הרבה סמליות טמונה בסדרת הדגל המרכזית של Apple TV Plus, שירות הסטרימינג החדש של אפל, שהושק ביום שישי גם בישראל וכולל מספר סדרות חדשות שכולן מתורגמות לעברית. "תוכנית הבוקר" ("The Morning Show") בכיכובם של ג'ניפר אניסטון, ריס וויתרספון וסטיב קארל, שבשל משכורות השחקנים נרשמה לרגע כסדרה הכי יקרה בטלוויזיה, היא הראשונה בעידן החדש שמחמם את מלחמות הסטרימינג. כן, כבר יש זמן מה את נטפליקס, אמזון (שתיהן זמינות בישראל), הולו ועוד כמה קטנות, אבל אפל היא הענקית הראשונה מתוך ארבע שמצטרפת כעת למשחק. בהמשך נובמבר יגיע גם דיסני פלוס, ובאביב 2020 יושקו השירותים HBO Max של וורנר בראדרס ו-Peacock של NBC Universal (לא ברור מתי מי מהן תגיע לישראל).
זוהי תחילתו של עידן חדש, ו"תוכנית הבוקר" היא הסנונית הראשונה המבשרת על עשרות סדרות חדשות שישטפו את המסך הצפוף גם ככה, יתחרו על תשומת לבנו ועל כספנו. תרצה או לא, "תוכנית הבוקר" מייצגת משהו. התוכן שלה מייצג משהו, האיכות שלה, המסר. ואם יש משהו שקשה לא להבחין בו במהלך הצפייה, זה עד כמה הסדרה מסתמכת על העידן הטלוויזיוני הישן והמוכר. זה של רשתות שידור, ערוצי חדשות ומדידות רייטינג. זה שהצופים קמים בו בבוקר ומדליקים טלוויזיה כדי שתרצד ברקע עם ראשים מדברים בזמן שהם מתכוננים לצאת לעבודה.
אם זה לא מספיק, במרכזה של "תוכנית הבוקר" ניצבים שני כוכבים של שניים מהסיטקומים האהובים אי פעם - "חברים" ו"המשרד". שתי הסדרות הקלאסיות האלה, האחת רצה במשך עשור מאז 1994 והשנייה שמונה שנים החל מ-2005, הן גם הסדרות הנצפות ביותר בנטפליקס בשנת 2018. הן ואחרות כמוהן מהוות מרכיב ענקי במלחמות הסטרימינג - לאיזו חברה יש את הנכסים הגדולים האלה שאולי לא יגרמו לצרכנים להתחבר, אבל כן לשקוע בצפיות חוזרות של פרקים ישנים ונעימים כמו נעלי בית. ספק אם מלהקי "תוכנית הבוקר" לא לקחו בחשבון את התחייה המחודשת של שתי הסדרות בנטפליקס בקרב דור צעיר וחדש.
כך שבמובנים רבים "תוכנית הבוקר" עושה רושם של מוצר כמעט מהונדס. לא פלא, בהתחשב באכסניה שלה, חברת טכנולוגיה שעושה את צעדיה הראשונים בתחום התוכן. אבל כמו לא מעט מוצרים בהיסטוריה של אפל, גם זו נתקלה לקראת צאתה בצונאמי של ביקורות פושרות. המבקרים בארצות הברית קיבלו מראש את שלושת הפרקים הראשונים של הסדרה, אלה שעלו ביום שישי באפל טיוי פלוס. הם חבטו בה וכינו אותה מפוזרת ופשטנית, ולא לגמרי יודעת מה לומר על הנושא הגדול שהיא מציבה במרכזה, MeToo, השואבת השראה ממקרים אמיתיים שבהם כוכבי חדשות אמריקאים בכירים, דוגמת צ'ארלי רוז ובעיקר מאט לאוור, הואשמו בהטרדות מיניות ופוטרו. אפל כל כך נבהלה מהביקורות עד ששעות לפני שהשירות הושק, אחרי שרוב הביקורות כבר פורסמו, החליטה לשלוח לעיתונאים את שאר פרקי העונה. זה כמובן היה מאוחר מדי בשביל הדי הרושם הראשוני, אבל מאחר שהסדרה חודשה מראש לעונה שנייה, באפל מקווים מן הסתם שההמשך יקנה להם את החסד הדרוש.
עלילת הסדרה - ששלושת פרקיה הראשונים עלו ביום שישי והשאר יגיעו מדי שבוע - מתרחשת על רקע מלחמות תוכניות הבוקר הטלוויזיוניות בארצות הברית. אלכס לוי (אניסטון), המנחה הוותיקה של תוכנית הבוקר, מגלה מעט לפני שהיא עולה לשידור כי מיץ' קסלר (קארל), השותף שלה להנחיה מזה כ-15 שנים, פוטר עקב התנהגות מינית בלתי הולמת. במקביל בראדלי ג'קסון (ווית'רספון), כתבת זוטרה ודעתנית מכלי תקשורת קטן במערב וירג'יניה, זוכה לתהילה ויראלית שמזמנת אותה אל ריאיון בתוכנית הבוקר בדיוק כשהמצב שם מתוח.
אולי ההיכרות האישית של המבקרים האמריקאים עם מושאי ההשראה של המגיש המפוטר, גורמת להם להיות רגישים יותר לנושא. לחילופין ייתכן שהווייבים הסורקיניים הבלתי-נמנעים הציפו אצל חלק מהמבקרים פוסט-טראומה מ"חדר החדשות", אחת הסדרות הגרועות של העשור, ששודרה ב-HBO במשך שלוש עונות החל מ-2012 ותיארה את המתרחש מאחורי הקלעים של תוכנית חדשות. היא הייתה צדקנית, מתחסדת, יהירה ופומפוזית, כל המגרעות המוכרות של ארון סורקין נשפכו פנימה בלי שום חן וסאבטקסט. "תוכנית הבוקר" מעלה על הדעת אותה ואת סורקין מעצם ההתרחשות מאחורי הקלעים של חברת חדשות והעיסוק בנושאים אקטואליים, אבל גם מעבר לכך נדמה שהיא פוסעת בהשראה די ברורה בנתיבים שסורקין סלל. "תוכנית הבוקר" כוללת פוליטיקה פנימית מבדרת, נאומים אידיאליסטיים, דמויות חכמות, דיאלוגים שנונים וכמובן Walk and Talk - שיחות שנעשות בזמן שהדמויות פוסעות ממקום למקום, מה שמזריק מרץ ובהילות לאירועים.
אבל סורקין הוא לא רק "חדר החדשות", ו"תוכנית הבוקר" היא בהחלט לא הסדרה ההיא. מי שעומדת מאחוריה, אחרי חילופי גברי וחיכוכים מאחורי הקלעים, היא קרי ארין, שהייתה אחראית על "בייטס מוטל" המצוינת ובעברה גם "אורות ליל שישי" ו"שנות הקסם" הנפלאות. המיומנות שלה ניכרת בתסריט שמלהטט בין הצדדים והדמויות השונות, ומניב יצירה קולחת עד מאוד.
דוגמה בולטת לכך היא אלכס, המרגישה שהחיים כפי שהכירה אותם נגמרו כעת כש"בעלה" הטלוויזיוני נעלם באבחה, ובמקביל הרשת עדיין לא חותמת איתה על חוזה המשך, מה שגורם לה להבין כי יש להם כוונות שהם אינם חושפים בפניה בגלוי. המצב הזה מותיר אותה זועמת ומבולבלת וחסרת ביטחון ונבגדת, אישה מתבגרת שהעולם דוחק אותה החוצה. כשהיא מחליטה להשיב מלחמה ולנסות לשלוט בגורלה, היא מניבה כמה מהרגעים המענגים של "תוכנית הבוקר" בראשית דרכה.
כנגדה ישנו מיץ', שהשטיח נשמט מתחת לרגליו. הוא ניצל את מרותו כדי לשכב עם נשים שכעת מצאו את האומץ להתלונן על כך. כל עולמו המקצועי והאישי קורס בבת אחת, בתוכנית שאך זה הייתה ממלכתו מתייחסים אליו כאל מת, כולם מושכים ממנו את ידיהם פשוט כי מבחינה מקצועית אין מה לעשות איתו כרגע, ואילו הוא עצמו מסרב לקחת אחריות על מעשיו. הוא הרי לא אנס, בניגוד למסומנים המוצדקים של MeToo - כפי שהוא מתאר זאת. "אני חף מפשע כמו כל גבר סטרייט בגיל העמידה", הוא אומר. השרטוט הזה של גבר מואשם מקנה הצצה מעניינת לחיים של אדם מנודה, ומעלה על הפרק את הסוגיה הנפיצה הנוגעת למידתיות של העונש המגיע למישהו כזה.
ולבסוף ישנה בראדלי, הנתפסת כשמרנית אבל בעצם אינה בדיוק ניתנת להגדרה, שהפתיל הקצר שלה הוביל להיסטוריה תעסוקתית לא אחידה במיוחד, ובבית הולדתה הרחק מניו-יורק עליה להתמודד עם בעיות משפחתיות סבוכות. היא אישה חזקה ודעתנית, בואכה חמומת מוח, המודעת היטב לתכונות שמגבילות אותה. דווקא ככזו מעניין לראות אותה מאפשרת לנסיבות לסחוף אותה - מול ראש הרשת, מול אלכס - מאחר שבלי לומר זאת בפירוש היא ללא ספק מעוניינת להיסחף איתן.
שלושת הגיבורים הללו מגובים בשפע של דמויות נוספות, התורמות לקדחתנות המתוזמרת שניתן לצפות לה מיצירה על אחורי הקלעים של תוכנית טלוויזיה במשבר. בילי קרודאפ ("כמעט מפורסמים") נהדר בתפקיד קורי אליסון, ראש הרשת החדש וחסר הניסיון, שהגיע מחטיבת הבידור אל החדשות, עם כל המשמעות הנלווית לבחירה כזו. הוא רואה כיצד המתחרה מכרסמת בקביעות ברייטינג של התוכנית ומנסה לנצל את המצב החדש כדי להכות גלים. למעשה, נראה שהוא פורח לנוכח הצרות, ונהנה דווקא כשקורה הדבר הבלתי צפוי - הרי זוהי טלוויזיה במיטבה. מלבד הנ"ל כוללת "תוכנית הבוקר" גם את מארק דופלאס ("כולנו יחד") כמפיק התוכנית שרואה כיצד כולם מנסים לכופף את ידיו, נסטור קרבונל ("אבודים") כחזאי שסומן כאחד המחליפים האפשריים, ואחרים.
כמו שניתן לצפות, המשחק על פי רוב נפלא. העשייה, תחת ניצוחה של הבמאית מימי לדר ("E.R", "הנותרים"), כולה משויפת מאוד. לפעמים אף משויפת מדי - הצילום הוויראלי בטלפון נראה הרבה יותר מדי מקצועי, וחלק מהקריינות נראית מאופקת ומשוחקת, ולא באמת כפי שקריין חדשות אמיתי מתנהג.
אבל זה לא באמת פוגם ב"תוכנית הבוקר". פשוט מקנה לה את אותה הילה סורקינית של פנטזיה בעולם האמיתי; מאוכלסת בדמויות שלמרות העולם המלאכותי שהן חלק ממנו הן זוכות ללא מעט רגעים כנים יפים, וסוחפת עם העיסוק בנושאים מהותיים כמו ניצול מיני והבידוריזציה של החדשות. הנטייה הבידורית הזו היא בדיוק חוזקה של "תוכנית הבוקר". התהפוכות שמתרחשות בעולמן של הדמויות, אלה שקורי כל כך אוהב ורוצה לנצל, הן המהלכים העלילתיים שמזינים את הסדרה עצמה.
האם כל זה מספיק ליצירה שמשיקה את מלחמות הסטרימינג החדשות? כמובן. "תוכנית הבוקר" לא מחדשת דבר ובהחלט ייתכן שביכולתה להעמיק יותר, אבל למי איכפת? אם יש משהו שהסדרה מבהירה בכל רובד שלה, זה שבסופו של דבר טלוויזיה מענגת היא טלוויזיה מענגת.
ואיך שאר הסדרות של אפל טיוי פלוס? זה מה שחשבנו על "Dickinson" עם היילי סטיינפילד, "For All Mankind" ו-"See"