בעונה הראשונה של "בוג'ק הורסמן", בפרק "סוף מדכא", בוג'ק נחשף לביוגרפיה הכנה-מדי שדיאן כתבה עליו, כזו שחושפת את כל חולשותיו ופגמיו, ומחליט לכתוב בעצמו את קורות חייו. בעזרת הרבה יותר מדי סמים הוא מתחיל במלאכה. הנבירה בעברו בסיועם של החומרים הכימיקלים מניבה הזיות של מה היה אילו. איך חייו היו נראים לו היה בוחר בדרך אחרת. בוג'ק רואה את עצמו חי בשלווה בבקתה ליד אגם עם אהובתו, נולדת להם ילדה שגדלה כל כך מהר, הם שלווים ושמחים.
את הפרק הזה כתבה קייט פרדי, ובסיומו הציע לה רפאל-בוב ווקסברג, יוצר הסדרה, ליצור ביחד סדרה שעוסקת כולה במציאויות נפרדות ובתפיסה של המציאות. כך נהגתה "בלתי גמור" ("Undone"), שביום שישי האחרון עלתה במלואה לאמזון פריים וידאו (כולל תרגום לעברית). סדרה השואבת השראה מניסיונה האישי של פרדי עם דיכאון ומחלות נפש במשפחתה, כדי לספר את סיפורה של אלמה (רוזה סלזאר, "אליטה: מלאך קרב"), צעירה בת 28 מסאן אנטוניו, טקסס. היא משועממת מהשגרה בחייה, כולל מעבודתה בגן ילדים, ולא מתה על העובדה שאחותה הצעירה מתחתנת עם טמבלול עשיר שקרוב לוודאי יקנה לה שנים של תסכול. אלמה עצמה לא מתכננת להתמסד עם בן זוגה החמוד, ולו מהחשש שהסכיזופרניה שאמו של אביה סבלה ממנה והעכירה את חיי כל משפחתה, תעשה דבר דומה גם אצלה.
זה משתנה כאשר היא נוהגת במכוניתה ורואה לפתע בצד הדרך את אביה המנוח (בוב אודנקירק, "סמוך על סול"). הוא נהרג כשהייתה ילדה כשהרכב שלו צנח אל התהום, אך נחשף בפניה עתה כדי לספר לה שהיא מיוחדת ושיש לה יכולת לטייל בתודעתה קדימה ואחורה בזמן. הוא מגייס אותה לעזור לו לגלות את נסיבות מותו - זו לא הייתה תאונה אלא רצח, הוא אומר, ואלמה תוכל לגלות מי האחראי לכך. אבל כאן "בלתי גמור" נשסעת לשניים. האם כל זה באמת קורה, או שמא המחלה שאלמה חששה ממנה אכן התפרצה אצלה, גורמת לה לראות דברים שאינם שם?
"בלתי גמור" מהלכת על התפר הזה בדבקות, וזה מה שמאפשר לה להיות הרבה יותר מאשר סיפור המסתורין שבמרכזה, אלא אמתלה לצלול אל מעמקים של משפחה, מורשת ואובדן. כל אלה מגדירים את אלמה - אביה שעזב אותה ברחוב בליל כל הקדושים ומעולם לא חזר, דורות של מחלות נפש. מצד משפחתו אביה היא יהודיה ועם חשש לסכיזופרניה, מצד אמה היא מקסיקנית קתולית (ואפילו הולכת לכנסייה) עם שמץ ילידי, אנשים שחזיונותיהם הפכו אותם לשאמאנים, נביאי השבטים שלהם.
על אף שהעלילה והכוונות של "בלתי גמור" עלולות להישמע אבסטרקטיות מדי, הסדרה מקפידה תמיד לעגן אותנו. לפני ואחרי הכל יש בה סיפור על משפחתה של אלמה - אחותה, אמה ובן זוגה - והם בהחלט שם, מנסים להבין מה עובר על יקירתם ולסייע לה. החתונה של אחותה, שהסדרה עוסקת בה לאורך כל שמונת פרקי העונה, משאירה את הרגליים שלנו ושל אלמה על הקרקע. מאלצת אותה לא להתמסר כולה לדבר הזה, שבעיניים חיצוניות נראה כשיגעון מוחלט, ויוצקת עוד שכבה של רגש ושל הומור בעזרת יחסי שלוש הנשים האלה. הדינמיקה ביניהן אמינה, כמו גם הזוגיות השברירית שלה עם בן זוגה, שעוברת עליות ומורדות המקבלות משנה תוקף אחרי התאונה שלה.
ייתכן שדווקא העיגון הזה, שמטרתו מאוד מובנת, מקצץ את כנפיה של "בלתי גמור" ומונע ממנה לנסוק. ככל שהיא מתקדמת, קשה להתנער מהמחשבה שהיא יכולה להיות טובה יותר. אפילו מופתית. הפעם היחידה שהיא מתקרבת לזה, בעיניי, היא בפרק השני, בעיקר כי הוא נדמה כתצוגת תכלית של האפשרויות העצומות הגלומות בנושא הזה, והמרקם המתעתע שלו מרתק ומסקרן מאוד. ביתר הזמן המבנה של הסדרה אמנם נבון ומאזן בין מיסטיקה ומדע ומציאות וחלום, אולם ריבוי הנושאים בכל זאת מקנה תחושה שהם שוחקים זה את זה, לא מאפשרים להעמיק באמת באף אחד מהם. זה בולט במיוחד בכנסייה - האמא והאחיות הולכות לדרשות ולטקסים מספר פעמים לאורך הסדרה, הכומר החדש הוא בדיוק מהסוג שאלמה עשויה להתחבר אליו. אך כלום לא באמת מתממש מהדבר הזה, ונראה שעדיף היה לוותר עליו כליל לטובת נבירה באחד מההיבטים האחרים.
ואפילו כך, "בלתי גמור" מעניינת, מבדרת ונוגעת ללב לכל אורכה. אביה של אלמה משמש כמנטור שלה למצבה החדש, מצב שבו מסע בזמן, תפיסת מציאות ותפיסה בכלל משמשים בערבוביה. המסע שלהם בזמנים מאפשר לאלמה לבקר גם באירועי מפתח מחייה שלה, מעבה את הפסיכולוגיה שלה ומחדד את הנושאים שהסדרה עוסקת בהם, זיכרון, אינטראקציה אנושית. "בבקשה אבא, אני רוצה להישאר, הייתי מאושרת כאן", היא אומרת לו בביקור כזה. וחלק גדול מזהותה, ממהותה, הוא החירשות שלה. בילדותה איבדה את השמיעה, את היכולת שלה לתקשורת בסיסית, עד שהשתילו לה עזר שמיעה. כיום היא משתמשת בחירשות כדי להוציא מאוזנה את המכשיר ולהתנתק מהעולם סביבה. באחד הזיכרונות שהיא מבקרת אמרה קלינאית-התקשורת לה ולילדים שאיתה בגן להרגיש את המוזיקה, הם ניגנו בכלי נגינה בלי לשמוע אותם. אלמה הקטנה עמדה ורקדה שם למרות המגבלה שלה. היא הביעה, היא הרגישה.
זו מעלתה הגדולה של "בלתי גמור", היא גורמת לנו להרגיש. הרבדים הפילוסופיים של הסדרה מועברים רוב הזמן באמצעות דיאלוגים יפים, מעוררי מחשבה, כמעט פיוטיים, עם משפטים כמו "תני לרגשות לעבור דרכך כמו מזג-אוויר". במרכז כל זה עומדת רוזה סלזאר בתפקיד הראשי, צינית מטבעה ומפוכחת אפילו כשהיא במצבי ה"מסע" האלה, טבעית וכובשת גם מבעד לפילטר אנימציה, מביעה רגש רב בעיניה הסמי-מאוירות.
ואכן, מה שמייחד את "בלתי גמור" הוא בעיקר האנימציה, שנעשתה בשיטת רוטוסקופ. השחקנים צולמו בלייב אקשן, החומרים אפילו חוברו ונערכו, ולאחר מכן עברו תהליך שבו הפכו לאנימציה. ראינו את השיטה הזו בסרטים כמו "חיים בהקיץ" של ריצ'רד לינקלייטר, שעסק גם הוא בעניינים של תודעה, מציאות וחלום, ואפילו בקליפ ל-"Destiny" של זירו 7. הכל ב"בלתי גמור" נראה מציאותי וחלומי בה בעת, מאפשר לאלמה לדלג בין מציאות לדמיון לחיזיון לחלום בלי שתדע ובלי שנדע אם הם ממשיים או לא, אם החוטים נפרמים בין המציאויות או בדעתה שלה. כך, בהתאם למה שתבחרו להאמין, מדובר בהרפתקה מרתקת ועתירת דמיון, או לחילופין בטרגדיה שוברת לב.