פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ההיגיון לסל וחסל: "בית הנייר" היא סדרה מתנשאת ומעליבה

      "בית הנייר" אמורה אולי להיות גילטי פלז'ר, אבל הפלז'ר בה הוא בערבון מאוד מוגבל. אפילו כיבוי המוח לא עוזר ליהנות מיצירה שמניחה שהקהל שלה הוא עדר עיוור שילך אחר העלילה באש ובמים מבלי לשאול שאלות. זה מה שמקומם בה

      ההיגיון לסל וחסל: "בית הנייר" היא סדרה מתנשאת ומעליבה
      נטפליקס

      הביקורת על "בית הנייר" שאתם רוצים לקרוא היא כנראה כזו שמכתירה אותה כסדרת פאן ממכרת ולא מזיקה, לא הדבר הכי איכותי בעולם אבל גם לא סדרת טראש מביכה, משהו בין לבין. זה שטח אפור שבו מתקיימות רוב הסדרות בימים אלה, מעטות מצליחות להגיע לדרגות של יצירות שיא, ועם אלה שמגרדות את התחתית אנחנו בדרך כלל לא טורחים. בהתחשב בשפע הנוכחי זה מקום לא מאוד רע להיות בו, איפשהו בין מחוזות הגילטי פלז'ר לבין סדרה ש"מעבירה את הזמן", ולכולנו יש כמה פייבוריטיות שמתמקמות בו בנוח. כרטיס הכניסה אליו הוא פשוט וזול: אם סדרה עושה לכם כיף - היא בפנים, ולא משנה מה אחרים חושבים. בואו נישאר שנייה בהלך הרוח הרגוע הזה, רגע לפני שיוצמדו כאן ל"בית הנייר" תארים פחות מחמיאים וייטען שהיא לא ראויה למקום האפור הזה כיוון שהיא אולי גילטי אבל בהחלט לא פלז'ר.

      אי אפשר להתעלם מהעובדה שזו הסדרה הזרה המצליחה ביותר של נטפליקס שמוגדרת על ידי רבים כתופעה תרבותית, או מההישג המדהים של הדבקת מיליוני אנשים ברחבי העולם, ולענייננו בישראל, למסכים והשפעה דומיננטית על השיח החברתי (כמה אנשים עם סרבלים אדומים ומסיכות של דאלי ראיתם בפורים האחרון ברחובות?). אבל ההצלחה האדירה הזו מגיעה עם תג מחיר מסוים - ויתור רצוני על השכל הישר והשעיה מודעת של ההיגיון הבריא. זה השלב שבו יחלחלו לכאן מילים כמו "התנשאות" וטענות שמבקרי טלוויזיה הם אליטיסטים מרימי אף שמעדיפים רק סדרות "איכות", אבל אולי ההפך הוא הנכון? אולי "בית הנייר" היא בעצם זו שמתנשאת עליכם ומזלזלת בכם כצופים, כאנשים חושבים וכבני אדם?

      ניקח שתי נקודות עיקריות לדוגמא. הראשונה היא המאורע המחולל לעונה השלישית של הסדרה, שנפתחת כשנתיים לאחר סיום השנייה וזמינה כעת במלואה בנטפליקס. טוקיו (אורסולה קורברו), פרוטגוניסטית הפכפכה, שחצנית ובלתי נסבלת שלא ברור למה עלינו לשמוע את המתרחש בקריינותה, גורמת בשוגג לכך שבן זוגה ריו (מיגל הראן) ייתפס על ידי כוחות אינטרפול עקב השוד המוצלח שבוצע על ידי החבורה בעונה הקודמת. כדי לחלץ אותו מה"שבי" ולחסוך ממנו עינויים שהחבורה מניחה שהוא עובר, מכנס הפרופסור (אלברו מורטה) את כל השודדים שנותרו, כשתוכנית הפעולה הנבחרת היא פריצה לבנק הלאומי של ספרד במדריד והתכת מטילי זהב לכדי גרגרים. ההיקש התסריטאי הוא כזה: נפזר לציבור 140 מיליון יורו מהשמיים באמצעות צפלינים ענקיים - הציבור יהיה בעדנו - נסית אותו נגד כוחות המשטרה והביטחון - נפרוץ לבנק ונשבה בני ערובה - הלחץ הציבורי יגרום לכך שריו ישוחרר - על הדרך נגנוב עוד קצת כסף.

      נתעלם לרגע משאלות כמו מדוע בחיי הנירוונה שלאחר השוד, בו הרוויחו השודדים מאות מיליוני יורו כל אחד, הם הוכרחו על ידי הפרופסור להתגורר בזוגות במקומות שונים בעולם מתוך הנחה שכך ירצו לבלות את שארית חייהם, והאין זה מסוכן שהפרופסור יודע בדיוק היכן כל אחד מהם נמצא, ונעבור לתהייה הגדולה יותר שהסדרה פשוט לא מצליחה לענות עליה: למה שהם ירצו לסכן שוב את חייהם וחירותם, בעודם כבר עשירים וחיים חיי תענוגות?

      בית הנייר עונה 3 (יח"צ , נטפליקס)
      כמו כנופיית טרור חבלנית ומאיימת. כנופיית "בית הנייר" (צילום: יח"צ)

      התשובה המתבקשת היא כדי לסייע לחברם, אבל האם באמת יש צורך בשוד הבנק המרכזי של ספרד, שכולל יצירה מסובכת של תא לחץ, צלילה לתוך כספת מלאת מים ועבודה פיזית קשה בחום של מאות מעלות צלזיוס, בשביל לדרוש החלפת שבויים? עם כל הכבוד לריו, העלילה מבהירה מעל כל ספק כי הוא מטרה משנית ביותר, והמו"מ עליו בכלל מתחיל רק בשלב מאוחר יותר בעונה. תשובה אחרת מגיעה שם באמצע, כשאחת השודדות טוענת שהם כולם "מכורים לאדרנלין" ולכן התאגדו שוב תחת הכוונתו של הפרופסור. האם התמכרות לאדרנלין היא סיבה מספיק טובה בשביל שעשרה אנשים ישליכו כל שריד של היגיון לפח ויצאו להרפתקה חסרת רסן ומעוף שהסיכויים לצאת ממנה בחיים, לפי הפרופסור עצמו, הם פחות מ-50 אחוז? שניים מהם, יש להזכיר, הורים טריים ולאחרת יש בת צעירה ואם חולת אלצהיימר. ואם אהבת אדרנלין כרוכה בחוסר היגיון, מה בדיוק חושבת הסדרה על צופיה?

      הסבר שלישי צץ לקראת סוף העונה, בו נרמז כי הפרופסור למעשה מוציא לפועל את תוכניתו של אחיו המנוח ברלין (פדרו אלונסו), שהקריב את עצמו בעונה הקודמת, וזאת על מנת לנקום את מותו. זה הסבר נוח מאוד, כי הוא מייצר מציאות שתומכת בעובדה ש"בית הנייר" היא סדרה על שוד ולכן הצופים רוצים לראות שוד. אז צריך לתת להם שוד מתוכנן לפרטי פרטים, ועוד סרבלים אדומים, ועוד מסכות דאלי, ועוד בני ערובה ואקשן. העונה השלישית, יש לומר, היא פרי הגייתה הבלעדי של נטפליקס, שבחרה להפיק המשך לסדרה הסגורה המקורית שאותה רק הפיצה בתחילה, והתוצאה הזו כפויה ומגושמת בהתאם.

      בית הנייר עונה 3 (יח"צ , נטפליקס)
      לא ברור למה הקריינות שלה טובה. טוקיו, "בית הנייר" (צילום: יח"צ)

      אבל ההסבר הזה בעייתי גם מסיבה אחרת - לנקום? במי? בכוחות המשטרה והביטחון שעשו את עבודתם? באנשים שניסו בכוח להימנע מפגיעה קטלנית בברלין, אשר התעקש בעצמו להישאר מאחור? זו הנקודה הצורמת השנייה ב"בית הנייר": הניסיון לייצר איזושהי עליונות מוסרית ואידאולוגיה מצוצה מהאצבע, במסגרתה הדמויות הראשיות הן בעצם קורבן של אכזריות שלטונית, אנדרדוג שנלחם במפלצות הבירוקרטיה למען אזרחי ספרד הקטנים. איך? באמצעות שני שודים כפולים של מיליארד יורו ומאות מטילי זהב - ושמירת השלל לעצמם. אחרת איך יהיה צדק חברתי באמת?

      "המסכה היא סמל להתנגדות בכל העולם", אומר הפרופסור, "בין אם עבור המתנגדים, המקופחים, הסקפטיים - לא משנה. מה שמשנה זה שהשפענו על המון אנשים, נתנו לרבים השראה להיאבק לצידנו, הם כולם משלנו עכשיו". לא משנה אינדיד. העונה השלישית של "בית הנייר" הופכת את השודדים שלה לגיבורים: מאות אלפי אנשים מריעים להם ברחובות, מפגינים בעדם ונגד שלטונות ספרד, מתייחסים אליהם כאל קדושים מעונים, משחררים אותם לחופשי, עוזרים להם לחלץ טנדרים מבוץ ומשקרים עבורם למשטרה. אבל על שום מה ולמה? אם כבר, חבורת "בית הנייר" נראית בעונה הזו כמו כנופיית טרור חבלנית ומאיימת שגוררת השוואות לחמאס ולדאעש במקום לרובין הוד, אבל הסדרה פשוט מניחה שאזרחי ספרד - ואנחנו - נהיה בעדם כי הם חמודים, שרים שירים, מצחקקים בקול מתחנחן ומתווכחים על פמיניזם וסקס ממש כמונו.

      בית הנייר עונה 3 (יח"צ , נטפליקס)
      עצלות תסריטאית. "בית הנייר" (צילום: יח"צ)

      "אל תירה באבא, תירה בשוטר", מחנך שודד אחד את בנם הקטן של צמד שודדים אחרים. איך ומתי בדיוק ביססתם ביקום הפנימי של הסדרה את העובדה שכל העולם מושחת ורודף בצע חוץ מכם? ששלטון החוק הוא מושג שרצוי לנקום בו? האם יש כאן איזו אמירה פוליטית על כך שספרד היא מדינת דיקטטורה מושחתת שדורשת התקוממות קולקטיבית? סביר שזו סתם עצלנות תסריטאית וילדותית, במסגרתה אפשר בכיף לשנות את הלך הרוח הציבורי אם פשוט ממטירים כסף מהשמים. הציבור הרי מטומטם, ולא יודע להבחין בין טוב לרע, ובין אנשים שמפרים את החוק, יורים על שוטרים, מתעללים בבני ערובה וגוזלים לעצמם כסף לבין גיבורי תרבות שיש להעריץ.

      זו אולי נשמעת כמו התקטננות מתייפייפת, ויש לא מעט סדרות שגורמות לנו להזדהות עם אנטי גיבורים שלא ראויים לכך במציאות. אבל "הסופרנוס" מעולם לא ניסתה להצדיק מוסרית את מעשיו של טוני ולמעשה הזמינה שיפוט עליו, ו"שובר שורות" סמכה על הקהל שלה שיידע לזהות שוולטר וויט ראוי להיענש. גם בסדרות בעלות משקל סגולי קטן יותר, כמו "ילדות טובות" או "בשבילי אתם מתים", יש מתחמים של אפור שגורמים לנו לפקפק במעשי הדמויות. "בית הנייר", לעומת זאת, לא רק מעוותת את הרציונליזציה של הצופה, היא מנסה משום מה להגדיר מחדש את המצפון המוסרי שלו בלי שום צידוק, ועוד עושה את זה ברישול. שוב, לא מתוך רוע או זדון, אלא סתם חובבנות. זו סדרה שמניחה שהקהל שלה הוא עדר עיוור שילך אחר העלילה באש ובמים מבלי לשאול שאלות, וזה מה שמקומם בה. האם אפשר להגדיר סדרה שחוטפת את האינטליגנציה, מערערת את ההיגיון ומנסה לחתור תחת המוסר האנושי ככיפית? האם כדאי?