פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      איש הביט: דויד פואנקינוס מאבד עוצמה עם "תעלומת אנרי פיק"

      למרות המקוריות, למרות הציניות הדקיקה והמוכרת של פואנקינוס ולמרות האומץ שלו, משהו פחות עובד ב"תעלומת אנרי פיק". היעדרו של גיבור דומיננטי מנטרל את האופציה לספר מבעד לעיניו, מה שמקהה מכוחו, ואילו העלילה אמנם מתחברת, אבל באופן רופף ועם סיום קלוש

      תעלומת אנרי פיק - כריכה, דוד פואנקינוס (יח"צ , הוצאת כתר)
      לא הפיק של פואנקינוס. כריכת "תעלומת אנרי פיק" (צילום: יח"צ)

      כולנו יודעים מה מרכיב ספר טוב: היכולת להישאר מרותקים לעלילה, להפוך את הדפים בלי ציפייה לסיימו (ספר ממש טוב אפילו גורם לחשש מהסיום) ולהישאב לדמיונו המופלג של הכותב. ככל שההזדהות והאמינות גדולות יותר, כך הרומן מוצלח יותר.

      יש משהו שהופך רומנים ליותר גדולים מהעלילה שלהם: סיפור החיים של המחבר והרקע שהביא אותו לכתוב את הרומן או בכלל את יצירותיו. אלכסנדר פושקין היה משורר גדול עוד בחייו, אבל מותו בדו-קרב עם מאהבה של אשתו הוסיף להילה סביבו. "במערב אין כל חדש" לא היה הופך ליצירה אלמותית לולא נשען על סיפורו של אריק מריה רמרק ממלחמת העולם הראשונה, ומי יודע עד כמה היינו מעריכים את ארנסט המינגוויי אם לא קורות החיים המטורפים והאופי הסוער, שנקשרו אסוציאטיבית לכל סיפור, ארוך או קצר, שנולד במכונת הכתיבה שלו.

      יש גם סופרים פחות מוצלחים, אנשים עם קורות חיים מטורפים אפילו יותר מאלה של פושקין או המינגוויי, אבל מזלם לא שפר עליהם. הם כתבו, אך אף הוצאה לא קיבלה את ספריהם. בשביל אנשים כאלה הגה הסופר ריצ'רד בראוטיגן את "ספריית הדחויים" שפועלת כיום במדינת וושינגטון בארה"ב. שם לא תמצאו ספרים של דוסטוייבסקי או סול בלו, רק כתבי יד שאיש לא רצה. האם זה בהכרח אומר שהם גרועים או לא ראויים? ובכן, "מלכוד 22" של ג'וזף הלר נדחה, באופן סמלי משהו, על ידי 22 הוצאות לאור לפני שפורסם וג'יי קיי רולינג ספגה 12 מכתבי דחייה מעליבים על "הארי פוטר".

      הסופר דויד פואנקינוס (יח"צ , Hélie Gallimard)
      מספר טוב יותר בגוף ראשון. דויד פואנקינוס (צילום: Hélie Gallimard)

      אבל לא לכולם יש כוח להתמיד. יש כאלה שמפסיקים לנסות או שמלכתחילה כותבים למגירה. רובם מוותרים, מתי מעט בכל זאת מגיעים לספריית בראוטיגן, התופעה שסביבה כתב הסופר הצרפתי דויד פואנקינוס את "תעלומת אנרי פיק", שאגב עובד לסרט קולנוע שכבר יצא בצרפת ובקרוב אמור לצאת גם כן.

      בעיירה נידחת בחצי האי הצרפתי ברטאן מנהל ספרן תמהוני ספרייה לכתבי יד דחויים. הספרייה נותרת פתוחה גם לאחר שהוא הולך לעולמו ומושכת מעט מבקרים, שאחת מהן היא עורכת ספרות שאפתנית. העורכת מגלה כתב יד בשם "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה" ומתפעלת מאיכותו. תחקיר קצר מעלה שהכותב, אנרי פיק, היה בעל פיצרייה מקומית והחיפוש אודותיו מעלה ממצאים מפתיעים.

      בראוטיגן, מקור ההשראה של פואנקינוס לספר, היה איש דור הביט, זרם שהאמין בחופש יצירתי מוחלט, בכתיבה חופשית ואסוציאטיבית נטולת תיקונים. לפואנקינוס, עוד לפני הרומן הזה, הייתה נטייה למיקוד. גם בספריו הקודמים כמו "ברנאר, זה אני", "אני מרגיש יותר טוב" ובמיוחד ב"העדינות", ניכר כי הוא לוקח את החופש היצירתי לקצה ובועט בכמה מוסכמות ספרותיות. אולי הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות ג'ק קרואק, אבל "תעלומת אנרי פיק" הוא ספר שבהחלט הולך לכיוון של יצירת ביט. עלילתו לא אחידה, כמעט מחתרתית, אם כי נשארת ממוסדת בעיקרה ולא פורצת את הגבול.

      ובכל זאת, למרות המקוריות, למרות הציניות הדקיקה והמוכרת של פואנקינוס ולמרות האומץ שלו, משהו פחות עובד ב"תעלומת אנרי פיק". לי לפחות יש תחושה שהוא מספר טוב יותר בגוף ראשון, טכניקה שמכניסה עוצמות גבוהות יותר לסרקזם שלו. כך היה ב"אני מרגיש יותר טוב" ובמיוחד ב"ברנאר, זה אני", בשניהם ביטא בשלמות את תחושותיו של גבר במשברים שונים, פיזיים או רגשיים. הפעם אין בספר גיבור דומיננטי, מה שמנטרל מפואנקינוס את האופציה לספר מבעד לעיניו. השימוש בגוף שלישי אינו הסיבה היחידה או העיקרית לכך ש"תעלומת אנרי פיק" מציג דעיכה קלה של פואנקינוס ביחס לספריו הקודמים. העלילה מתחברת, אבל הדבק בה חלש יותר ולכן היא רופפת. הסיום בכלל מינורי, תלוש ומאולץ.

      אף על פי שההנאה ממנו מוגבלת ושהוא סובל מהרבה חסרונות, "תעלומת אנרי פיק" אינו ספר רע. פיק היה בעל פיצרייה, מה שמזכיר בהקשר של פואנקינוס את הבדיחה הידועה על הקשר בין סקס לפיצה: גם כשזה לא טוב, זה עדיין טוב. סביר להניח שתצליחו לצלוח את כל 263 העמודים של הספר הזה ועדיין ליהנות ממנו באופן יחסי, גם אם הוא רחוק מאוד משלמות.


      "תעלומת אנרי פיק" / דויד פואנקינוס. מצרפתית: לי עברון. הוצאת כתר, 263 עמודים.