אם ננסה לדמיין את הסרט הכי צרפתי שאפשר להעלות על הדעת, סביר להניח שהוא ייפתח בסצינה בה הגיבורים נכנסים לביסטרו בשדרות סן ז'רמן, מפטפטים על ספרות וסוגיות אינטלקטואליות אחרות, שותים יין ומסתירים זה מזה את העובדה שהם מנהלים רומן, לעתים עם זוגתו של האחר. וכך, אכן, נפתח "חיים כפולים", סרטו החדש והמענג של הבמאי הפורה אוליבייה אסיאס. כשנה לאחר הקרנת הבכורה העולמית שלו במסגרת פסטיבל ונציה, הוא יוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים שייפתח בסוף השבוע, וזו ככל הנראה תהיה ההזדמנות היחידה לראותו כאן על מסך גדול.
אסיאס הוא אחד מן הקולנוענים הצרפתים הבולטים של העשורים האחרונים, ומשתייך לקבוצה נדירה של במאים עכשוויים בני עמו האהודים באמריקה ובקהילה הבינלאומית בכלל עוד יותר מאשר במולדתו. בין עבודותיו הקודמות אפשר לציין את "מים קרים", "סוף אוגוסט, תחילת ספטמבר", "שעות הקיץ", "קרלוס" ו"העננים של סילס מריה", שזכו להערכה רבה וכיכבו בפסטיבלים ברחבי העולם, וזו גם מנת חלקו של "חיים כפולים". עם זאת, למרות היותו חביב סינמטקים, יצירותיו של הבמאי כמעט תמיד קומוניקטיביות, אלגנטיות ומענגות, וזה נכון במיוחד לסרטו החדש, המשעשע והמשועשע בקריירה שלו.
הסרט עטור הכוכבים המקומיים מציג את גיום קאנה כמוציא לאור, המתקשה להתמודד עם המעבר לעידן הדיגיטלי, ונדרש גם להודיע לחברו שלא יפרסם את כתב היד החדש שלו. החבר, מצדו, עסוק בצרות עם ספרו האחרון, שהממד האוטוביוגרפי שלו מסבך אותו בצרות, וברומן עם אשת המו"ל, כוכבת טלוויזיה אותה מגלמת ז'ולייט בינוש. גם הגיבור, אל דאגה, לא נמנע מעשיית קרניים, ומבלה בחיקה של עוזרתו האישית (כריסטה טרה), שמסייעת לו בהסתגלות לטכנולוגיה החדשה, ומתברר שגם בדברים נוספים. הכי צרפתי שיש, כבר אמרנו?
"אין ספק, רק בצרפת אפשר לכתוב תסריטים כאלה ואז להוציא אותם לפועל", אומר הבמאי בחיוך כשאני שואל אותו על כך, בריאיון המתקיים יום לאחר בכורת הסרט בפסטיבל ונציה. "עם זאת, הנושא בו הוא עוסק, אוניברסלי לחלוטין".
מה הנושא הזה מבחינתך?
"השאלה איך מתמודדים עם שינוי. העולם כל הזמן משתנה. הוא תמיד השתנה ותמיד ישתנה. אני לא שיפוטי לגבי כך, זה פשוט קורה".
למה בחרת לעסוק בשינויים בעולם המו"לות ולא בעולם הקולנוע?
"כי בקולנוע, המהפכה כבר קרתה. צורת העבודה שלי בשנות השמונים שונה לחלוטין לעומת ימינו. בזמנו, עוד חיינו בתעשייה בה יש דברים שאפשר להציג על המסך ויש כאלה שלא, כי הם מסובכים ויקרים מדי. כיום, כל הגבולות נפרצו. עם האפקטים שיש היום, אפשר להראות ולעשות הכל, וכמובן שגם הדרך בה צופים בסרטים השתנתה".
"בספרות, זה אחרת. העולם עוד לא עבר לשלב הדיגיטלי ואולי אף פעם לא יעבור. אחת הדמויות בסרט שואלת 'למה בעצם שלא נפרסם רק ספרים דיגיטליים'? ויש לה נקודה, אבל העובדה היא שאנשים ממשיכים לקנות ספרי נייר. הם אוהבים לגעת בדפים. בעבר היינו משוכנעים שהספר הדיגיטלי הוא העתיד, וזה הגורל ואין מה לעשות בנידון, אבל עובדה שלא. אותו דבר קרה גם במוזיקה, עם הפריחה של תקליטי הוויניל".
איך אתה קורא ספרים?
"בנייר, כמו פעם, לא בקינדל, אבל תסריטים אני כן קורא על המחשב, זה בסדר מבחינתי, גם כי הם כבדים מאוד ולא נוח לסחוב אותם איתך בנסיעות".
הדמות של הסופר מבססת את כתביה על חוויותיה האישיות בצורה מאוד נאמנה למציאות. גם אתה עושה כך?
"אני קצת יותר אתי ממנו, אבל גם אני פועל בצורה דומה, כמובן. אני חושב שבאופן כללי, היצירה באה מן הצורה בה חווינו את העולם, ולכן לדעתי סרט עלילתי אמיתי יותר מסרט תיעודי, כי הוא בא עמוק מתוכנו ומביא לידי ביטוי את האמת שלנו. הדיאלוג שאתה כותב הוא הרגש שחווית והחוויה שעברת. כמובן שלאחר מכן השחקן מביא איתו משהו מעצמו ויש עוד גורמים משתנים, אבל כשאתה רואה את הסרט שעשית, אתה תמיד תזכור מאיפה זה בא - מהמציאות".
התכוונת שזה יהיה הסרט הכי מצחיק שלך?
"רציתי שזה יהיה סרט על רעיונות ואז הבנתי שהוא יעבוד רק אם תהיה בו אירוניה. קבעתי לעצמי חוק: לא תהיה בתסריט מילה שלא יהיה לי כיף לכתוב. כתבתי סצינה אחת והשארתי את התסריט במשך כמה חודשים עד שחזרתי אליו כשהיה לי רעיון לעוד סצינה שיהיה לי כיף איתה, וכך הלאה. אני חייב להגיד שרוב הזמן לא היה לי מושג אם ייצא מזה בסוף סרט או לא, זה היה תהליך מאוד משונה. בכל מקרה, אין ספק שזה הסרט הכי קומי שלי, וזה גם הכי רחוק שאני יכול להגיע. לא אעשה סרט מצחיק מזה".
באחד הרגעים כאן אתה מלגלג קצת על "סרט לבן" של מיכאל הנקה.
"הכל באהבה, כמובן. הוא קולנוען אדיר, וצחקתי על 'סרט לבן' רק כי זה 'סרט האיכות' האולטימטיבי"
היית מבקר קולנוע. איך זה משפיע על הדרך בה אתה קורא ביקורות סרטים היום, ומלכתחילה על הדרך בה אתה כותב ומביים?
"אף פעם לא הגדרתי את עצמי כמבקר. כתבתי על סרטים ובעיקר על סרטים שאהבתי, ועשיתי גם כתבות רוחב וראיונות. הייתי מאוד צעיר, וזה היה בית הספר שלי לקולנוע. בגלל שהתחלתי כך, אני אוהב את הרעיון של תיאוריה קולנועית ושל שיח על סרטים, ואני אולי מבין יותר מקולנוענים אחרים את השאלות שעומדות בפני מבקרים ומבקרות. האם זה מגביל אותי? לא, כי כשאני מביים אני חסר אחריות. אני לא מגדיר לעצמי חוקים וכשאני מרגיש שיש חוק, אני מנסה לשבור אותו".
אם נחזור לנקודת ההתחלה, למה החלטת לקרוא לסרט "חיים כפולים", שם שאולי מרמז על פילם-נואר, בשעה שהתוצאה רחוקה מזה.
"השם המקורי של הסרט היה 'E-Book', אבל בסופו של דבר הוא נשמע לי טכני וקר מדי. 'חיים כפולים' מסמל את העובדה שכל אחת מן הדמויות חיה את החיים שלה, אבל חיה גם כדמות בדיונית ביצירה של מישהו אחר".
אחד מסרטיך הראשונים, "מים קרים" מ-1994, הוא בעיני מהסרטים הצרפתיים היפים אי פעם. רק בשנה שעברה, אחרי שנפתרו הבעיות המשפטיות סביב הפצתו, הוא סוף כל סוף הוקרן על מסך גדול בארצות הברית. איך היתה החוויה הזו מבחינתך?
"הוא היה תקוע בלימבו משפטי שקצרה היריעה מלהיכנס אליו. התעסקתי בנושא במשך שנים, ופתאום הצלחנו לפתור את הבעיות סביבו ולהראות אותו כמו שרצינו. זו היתה אנחת רווחה גדולה"
"זה סרט אוטוביוגרפי, אז אכפת לי ממנו מאוד. צילמתי אותו בשנות התשעים, אבל הוא מתייחס למה שעברתי בשנות השבעים, ועם הזמן הוא נראה לי כמו דוקו על ימי הסבנטיז שלי. כיום, במבט לאחור, אני מערבב בין הזיכרונות שלי עצמי ובין החוויות שלי כשצילמתי את הסרט".
כמה שנים לפני שכל קולנוען שמכבד את עצמו עבר לטלוויזיה, עשית את הסדרה "קרלוס" וזכית לשירי הלל, אבל דווקא עכשיו, בתור הטלוויזיה של המסך הקטן, אתה לא עושה סדרות.
"יש עליי כל כך הרבה לחץ לעשות סדרה. החברים שלי, הסוכן שלי, כולם לוחצים לכיוון הזה כי שם הכסף. אותי מעניין ללכת במסלול שונה לגמרי ולנסות להבין איך קולנוע יכול להיות רלוונטי בימינו. אחת התשובות לכך יכולה להיות שהקולנוע יתרום לשיח האינטלקטואלי, וזה מה ש'חיים כפולים' מנסה לעשות".
עוד בנושא:
ריאיון שלנו עם הבמאי על "קרלוס"
ריאיון שלנו עם הבמאי על "העננים של סילס מריה"
"חיים כפולים" יוקרן בפסטיבל ירושלים בשישי 26.7 ב-11:00, בשני 29.7 ב-13:30 ובשבת 3.8 ב-18:45. להזמנת כרטיסים, ראו האתר הרשמי. שימו לב שהכרטיסים לסרט זה כבר אוזלים במהרה.