פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסיכופת גאון, ניו-יורקים אוהבים ואבי הגנגסטרים השחורים: סקירת סדרות חדשות

      גנגסטרים בהארלם של שנות השישים, סיפורי אהבה בניו יורק, שחקן אדיר בתפקיד מצוין שמתבזבז על סדרה נוראית, שחקנית נהדרת שמתבזבזת על קלישאות בלש פרטי, עיבוד אמריקאי שמאלצי ושטחי לנושא בעייתי. צפינו בעוד סדרות חדשות וחזרנו עם עדכונים

      הסדרה כמעט משפחה, Almost Family, בריטני סנואו (צילום מסך)
      מפספסת כל מה שאפשר לפספס. "כמעט משפחה" (צילום מסך)

      הבן האובד (Prodigal Son)

      מה: דרמת פשע של רשת פוקס מבית היוצר של המפיק הסופר-פורה גרג ברלנטי, העוקבת אחר פסיכולוג פלילי מבריק (טום פיין, "המתים המהלכים") במשטרת ניו יורק, שאביו (מייקל שין, "בשורות טובות", "הסקס של מאסטרס") הוא רוצח סדרתי מפורסם אשר מנסה לחדש איתו את מערכת היחסים ולכן מסייע לו בעבודתו מבין כותלי בית הכלא. גם עם בלאמי יאנג ("סקנדל") ולו דיאמונד פיליפס. כריס פדאק, יוצר "צ'אק", אחראי יחד עם סאם סקלייבר ("אמא אמריקאית"). הסדרה משודרת מדי יום חמישי בסלקום tv בסמוך לשידור האמריקאי.

      מה חשבנו: פשוט ללקק את האצבעות. מי שלקח שחקן מחונן ורב-גוני כמו מייקל שין ונתן לו לנעוץ שיניים בדמות חניבעל-לקטרית של פסיכופת גאוני מתוך מחשבה שיש פה אפס מקום לטעויות, לא ידע אפילו עד כמה הוא צודק. לא רק ששין חוגג בנעלי האישיות שנתנו לו, הוא גם מוסיף לה עושר רב מימדי של מסתורין, הומור, דרמה, כאב, אימה, אינטליגנציה רגשית וקריפיות מצמררת ומסמרת שיער. כל פריים שלו על המסך וכל משפט שהוא מוציא מהפה מחושב ומדויק ברמות שרטוט קפדניות של אמן מטורף ואלוהים, איזה כיף זה.

      יחד עם זאת, אל תראו את "הבן האובד", זו סדרה די נוראית. שין אמנם חבר קאסט קבוע (למרבה הצער), אבל הוא מופיע בה אולי 20 אחוזים מהזמן, כששאר ה-80 מוקדשים לפתרונות מאוסים של מקרי רצח סדרתיים וסתמיים כאילו "זירת הפשע" ו"חוק וסדר" מעולם לא התקיימו. למי יש כוח ב-2019 לגופות מאופרות, סרטים משטרתיים ופתולוגים שמסבירים מה סיבת המוות, בחייאת נו. כמו כן לא ברור מה קרה לטום פיין מאז שחזר לעולמות החיים המהלכים, אבל הבחור כנראה איבד לחלוטין את כל יכולות המשחק שלו, והנכס הכי חשוב שהוא מביא לסדרה הוא רק עיניים כחולות ושואבות קלוז אפים, נכס ש"הבן האובד" מנצלת יתר על המידה מפאת חוסר ברירה. בשיקול פשוט של רווח מול תועלת, המצוינות של שין נרמסת על ידי הגריעות של כל השאר. ובהתחשב בכך שזו הסדרה החדשה המצליחה ביותר העונה, כלומר שין לא הולך לשום מקום, עדיף לחכות עד מאי ולהתמוגג מקליפ יוטיוב שמרכז את כל הרגעים שלו בסדרה, שיש לקוות שמישהו רחום ירים עד אז.

      אהבה מודרנית (Modern Love)

      מה: סדרת אנתולוגיה קומית חדשה של אמזון פריים וידאו, המבוססת על 15 שנים של טורי עבר במדור בעל אותו השם בניו יורק טיימס. כל פרק מגולל סיפור חדש עם קאסט חדש, בין היתר בכיכובם של אן האת'וויי, טינה פיי, ג'ון סלאטרי, קת'רין קינר, אנדי גרסייה, אנדרו סקוט ואחרים. הסדרה זמינה גם עם תרגום לעברית באמזון פריים וידאו
      .
      מה חשבנו: זה הניסיון הרביעי של אמזון להעמיד אנתולוגיה ראויה אחרי שרשרת כישלונות כמו "Lore", "חלומות חשמליים" ו"שושלת רומנוף", ולא ברור למה היא מתעקשת על קונספט שהוא מטבעו לא בינג'אבילי. זהו אולי הניסיון המוצלח ביותר שלה בהשוואה לשאר, אבל זה לא בהכרח אומר הרבה כי "אהבה מודרנית" היא טלוויזיית צמר גפן מתוק שמתחנפת לקהל שלה במקום לספק לו תובנות אמיתיות על אהבה בעידן המודרני. חלק מהסיפורים נראים כמו עלילות B ו-C של "סקס והעיר הגדולה", מהאנקדוטות המוזרות האלו שקורות רק לשרלוט, בעוד אחרים משרטטים מונחים כמו אהבה ורומנטיקה בקווים מאוד אמריקאים וסטריליים, ומפספסים את ההזדמנות לנתח אותם מזוויות שאינן ניו יורקיות, סטרייטיות או ממעמד סוציו-אקונומי מבוסס.

      מצד אחד זה מפתיע, משום שאלפי הסיפורים שמתפרסמים בטור אמורים להיות אמיתיים (אם כי גם הניו יורק טיימס וגם אמזון עמומים למדי בנוגע לכמה אמת נשארת שם בתכל'ס לאחר שהם נערכים, משופצים ומרוטשים על ידי אנשי מקצוע, כהודאתם). מצד שני זה ממש לא כי בכל זאת הוליווד וניו יורק וכו'. אבל היומרה עדיין מציקה ולא פתורה. אסופה של שחקנים מעולים קובצו בשביל לעשות אובר-רומנטיזציה נוספת לפרשנות ההוליוודית לאהבה, בלי שום ערך מוסף ואמיתי מעבר לחצי שעה שאמהות בגיל העמידה יוכלו לומר בסופה "נו, נחמד מאוד". ולמה, למען השם, לא להשתמש בשיר המתבקש של דיוויד בואי בתור פתיח?

      Stumptown

      מה: דרמת מתח של ABC בכיכובה של קובי סמולדרס ("איך פגשתי את אמא", סרטי "הנוקמים" למיניהם) המגלמת חיילת משוחררת עם פוסט טראומה שלאחר פרישתה מהשירות מתקשה להישאר באותה עבודה לאורך זמן, עד שלבסוף היא פותחת סוכנות חקירות פרטית. ג'ייק ג'ונסון ("בחורה חדשה"), מייקל אילי ("המספרה", "האישה הטובה") וקמרין מנהיים הנהדרת ("הפרקליטים") מככבים לצדה. הסדרה טרם נרכשה לשידור בישראל.

      מה חשבנו: ראוי גם לציין שמדובר בעיבוד לסדרת קומיקס שפורסמה בארבעה מחזורים, אם כי אין לזה שום ערך מבחינה ז'אנרית. כלומר, "סאטמפטאון" מאוד ז'אנרית, רק שבמקום לשחוק את ז'אנר גיבורי העל היא לועסת את כל קלישאות סדרות הבלש הפרטי. פשוט בתפקיד הגיבור המאצ'ואיסטי המיוסר ששותה כל הזמן, עושה סטוצים בלי חשבון ודופק מכות לכולם בכל פרק, נמצאת כעת אישה ביסקסואלית ואנטי-מגדרית, כשהדמויות הגבריות בסדרה הן רק עזר כנגדה. אם זה הופך ומרטיט אתכם, כנראה שלא ראיתם "ורוניקה מארס" או "ג'סיקה ג'ונס".

      סמולדרס, נהדרת וחמודה ככל שתהיה, עדיין לא מסוגלת להפוך את חווית הצפייה בסדרה הזו למרגשת מספיק. סיפור המסגרת משעמם ומפוזר, ונדמה שתיקי החקירה החד פעמיים בכל פרק אפילו לא מנסים להמציא מחדש את גלגלי הז'אנר. בגידות, חטיפות, סחיטות, היעלמויות, מעקבים, סמים, מאפיה ועולם תחתון - הכל שם, ונשבעים שאתם כבר יכולים לכתוב את התסריטים הבנאליים האלה בעצמכם, וכנראה שבאותה מידה של הבנה בכל הנוגע לנהלים משטרתיים ומערכת החוק האמריקאית. אלה בעיקר הפרטים הנוחים מדי והבלתי סבירים שמפילים את "סטאמפטאון", כמו קלטת שתקועה במכונית ומנגנת במקרה לגמרי שירים שמתאימים לסיטואציה, בלשי משטרה סתומים ונבלים שמגלים את המוסריות שבהם בדיוק ברגע הנכון לעלילה. בתחילת הפרק השלישי מדמיינת דמותה של סמולדרס שהיא חלק מפארודיה על חוקרים פרטיים בשנות השבעים, תוך כדי אפס מודעות של הסדרה לכך שזו המציאות המגוחכת שהיא בעצמה בוראת לצופיה, פשוט חמישים שנה מאוחר יותר.

      Almost Family

      מה: עיבוד של ג'ייסון קייטימס ("אורות ליל שישי", "הורים במשרה מלאה") ואנני ווייסמן ("עקרות בית נואשות") ברשת פוקס לדרמה הקומית האוסטרלית "האחיות" שזמינה בנטפליקס. בריטני סנואו ("פיץ' פרפקט") מככבת כבחורה המגלה שאביה, רופא פוריות (טימותי האטון, "מי מתגורר באחוזת היל"), השתמש בזרע שלו כדי להפרות את הנשים שהגיעו אליו, כך שיש לה אחים ואחיות רבים שלא ידעה עליהן. הסדרה טרם נרכשה לשידור בישראל.

      מה חשבנו: אם מפרקים את "כמעט משפחה" מכל מרכיביה וקלישאותיה המיותרים, נותר בסיס עתיר פוטנציאל. העובדה שרופא מוערך ניצל את הביטחון שתלו בו מטופלות כדי להשפיע באופן כה ציני על חייהן ועל חיי הדורות הבאים - מייצרת מכלול כמעט אינסופי של דרמה מצוינת. באכסניה שאינה רשת נטוורק, אפשר ממש לדמיין כיצד היא הופכת לסדרה שמובילה את שיחת היום. הבעיה, כמובן, שהיא אינה כזאת.

      במקום להזין את הפוטנציאל של מה שמוגדר כאונס רפואי, על כל המשתמע מכך - "כמעט משפחה" קוברת אותו חיש מהר באמצעות השטחה. במקום לעסוק בקונפליקט הערכי והאנושי של הסיטואציה, היא ממהרת למחוזות "החיים עצמם" וממלאת את המסך בשמאלץ. הדמויות שלה פעורות עיניים ומרודדות לרמת החתיך, הביץ', המוזרה והאקסית. כולן כמובן נפגשות בדיוק ברגע בו הדרמה מתבררת, מדלגות על עשרות שלבי התמודדות וקופצות מיד למלודרמות בין-אישיות של שלוש נשים שגילו זה עתה שהן אחיות מאונס (תרתי משמע).

      האימהות שרומו, ההשלכות האדירות על נשים שמעוניינות להביא ילד באמצעות הפריה מלאכותית, המשמעויות המשפטיות ושאלות של שייכות - כל אלו נזרקים הצידה כמעט בבוז. "כמעט משפחה" נמצאת כאן כדי לדמוע ולהתרגש, אם אפשר פעם בשתי סצנות ובליווי פסקול מעצים. אין ספק שיש לסחורה הזאת קהל, אבל לנוכח נתוני הרייטינג של הפרקים הראשונים לא בטוח שאפילו הוא רוצה להגיע.

      Godfather of Harlem

      מה: דרמת פשע של רשת הכבלים Epix ("תפוס את שורטי") בכיכובו של פורסט וויטאקר. בשנות השישים של המאה הקודמת, ראש משפחת הפשע באמפי ג'ונסון חוזר אל הארלם אחרי עשור בכלא, מגלה שהמקום נמצא בשליטת המאפיה האיטלקית ומתיידד עם מלקולם אקס. הסדרה טרם נרכשה לשידור בישראל.

      מה חשבנו: לא מפתיע שסיפורו של אליסוורת' ריימונד "באמפי" ג'ונסון אהוד כל כך בתרבות הפופולרית. סרטים כמו "שאפט" ו"אמריקן גנגסטר" נעשו בהשראת סיפור חייו, ואפילו ב"הסמויה" הוא זוכה לאזכור. ככלות הכל ג'ונסון הוא החריג, השונה, האנטיתזה לגנגסטרים האיטלקים שהפכו לגיבורי התרבות של התקופה. "הסנדק מהארלם" מכירה בשונות הזאת ומשחקת עליה היטב. היא בוראת מחדש את נופי הסיקסטיז של ניו יורק, על הסטייל האורבני והאנושי שלה, באופן שמדגיש את הזרות של גיבורה. כבר בסצנה הראשונה בסדרה הוא נראה יוצא מהכלא ומשוטט בעיר שהייתה בעבר "שלו", ומתוודע לתמורות העצומות שחלו בה. בסצנה אחרת מזכירים לו עוזריו שישנו כעת כינוי לשחורים שעולים מעבר לגבול רחוב 120 בעיר: קוראים להם "מתים".

      מתוך עמדת הנחיתות הזאת פורשת "הסנדק מהארלם" מניפה של אינטרסים פוליטיים, סכסוכים אישיים, משפחות פשע ומערכות יחסים, שמתנקזים כולם אל ג'ונסון. וויטאקר הנפלא מסתדר עם כל אלה בקלות עם קור רוח מחויך שמסתיר מתחתיו אלימות וכעס מבעבעים. ג'ונסון הוא אסטרטג כשם שהוא המוציא להורג, מלא חמלה כשם שהוא אכזרי. המורכבות הזאת טוענת את הסדרה והופכת את ניסיונו לשלוט בתמונה המורכבת למרתק. לצד כל אלה היא מציירת בחוכמה את הקונפליקט בתנועה לזכויות השחורים של שנות ה-60, בין התנגדות לא אלימה לבין נטילת הכוח לידיים. העובדה שמלקולם אקס (נייג'ל תאץ') הופך במהרה לשותפו של ג'ונסון, היא רמז עבה לעמדה של ג'ונסון בנושא.

      ניכר ש"הסנדק מהארלם" מושפעת מקלאסיקות סרטי פשע ומחזירה להם אהבה, אך באותה נשימה היא משרטטת לעצמה קו משלה עם עיסוק בקשיים ובתרבות של הקהילה השחורה של אותה התקופה. אלו נושאים שהז'אנר עסק בהם במשורה, אם בכלל, ויש בהם תוספת מרעננת ומלאת פוטנציאל. החשש המרכזי בסדרות כמו זו הוא שהדמות הראשית תאפיל על כל היתר. "הסנדק מהארלם" מתמודדת איתו באמצעות כוכבים כווינסנט ד'אונופריו ("דרדוויל") וג'יאנקרלו אספוזיטו ("שובר שורות"), שמוסיפים עוד צבעים של חמדנות, איבה ואלימות לקלחת, לצד יכולות משחק נהדרות. וכך, גם אם לעתים נדמה שהיא מתפזרת על קצת יותר מדי סיפורים במקביל, "הסנדק מהארלם" מצליחה לנוע במהירות ובביטחון. והמאבק שבמרכזה מעורר מחשבה, מסקרן ואלים כפי שיצירות פשע טובות באמת צריכות להיות.