נצ'י נצ' מת, יחי רביד פלוטניק: האיש שאחראי לשיר החשוב של התקופה

כבר לא אמן מתחיל: אחרי שעבר סופית לליגה של הגדולים באלבום הקודם "שפל וגאות", נצ'י נצ' סיים את תפקידו ההיסטורי ופינה את מקומו לשם האמיתי רביד פלוטניק, מלך הראפ של המזרח התיכון. בלי כינויים, בלי מסכות, רק "החלק האמנותי", כלומר: הדבר האמיתי. ואכן, בניגוד לקדרות של האלבום הקודם, "ועכשיו לחלק האמנותי" הוא אלבום הרבה יותר נינוח, מגוון ומשוכלל. נצ'י נצ' מת, יחי רביד פלוטניק. כמו בעבר, הוא ממשיך להתמודד עם ההצלחה, מה שהיא אומרת או לא אומרת עליו, מתמודד עם ההורים ועונה לעיתונאים - ופשוט נשמע כאילו הוא נהנה הרבה יותר ממה שהוא עושה ("אלעד", למשל, או שיר האהבה יוצא הדופן "שווארמה").

"ועכשיו לחלק האמנותי" הוא אלבום בלי פילרים, שלא התפשרו בו על כלום. פלוטניק הוא יוצר אישי, הוא מחטט בעצמו ובחיים שלו בכנות, בחכמה ובישירות - ולכן הוא מצליח שוב ושוב לשכנע גם אנשים שראפ והיפ הופ הם לא המנה הראשונה שהם מזמינים בתפריט שלהם. עם זאת, בעיניי, מה שהופך את פלוטניק/נצ'י נצ' למעניין מכולם בסצינה שהוא פועל בה זאת העובדה שהוא ממש לא מפחד להגיד את מה שהוא חושב על מה שהוא רואה מסביבו, גם אם, כמו שהוא שר, "עדיין לא הפכתי מוזיקאי פוליטקאי" ("סמוראי" עם ג'ימבו ג'יי, מהשירים המוצלחים באלבום). כך, השיר החשוב באלבום, אולי החשוב של התקופה - הגם שמן הסתם הוא לא יהיה הלהיט הגדול ביותר מהאלבום - הוא דווקא "מדינת משטרה", אולי השיר המשמעותי ביותר בנושא הגזענות נגד יוצאי אתיופיה מאז "עבודה שחורה" של אהוד בנאי - המנטור והמודל לחיקוי של פלוטניק. איך הוא שר? איך יבוא שינוי - אם לא מתוכנו?

קריאף פרצה בתור הזמרת החדשה של טיפקס, מי שהפגיזה ב"מי הפוטנציאל", הסינגל המוביל של האלבום הקודם שלהם, ועזרה לשייף את הסאונד של טיפקס המודרנית. עם זאת, אלבום הסולו שלה לא נשמע כמו אלבום נוסף של הלהקה המתוקתקת, אלא כמו פרויקט הרבה יותר נסיוני, שבו קריאף מנסה לבחון את הגבולות שלה כזמרת וכיוצרת. כמו אלבומי בכורה רבים, גם "תורי לומר" הוא מעין מניפסט עם הרבה רעיונות, שברוח המנטור שלה קובי אוז - לא מתחמק מאמירה חברתית, פמיניסטית, פריפריאלית ומזרחית שמנוסחת באופן לעתים עוקצני.

התוצאה מעניינת מאוד - אך גם בוסרית: קריאף היא זמרת מאוד טובה ויש לה כריזמה משלה, אבל הקול האקספלוסיבי שלה (והכוונה כאן לקול הווקאלי ולקולה כיוצרת כאחד) מחפש את עצמו ולא תמיד מוצא. הסינגל "בית", לדוגמה, הוא שיר קצת מבולגן, גם מבחינת העיבוד וגם מבחינת הטקסט הישיר ונטול הסאבטקסט. הנה שיר שניסה להיות המנון ישיר - ויצא פלקטי. זה נכון לכמה מהשירים היותר פופיים שמאפיינים בעיקר את פתיחת האלבום, וברובם לא מספיק טובים. קריאף יכולה להיות כוכבת פופ מקורית אם היא רוצה, אבל דווקא באנרגיות נמוכות, בשירים השקטים, היא מתגלה כקול הרבה יותר מעניין. "אהוב אותי" או "הנח לעצמך", למשל, לא מוותרים על הייחודיות הווקאלית של קריאף, אבל הולמים אותה הרבה יותר. אלה גם השירים שמוכיחים שיש לה עוד המון המון לתת.

"דמי לך", לחן של עומר קליין (מורה) למילים של המשוררת טל ניצן, הוא שיר פשוט: רעיון אחד קורע לב על שינה ושכחה שחוזר על עצמו בשלוש וריאציות. בעיבוד נקי ומינימליסטי לגיטרה, בניחוח של פעם, הקול של הרי מפיח במילים המעטות סיפור שלם, סוחף ומרגש. קשה לדעת לאן "דמי לך" יכול להגיע ברעש של היום, ואמנם - עד כה הוא לא כבש בסערה את הרשת והרדיו, אבל אם יתנו לו - הוא יכול למצוא את דרכו אל הלב שלכם.