מן הלהבות חרב בוערת ובעזרתה נלחם באפלה? חרבו בוערת מאז שהכרנו אותו, ועתה הוא זה שהשיק את האירועים שהובילו לחיסולו של מלך הלילה. שש פעמים בריק חזר לחיים לאורך השנים בחסותו של אל האור, הפך בכך לחסיד אדוק שלו, בטוח שישנה סיבה טובה לשובו. עכשיו, בלי מישהו שישיב אותו לחיים, הוא אפילו לא זוכה לראות עד כמה ההקרבה שלו הייתה קריטית לניצחון. הוא חזר שוב ושוב כדי להציל את אריה ברגע הזה, במחיר חייו שלו, זרועותיו פרושות כמו הצלוב. בתורה היא זו שמסיימת את המלחמה מול המתים.
לא היום
אם יש משהו שהתסריט הביא כמעט לשלמות ב"הלילה הארוך", זה את סיפורה של אריה. אמנם ג'ון שלג הוא זה שמאז ומתמיד התעמת עם המתים, הוא זה שהישיר מבט אל עיניו של מלך הלילה מספר פעמים, כולל עכשיו. אבל כאשר הוא נתקע בשדה הקרב בדרך אליו, ואז נלכד על ידי ויסריון כשניסה להגיע אל חורש האלים, ניכר היה שלא הוא זה שיתעמת עם מלך הלילה. ומה ש"הלילה הארוך" הבהיר הוא עד כמה כל המסע של אריה לאורך השנים הכשיר אותה להיות הנבחרת.
כל הפרק המה אזכורים מחייה, עד שנדמה היה שמדובר בדברי סיכום. פעם, בעונה השלישית, מליסנדרה הבטיחה לה שעוד ייפגשו שוב, כך שהמראה של הכוהנת האדומה מגיחה פתאום בפני צבא הדותראקי, ולאחר מכן המבט שאריה והיא תוקעות זו בזו, נראו כמו גזר דין מוות לנערה. הנה ההבטחה מומשה והקרב בפתח. במפגש הקרוב יותר בין השתיים מליסנדרה מזכירה מפורשות את הדברים שנאמרו אז, את העיניים הכחולות שאריה תקטול, וגם את המנטרה של סיריו פורל, המורה של אריה ל"ריקוד": מה אנחנו אומרים לאל המוות? לא היום. ומי הוא אל המוות אם לא מלך הלילה, ומי אם לא אריה צריכה לוודא שלא היום?
המכה שהיא חוטפת בראשה במהלך הלחימה בין קירות הטירה מעמעמת את יכולותיה, כמו מחזירה אותה להיות אותה נערה מתלמדת מבית השחור והלבן. בשעתו היא ברחה באימה מהשוליה של ג'קאן הגאר ברחובות של בראבוס, הפעם היא נמלטת ממתים שפלשו למסדרונות ווינטרפל. "תקעי בהם את הקצה החד", אומרת לסאנסה בתחילת הפרק, כשם שג'ון הסביר לה בחיוך כשנתן לה במתנה את "מחט" בפרק הראשון של הסדרה, וכשם שציטטה שנים אחרי כן באוזניו של כלב הציד. היחסים בינה לבין קלגיין עמדו בלב ההתרחשויות, ולב היא המילה היאה. ראשית אריה מצילה אותו כשהיא יורה חץ במת שכמעט מדביק אותו, ולאחר מכן הכלב מחזיר טובה ומתעשת מהתבוסתנות - דומה לזו שאחזה בו בקרב על הבלאקווטר וגרמה לו לערוק - כאשר הוא רואה שבת הלוויה שלו מפעם נקלעת לצרה. כשאריה מבקשת לסייע לבריק דונדריון מול המתים הצובאים עליו, סנדור תופס אותה ונושא אותה מהמקום, בדומה למה שעשה אחרי החתונה האדומה. גם הכלב וגם בריק היו ברשימה המוות של אריה לפני השינה, שניהם מצילים עכשיו את חייה.
וכאשר מלך הלילה לופת את גרונה, אריה משתמשת באותו תמרון שעמו התאמנה מול בריאן בעונה הקודמת - היא שומטת את הפגיון מיד אחת לאחרת. הפעם, כמובן, היא נועצת אותו. זהו אותו פיגיון מפלדה ולריאנית שעמו המתנקש ניסה להרוג את בראן במיטתו בעונה הראשונה, זה שהתברר כי שייך לאצבעון וניתן במתנה לבראן בעונה השביעית. בראן בתורו העביר אותו לאריה, הרי יהיה לה בו יותר שימוש. כעת הפגיון הזה הוא שמציל את חייו של בראן ואת האנושות כולה. מלך הלילה מת כשם שנוצר. על יד עץ מקודש של האלים הישנים, להב נתחבת לבשרו.
קטנות
החזרה על אמירתו של סיריו פורל אינה הפעם הראשונה שמליסנדרה מרשימה את הגיבורים במשפטים מוכרים. בעונה החמישית היא אמרה לג'ון את המשפט המוכר לו כל כך, "אתה לא יודע כלום, ג'ון שלג" והותירה אותו מבולבל.
כמו בריק דונדריון גם מליסנדרה מימשה את התכלית שלה, וכמוהו גם היא יכולה למות, עדיין נותרת דמות מסתורית ומסקרנת. עם מותה אנחנו מבינים שכאשר הסירה את המחרוזת מצווארה בתחילת העונה השישית, מובסת אחרי מותו של סטאניס וכישלון נבואותיה ומתגלה כאישה עתיקת יומין, היא בעצם ביקשה למות. זה לא קרה, ולא בכדי. "אל האור עוד לא סיים איתי", היא אמרה אז. עכשיו הוא סיים, עכשיו הגיעה השעה שלה.
מה הקטע עם הסיור התודעתי הזה של בראן? יושב שם שעות עם עיניים לבנות ובפועל לא באמת תורם דבר. האם הוא כבר מתעסק בדבר הבא?
השוטים של שדה הקרב מרחוק, מהגבעה שג'ון ודאני המתינו עליה, היו יפהפיים - המון נקודות אש על רקע שדה הקרב השחור. כך גם המוזיקה של רמין ג'וואדי, בעיקר בדקות האחרונות ועתירות הייאוש של הפרק.
בניגוד לכל שכל ישר, האסטרטגיה של סרסי מוכיחה את עצמה. הצפון כילה את צבאותיו במלחמה נגד המתים, ובמקום שכל הצבאות האלה יקומו בעצמם בתור מתים וינועו דרומה כדי להמשיך לכבוש, הצפון בכל זאת ניצח את המלחמה וחסך את ההתעסקות הזו מסרסי. מדהים.
"משחקי הכס" משודרת בימי שני ב-4:00 במקביל לשידור בארה"ב ב-HOT, yes וסלקום TV.