כמו רבים ורבות מאיתנו, גם ג'וש קולי זוכר היטב את הפעם הראשונה בה ראה את "צעצוע של סיפור" על המסך הגדול. "הייתי אז בן 15, הלכתי לקולנוע בלי לדעת מה מצפה לי, והראש שלי הסתחרר", הוא מספר. "זה היה שונה מכל מה שראיתי קודם לכן, ולא רק בגלל שזה היה הסרט הארוך הראשון שנעשה כולו באנימציה ממוחשבת, אלא גם בגלל שלא היו בו שירים, ארכי-נבלים ושאר המאפיינים של להיטי אנימציה אחרים מאותה תקופה".
חצי יובל לאחר מכן, מצא עצמו קולי יושב על כיסא הבמאי בפרק הרביעי בסדרת "צעצוע של סיפור", שעלה לאקרנים כאן וברחבי העולם בסוף השבוע, וכצפוי מרסק את הקופות. "כמובן שבחיים לא האמנתי שאזכה לביים סרט בסדרה הזו", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות לרגל עלייתו של הלהיט. "ההזדמנות שקיבלתי היא מעל ומעבר לכל החלומות שהיו לי".
את הדרך להזדמנות הזו סלל קולי בהדרגה. הוא החל לעבוד בפיקסאר כמתמחה זוטר בתחילת העשור הקודם ועבד כאמן סטוריבורד ב"משפחת סופר-על", "רטטוי", "למעלה" ואחרים. לפני ארבע שנים היה שותף לכתיבת התסריט של "הקול בראש" ובאותה שנה ביים גם את הסרט הקצר "הדייט הראשון של ריילי?". עכשיו, כחודש לאחר יום הולדתו ה-39, מגיע הסרט הארוך הראשון שלו כבמאי, וכבר בטבילת האש הראשונה שלו הוא נאלץ להתמודד עם אתגר גדול - פרק נוסף באחת מסדרות הסרטים המצליחות והאהובות בדורנו, שנראה היה כי באה לסופה המושלם בפרק הקודם והשלישי שלה.
הזמן עובר מהר, והילד איתו שיחקו הצעצועים בסרטים הקודמים כבר גדל והלך לקולג'. הם עוברים לארונה של ילדה חדשה, בוני, שעומדת להתחיל גן ילדים, מה שמכניס לסטרס רגשי את מי שתמיד היה הצעצוע הדומיננטי מכולם - וודי דמוי הקאובוי, שכרגיל מדבר בקולו של טום הנקס. הוא נחוש להזיז הרים וגבעות כדי לדאוג לרווחתה של הזאטוטה, אבל עם הזמן ילמד כי מותר לו לחשוב גם על עצמו, ולא רק על טובתה של בת האדם שהוא גר בארונה. ההבנה הזו תתרחש בזכות שלל דמויות שיפגוש - בראשן חברה מן העבר, צעצוע של רועת צאן בשם בו פיפ, שהיתה דמות זניחה בשני הסרטים הראשונים, נעלמה לחלוטין בשלישי וכאן חוזרת בגדול כמושא אהבתו והערצתו של הגיבור.
"האתגר הכי גדול בעשייה היה למצוא סיפור שיהיה ראוי לסדרה כמו 'צעצוע של סיפור'", מודה קולי, בריאיון שנערך בתחילת השבוע שעבר בלונדון. "הבטחנו לעצמנו שלא נעשה את הסרט אם לא נמצא סיפור משכנע. פריצת הדרך היתה ההבנה שאפשר להחזיר את בו פיפ בדרך שבאמת תשפיע על וודי. ההשראה לכך היתה הסיפור של זוגתי ושלי. חשבתי על המידה בה היא שינתה אותי, ואמרתי לעצמי שאם אצליח לשקף את זה דרך הסיפור של וודי ובו פיפ, אז תהיה לסרט אחיזה רגשית. לקראת העבודה על הדמות שלה צפיתי שוב בשני הסרטים הראשונים. נדהמתי לגלות שזמן המסך המצטבר שלה בהם הוא שש דקות בלבד, אבל נדהמתי גם לראות כמה חוכמה והשראה היא מפגינה בזמן הקצר הזה. הדמות שלה כל כך משמעותית מבחינתנו, שבהתחלה קראנו לסרט הזה 'בו פיפ'".
בניגוד מוחלט לפרקים הקודמים בסדרה, הסרט מציג עוד כמה דמויות נשיות. בין השאר, במהלך המסע שלו מגיע וודי לחנות עתיקות מבהילה למדי, בה שולטת ביד רמה בובה נטושה בשם גאבי. "הילדה שלי בת עשר, ויש לה בחדר שלושה פוסטרים של וונדר וומן בגילומה של גל גדות, אבל זה הכל", הוא אומר. "איזה עוד גיבורות הוליוודיות יכולות לעורר בה השראה? אין מספיק, ורציתי להוסיף עוד אחת. השאיפה שלי היתה שבו פיפ תהיה כל כך מגניבה וחזקה, שהבת שלי תרצה לתלות פוסטרים שלה על הקיר".
וזה קרה?
"פוסטרים עדיין אין, אבל צעצוע של בו פיפ כבר יש, וכשהבאתי אותו לבת שלי, היא הלכה לישון איתו בלילה. כשזה קרה, אמרתי לעצמי 'הצלחתי!'".
דמות נוספת שמניעה את העלילה היא פורקי, צעצוע שהילדה יוצרת בעצמה בעזרת כף-מזלג ועוד כמה אלמנטים פשוטים. "ההשראה הגיעה מהצורה שבה הילדים שלנו משחקים", אומר הבמאי. "הם מסוגלים להושיט יד לכל דבר ולהפוך אותו לצעצוע, ואז לשחק איתו. חשבנו שיהיה מצחיק להראות איך משהו שלא אמור להיות צעצוע הופך לצעצוע מן המניין. בגלל זה גם רציתי שפורקי יהיה פשוט ככל האפשר. האנימטורים שלנו כל כך מוכשרים, שבתחילה הם עיצבו אותו בצורה מלוטשת מדי. אמרתי להם 'תגרמו לו להיראות מרושל יותר'".
חשבתם לשלב גם איזשהו דמות של צעצוע טכנולוגי יותר? גאדג'ט מדבר או משהו בסגנון?
"חשבנו על זה, אבל אז הבנו שסתם נחזור על עצמנו. הרי הרעיון הזה, של צעצוע משוכלל שנכנס פתאום לעולם של הצעצועים הבסיסיים יותר, הופיע כבר בסרט הראשון עם דמותו של באז. במקום זאת, העדפנו ללכת לכיוון ההפוך ובמקום להציג צעצוע מפותח יותר, להשתעשע עם דמות של הצעצוע הכי פשוט שיכול להיות".
אתה חושב שילדים עדיין משחקים בצעצועים? הם לא עסוקים עם הסמאטרפונים?
"כן, בטח, והם מאוד קשורים אליהם. הייתי עכשיו בדיסניוורלד בהשקה של הסרט, וראיתי שם ילד קטן שאיבד את צעצוע הדינוזאור שלו והתחיל לצעוק בהיסטריה 'איפה הדינוזאור שלי?', ולא הפסיק לצווח עד שמצאו לו אותו. אמרתי לעצמי 'הנה אהבה בדיוק זו שיש ב'צעצוע של סיפור'".
דמויות חדשות נוספות בסרט הן של צמד בובות פיתום מקריפות למדי, אותם פוגשים הגיבורים בחנות העתיקות. "הרעיון הזה בא ממני, כי בילדותי היתה לי בובת פיתום שאהבתי מאוד", מודה קולי, ואז שולף את המכשיר שלו ומציג תמונות ילדות של הבובה. "קראו לה ווילי, והיא באמת היתה מפחידה למדי - עד כדי כך, שאח שלי השמיד אותה. לא פחדתי שהייצוג הקולנועי שלה יהיה מפחיד גם כן, כי הדמויות ב'צעצוע של סיפור' הן לא סתם חפצים. יש להן רגשות וחרדות וזה הופך אותן לאנושיות, וברגע שיש במשהו רגש, הוא לא מרתיע".
בשעה שבובות הפיתום אחראיות לצד האפל של הסרט, ההפוגות הקומיות מגיעות בזכות דמות חדשה אחרת - צעצוע של פעלולן אופנועים קנדי בשם דיוק קאבום, אותו מגלם קיאנו ריבס, שזוכה לשבחים רבים על עבודתו כאן ובכלל לוהט לאחרונה, עד כדי כך שהתקשורת האמריקאית פרסמה לאחרונה כתבות המצהירות כי זו התקופה הטובה בקריירה שלו. "עבדנו בשיטה של אודישנים עיוורים", מספר קולי על הליהוק. "שמעתי קטעי אודיו של שחקנים בלי שהיו מחוברים להם פנים או שמות. עברתי קטע אחר קטע וכל פעם אמרתי 'נקסט' עד שהגעתי לקול שמסתבר שהיה של קיאנו. חשבנו שהוא לעולם לא יסכים, בהתחשב בכך שמדובר בתפקיד קטן יחסית, אבל אמרנו לעצמנו גם שלא מזיק לשאול".
ואז הוא בא לפגישה ו...
"הוא הדהים אותי במידת הרצינות שלו. הוא שאל המון שאלות - וכולן נהדרות. הוא שאל ממה הדמות מפחדת, על מי היא כועסת וכיוצא בכך, ונכנס לזה בצורה מאוד עמוקה. הוא גם היה מאוד תיאטרלי, וכבר בפגישה הראשונה נעמד על השולחן והתחיל לצעוק 'אני דיוק קאבום' ולעשות חיקויים שלו. בכיתי מצחוק".
איך התמודדתם עם העובדה שטום הנקס מגלם דמות שנשארת באותו גיל, אבל מן הסתם הקול שלו הוא של אדם מבוגר ב-25 שנה ממה שהיה בסרט הראשון?
"מה שטוב בטום זה שהוא לא שותה, לא מעשן, ובאופן כללי מאוד דואג לקול שלו. אם תקשיב שוב לסרט הראשון ותשווה אותו לרביעי, תבחין שהקול שלו זהה".
אתה צפית בו שוב לקראת העבודה על הרביעי?
"כן, צפיתי שוב בשלושת הסרטים כדי לוודא שהרביעי יהיה פיתוח שלהם, ולא צעד אחורה משום בחינה. חשוב מכך, עבדו איתי אנשים שהיו בפיקסאר עוד בסרט הראשון, למשל אנדרו סטנטון, שעוד בזמנו השתתף בכתיבה שלו. הוא סיפר לי שהם שאבו השראה מ'היפהפייה והיחפן', ולמדו משם איך לבנות עולם שבו הגיבורים מתקיימים מתחת לרגליים שלנו, בני האדם. אנדרו הדגיש בפניי שאני כל הזמן צריך להזכיר לצופים שהדמויות הן צעצועים, ולא אנשים קטנים, ולהמחיש את הבדלי הגודל בינם ובינינו. זה נשמע כמו משהו פשוט ומובן מאליו, אבל צריך לחשוב עליו ולבצע אותו, וכל שנייה בסרט צריכה להדגיש את זה".
איך חווית את הטלטלות בפיקסאר, בראשן העזיבה של מנהל האולפן ג'ון לאסטר, שנהג להטריד מינית במשך שנים את העובדות תחתיו?
"זו תקופה קשה, לא אשקר. המזל הוא שיש לנו אמון מלא במחליף של ג'ון, פיט דוקטר, הוא אדם נהדר והביא עמו הרבה קולות חדשים שהולכים לספר הרבה סיפורים חדשים".
הילדה שלך כבר צפתה בסרט?
"כן, ועוד לפני כן היא באה איתי לעבודה בכמה הזדמנויות. ביום הראשון, בדרך הביתה, היא אמרה לי 'זה היה מדהים, אבל יש לי כמה הערות', ואז הציעה שורה של תיקונים. יש לה עין טובה, היא תהיה בעצמה במאית יום אחד".
ואם נחזור לנקודת ההתחלה - אתה היית בן 15 כשצפית בפרק הראשון. מה היית רוצה שהילד בן ה-15 שיצפה בפרק הרביעי יקבל מהסרט?
"שאלה מעולה. הייתי רוצה שהוא ירגיש שמדובר בהשלמה של המסע של וודי. מעבר לכך, כשהייתי בן 15 והלכתי לקולנוע, כל מה שרציתי זה לכייף, ולדעתי זו בדיוק החוויה שהסרט מספק".
האזינו לפודקאסט של "סרטים זה אנחנו" על "צעצוע של סיפור 4"