מצעד 100 הסדרות של שנות העשרה: 20 הגדולות

מצעד המיני-סדרות הגדולות של העשור
מצעד סדרות העשור: מקומות 100-81
מצעד סדרות העשור: מקומות 80-61
מצעד סדרות העשור: מקומות 60-41
מצעד סדרות העשור: מקומות 40-21
מצעד סדרות העשור: 20 הגדולות

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

מחפשים המלצה לסדרה טובה? הנה מה שהכי שווה לראות בטלוויזיה החודש

עקבו אחרינו באינסטגרם

במקור: Game of Thrones
גוף שידור: HBO (בישראל ב-yes, HOT וסלקום TV)
שנים: 2011-2019

העונה האחרונה של "משחקי הכס" הפכה לחטוטרת על גבה ומאפשרת לנו לדחוק אותה אל המקום ה-20 בלי להסתכן יותר מדי בזעם הקוראים. למען האמת, הסיום הזה היה רק סימפטום נוסף של התדרדרות קשה שהחלה בעונה החמישית, כשחומר המקור שעליו התבססו דיוויד בניוף ודן וייס, ספריו של ג'ורג' ר"ר מרטין, הסתיים. אז היה ברור שהם לא ממש יודעים להגות סיפור סביר והגיוני, אבל וואו, כמה שהם יודעים לעבד סיפור קיים.

"משחקי הכס" היא הסדרה הגדולה של העשור, וזו שהשפעתה על הטלוויזיה במהלכו היא המשמעותית ביותר. עם השקעה וערכי הפקה חסרי תקדים, כולל תקציב עצום לאפקטים ומאות שחקנים, ניצבים ועובדי הפקה שפרושים במספר לוקיישנים נרחב ברחבי העולם - "משחקי הכס" עיגנה סופית את המוסכמה שהמסך הקטן לא נופל ביכולותיו ממסך הבד. הסדרה הציגה עוד ועוד ספקטקלים מדהימים, בכללם דרקונים יורקי אש וקרבות ענק, ותקציב הסדרה העצום פתח את הדלת לעוד יצירות טלוויזיוניות שנהנו מהשפע הזה. כל עונה של "משחקי הכס" נצפתה והצליחה יותר מקודמתה. עניין נדיר כשלעצמו, שנוגד את הפרגמנטציה ההולכת ומתגברת בעולם שבו תשומת הלב של הקהל מתפרסת על פני יותר תכנים.

זה היה השילוב של הכל. השיר של האש והקרח הפך לסדרה עם דרקונים ומכשפות אדומות, אבל יותר מכך היא הייתה סדרה על אנשים אמיתיים בעולם הזה, דמויות בלתי נשכחות שקרמו עור וגידים (אריה סטארק, ת'יאון גרייג'וי, ג'יימי לאניסטר, הודור ורבים אחרים), עם סיפורי אהבה טראגיים (ג'ון ואיגריט הם עדיין מהזוגות הטלוויזיוניים הכי יפים ועצובים אי פעם). וכמובן, היו הטוויסטים שומטי הלסת שפירנסו תלי תלים של דיונים ופרשנויות בטקסט ובווידאו, ובאקלים שבו חלק גדול מהצופים עושה זאת עם סמארטפון ביד, רוב רובם של הרגעים האלה הפכו לוויראליים. בעקבות "משחקי הכס", אלמנט ההלם ממותן של דמויות אהובות הפך ללחם חוקן של דרמות טלוויזיוניות, גם כאלה שלא נוטות להיות קטלניות במיוחד, ואפילו של כמה קומדיות. את כל זה גם כמה עונות מחורבנות לא יוכלו לקחת מ"משחקי הכס".

(עידו ישעיהו)

במקור: Catastrophe
גוף שידור: ערוץ 4 הבריטי (בישראל ב-HOT)
שנים: 2015-2019

החל מהפרק הראשון של "קטסטרופה", שבו גבר אמריקאי מכניס להיריון אישה אירית במהלך חופשה שלו בלונדון, הקומדיה של רוב דלייני ושרון הורגן הייתה כרוניקה של תקלות שמפילות את השמיים על גיבוריה. ובכל זאת, הכל מאוזן בסדרה הנפלאה הזו. אף פעם לא מוגזם, תמיד אנושי, תמיד אמיתי, ותמיד תמיד הורס מצחוק.

אבל הסדרה היא לא רק סך האירועים הגורליים - האובדן והפרידות והמיאוס וההתמכרויות - אלא מבט מפוכח ושנון על הרגעים הכי אכזריים של הקיום הזוגי, קטנים כגדולים. "כך אני מרגיש כלפי הרעיון של לעשות איתך סקס בימים אלה: על הנייר זה נשמע מדהים, אבל אם תיזמי את זה הלילה, נניח, אני פשוט אתרגז", אמר רוב לשרון בפרק הרביעי של העונה האחרונה. "אבל עדיין יש לי את רחשי החיבה כשאני מסתכל עלייך. אולי זה מספיק". ובתגובה שרון הנרגנת פשוט אמרה, "לעזאזל, זה באמת מספיק!".

רוב דלייני ושרון הורגן יצרו דמויות בצלמם, ולאורך ארבע עונות העבירו באמצעותן פילוסופיה שלמה, מלאת תבונה ונטולת ציניות על מהי המשמעות של להיות ביחד. כל העת הם הפגינו כימיה מקסימה שרחשה גם ברגעים הקשים של בני דמותם הטלוויזיוניים, צחקו זה מהבדיחות של זה, נראו והרגישו כמו זוג אמיתי, על העליות, המורדות והקטסטרופות שלו.

(עידו ישעיהו)

במקור: The Leftovers
גוף שידור: HBO (בישראל ב-HOT, yes וסלקום TV)
שנים: 2014-2017

זה היה עשור רב-תהפוכות עבור דיימון לינדלוף, שהתחיל עם עליהום מטורף אחרי אחת הפינאלות המושמצות בתולדות הטלוויזיה, "אבודים", ומסתיים עם אחת הסדרות המהוללות של 2019, "השומרים". בתווך ניצבת היצירה הכי פחות נצפית שלו, אבל כזו שמעריציה אדוקים וללא ספק תככב בראש רבים ממצעדי העשור - "הנותרים". דרמה מדוכדכת, חידתית ורוב הזמן יפה המתארת עולם שבו שני אחוזים מאוכלוסיית העולם נעלמו.

יגון, משבר-אמונה וניהליזם התערבבו זה בזה, אבל כוחה של "הנותרים" היה טמון לא רק בסמלים היפים ועיסוק החכם שלה בהתוויות ששרטטה לעצמה, אלא ברגעים רבי העוצמה שהפיקה מהם. כמו בסדרה הקודמת של לינדלוף, גם הקו המתווה של החדשה היה אניגמה עטופה ברומנטיקה, מה שאפשר לה בה בעת להפגין רגש ולהנחית מהלומות, לגעת ביד האחת ולתעתע ביד השנייה.

מאז ומתמיד ביקשה "הנותרים" למזג בין האובדן לבין הניסיון הנואש לפצות עליו, להשלים איתו, ליישב אותו, להתריס בפניו. איך אוהבים ונקשרים שוב לאנשים שיכולים להיעלם שרירותית בכל רגע? איך מביאים כך ילדים? אבל הנה, החיים נמשכים. ההתגברות ומשברי אמונה היו הרוח במפרשי "הנותרים" לאורך כל חייה הקצרים, ומדי פעם הבהיר לנו לינדלוף מהו חוף המבטחים שלה: החסד שבחיבור בין בני אדם. לא פלא, אם כן, שכל כך הרבה מצופיה נשבעים בשמה.

(עידו ישעיהו)

במקור: The Deuce
גוף שידור: HBO (בישראל ב-HOT, yes וסלקום TV)
שנים: 2017-2019

ניתן היה לחשוב שסדרה של אדם כמו דיוויד סיימון, יוצר אחת הסדרות שנחשבות לטובות אי פעם, תגרוף בקלות צופים, או לפחות באזז. מה גם שבניגוד ל"הסמויה", שהורכבה מעשרות שחקנים לא מוכרים, בחזית של "הצמד" עומדים שני שחקנים מהשורה הראשונה, ג'יימס פרנקו ומגי ג'ילנהול. זאת ועוד, הנושא שעסקה בו - עליית הפורנו בניו-יורק בשנות השבעים והשמונים, ובמסגרתו עניינים של ניצול מיני וניצול נשים - היה הדהוד כל כך רלוונטי עם עליית תנועת MeToo. ואף על פי כן "הצמד" שטה רוב הזמן מתחת לרדאר, וסיימה השנה את חייה כסדרה האנדרייטד של העשור, כזו שזכתה להתייחסות זעומה אפילו בקרב מבקרי טלוויזיה, וקרוב לוודאי שאף לא תפציע ביותר מדי סיכומי עשור.

גם אצלנו היא הייתה מגיעה אל מיקום גבוה יותר אילולא העונה השלישית המאוד-פגומה שלה, שהביאה אל החזית את הדידקטיות שסיימון חוטא בה לעתים (המיני-סדרה "דרוש גיבור" היא דוגמה קולעת לכך). ולמרות זאת, "הצמד" הייתה נפלאה. היצירה הטובה והשלמה ביותר של דיוויד סיימון אחרי "הסמויה", ואפשר אף לומר שנגישה ממנה, כולל גם סוף חריג ומרגש עד דמעות. הזרקור שהפנתה אל רגע מאוד מסוים בהיסטוריה הקרובה הציג אותה ללא כחל ושרק. רצופה אלימות וזימה וייאוש והרבה יותר מדי רגעים שחונקים את הגרון, אבל בה בעת גם מלאת חיים ומצחיקה ומקבלת בזרועות פתוחות וללא שיפוט את כל טיפוסי השוליים שלא מוצאים את מקומם בשום מקום אחר. סדרה שהאנישה את הנשים והגברים שמאחורי ומסביב ומנגד לתעשיית המין, תיארה את האחווה והקסם שבין הניצול והייאוש. הפיחה מחדש חיים בתפוח הגדול של פעם, העיר המסוכנת, האדג'ית, המכילה, שבין כתליה מצאו דייריה הפגומים בית ומשפחה חלופיים.

(עידו ישעיהו)

במקור: Louie
גוף שידור: FX (בישראל ב-yes)
שנים: 2010-2015

לפני שהפך לנער הפוסטר מהצד הלא נכון של MeToo, לואי סי קיי היה לכמה רגעים האיש המצחיק בעולם. מופעי הסטנד אפ שלו הצליחו כל כך עד שהוא החל למכור אותם ישירות לצופים דרך אתר האינטרנט שלו, ללא מתווכים. כך הוא גם עשה גם עם מי שהייתה בסופו של דבר תוכנית הטלוויזיה האחרונה בכיכובו, "הוראס ופיט".

אבל האמת היא שעוד לפני התפוצצות הסקנדל בכיכובו, "לואי" לא הייתה תוכנית פופולרית במיוחד. הרייטינג שלה היה נמוך, ולמרות שבחי המבקרים הבאזז סביבה היה נישתי. כל מי שעקב אחריה גילה יצירת מופת קומית, מהגדולות של העשור האחרון, עם אינספור רגעי "מה לעזאזל ראיתי עכשיו?" שהונדסו בצורה מבריקה לתוך הפרקים - עם או בלי קשר לעלילה הקלושה שמחברת בין העונות. רגעי הקסם בסדרה בלתי נגמרים, צפו למשל שוב בקטע בו לואי סי קיי מבטיח לרובין וויליאמס שאם הוא ימות קודם הוא יגיע ללווייה שלו.

התוצרים של "לואי" לא היו תמיד קלים לעיכול, ולעומת מופעי הסטנד אפ שלו גם לא תמיד מצחיקים. אלא ש"לואי" לא הייתה באמת קומדיה כפי שלא הייתה דרמה - היא הייתה מופע של איש אחד, שחייו גרמו לנו להזדהות איתו, לבוז לו או לחרוד ממנו. היו בה גירושים והורות מפוקפקת, מסע בלתי מוצלח בעולם הרווקות בגיל מתקדם, ובעיקר המון רגעים קטנים ואנושיים (כמו הרגע בו אתה חייב ללכת לשירותים באמצע הרחוב) שהפכו אותה לסדרה אנושית מאין כמוה. זה לפני שדיברנו על המונולוגים שעסקו בקושי בלהיות שמן, הומו או סתם אישה בארצות הברית. זה נשמע אירוני בדיעבד, אבל זה עדיין עובד.

אבל מאז שהתגלו הדברים המיניים הבלתי הולמים שעשה, קשה להתמוגג בפני הקרביים הפתוחים של אותו אדם. למעשה, ניתן לטעון שהדרך שבה הוא גרם לנו להתאהב בדמותו הבלתי מושלמת בעליל בתוכנית היא הסיבה העיקרית לכך שהפך לנער הפוסטר של MeToo. הארווי ויינשטיין עשה מעשים נוראיים הרבה יותר, אבל הוא לא שבר לנו את הלב כמו לואי.

(עמית סלונים)

במקור: Girls
גוף שידור: HBO (בישראל ב-yes)
שנים: 2012-2017

יש רגעים שבהם לינה דנהאם נשמעת כמו הבחורה הכי אמריקאית בעולם: היא נורא אוהבת להגזים, לעטוף כל נקודה בעשרות על גבי עשרות של מילים ריקות, לזרוק מונחים אגביים וסופר מעודכנים לשיחה, לדבר על הרגשות שלה עד כדי כתישה ובאופן כללי, לקדש את העיסוק העצמי ולהפוך אותו לאמנות. קל מאוד לראות איך היא מהלכת בעדינות על הגבול שבין גאונה לאוברייטד, אבל היא עצמה פחות האישיו כאן. האמנות שהיא אכן יצרה הצליחה לחתוך לחלוטין את כל המתווכים שמסביב, ולדבר ישירות לשכבת גיל מתהווה ומשמעותית שחשבה שאין לה מה לחפש בטלוויזיה.

אותם מילניאלים בואכה היפסטרים שהם קצת עצמאיים וקצת מפונקים, קצת מפוכחים וקצת תמימים, קצת מודעים וקצת קלולסים, קצת כמהים וקצת עייפים, קצת אידאולוגיים וקצת צרי מוח, והם אלה שהולכים לנהל את העולם. זו כנראה הדרך הכי זקנה לנסח את זה, אבל "בנות" הצליחה מצד אחד לשקף במדויק את "רוח התקופה" ומצד שני גם לצחוק עליה בציניות עדינה, גם להביט לה בעיניים וגם להביט בה מהצד. החבירה הנכונה לג'אד אפטאו ול-HBO העניקה לה צורה גראנג'ית שאפשרה לה לגדול בחלל מוגן ולהתפתח לכדי תופעה תרבותית של ממש, ליטרלי קולו של דור וכל זה. ולמרות כל הבעיות שלה, והיו לא מעט מהן, היא הצליחה לכל אורכה להישאר ייחודית ונדירה, ולתקשר עם הקהל שלה בצורה כמעט טלפתית וברמת אינגייג'מנט כה נחשקת, שצריך להיות סוג של גאון כדי לברוא.

(אופיר ארצי)

במקור: Stranger Things
גוף שידור: נטפליקס
שנים: 2015 - היום

יש אירוניה מענגת בעובדה ש"דברים מוזרים" היא תוצר של נטפליקס - ענקית טכנולוגיה שהפכה את הטלוויזיה הישנה שלנו, עם לוח השידורים הקבוע מראש והזפזופ לשום מקום, למגרש משחקים אינסופי ומותאם אישית. על רקע אלוגריתמים הייטקיים מתוחכמים, "דברים מוזרים" היא דווקא הביטוי האולטימטיבי של הגעגוע לפשוט והישן. בעוד מיליונים ברחבי העולם גמעו אותה בבינג' סופ"ש אחד, רבים מתוכם עשו זאת תוך צביטה בלב לזמנים בלתי מחוברים, בלי וי כחול ובלי זמינות תמידית. תקופה שבה ניתן היה לקפוץ על האופניים עם החברים ולצאת להרפתקה בלי לדעת לאן הדרך תיקח אותנו. והרבה יותר מכך, התחושה הזאת של אחווה פיזית של חברים בעולם האמיתי היא כל מה שדור הסושיאל כמה לו בסתר.

האחים דאפר לכדו בחכמה רבה את הכאב הנוסטלגי הזה, והפכו אותו למחווה נפלאה לתקופה שהושמצה בעבר לא מעט. הרבה דברים מוזרים נולדו באייטיז, אבל כל סצנה לאורכה של "דברים מוזרים" מהדהדת כמה היה העשור הזה שופע יצירתיות, רגש ודמיון, חסין לציניות ומסור לאותנטיות. ככל שהעונות התקדמו, ידעה הסדרה לאמץ את השינויים בגיבוריה ובעולם שסביבם, ולהפוך לסיפור התבגרות נהדר על רקע אובדן אותה תמימות יפהפיה שעליה נבנתה העונה הראשונה שלה. מעטות הסדרות שידעו למסגר כך תקופה ספציפית בחיי האנושות, והעובדה ש"דברים מוזרים" ידעה לעשות זאת תוך כדי התמקדות בחבורת בני נוער (ולא, נניח, אנשי פרסום בשנות השישים) היא רק מעלה נוספת לזכותה.

(אילן קפרוב)

במקור: Broad City
גוף שידור: קומדי סנטרל (בישראל ב-HOT)
שנים: 2014-2019

כשאבי ואילנה נפרדו זו מזו בדמעות על גשר ברוקלין בפרק האחרון של הסדרה, זה היה רגע מרגש מאוד, אלא שלאורך כל הדקות האלה הן עמדו ליד אסלה שמצאו ברחוב וסחבו איתן לדירה של אילנה. זה היה שילוב בין משמעות לבין, ובכן, הומור אסלה, שלכד את מהותה של "ברוד סיטי". מאז ומתמיד היא הייתה סדרה חתרנית. כזו שהרשתה לדמויות שלה להיות מי שהן ובעשותה כך נתנה תוקף למיליוני נשים ברחבי העולם להיות הן. ב"ברוד סיטי" נשים הורשו להפליץ ולחרבן, להיות קוויריות ותפרניות, לגדל שיער בבית השחי, להחביא סמים בווגינה, לחגוג בשמלה כחולה את התחת הדשן שלהן ואת העובדה שפעם אחת הן חדרו לגבר מאחור. הן העלו על נס את הזהות שלהן מכל היבט בערך - הנשית, החברית, הניו-יורקרית, הליברלית, וכמובן היהודית.

מופרעות, נהדרות ויצירתיות ככל שהיו ההרפתקאות של אבי ואילנה, הן תמיד היו נטועות במציאות. ניו יורק שלהן לא הייתה פנטזיה שבה נשים בנות עשרים ומשהו מתגוררות בדירות רחבות ידיים, אלא כזו שהחיים בה דחוקים לא פעם ומאלצים אותן לגור עם שותפים ולהתמודד עם פשפשים, עכברושים, סוטים ושאר בעלי חיים. אבל מעל הכל עמד הקשר בין שתי הנשים. זו הייתה חברות ממשית, צמודה, לפעמים מדי (כבר בסצנה הראשונה בסדרה אילנה מדברת עם אבי בפייס-טיים בעודה שוכבת עם לינקולן), וכזו שאפשר בכנות להגדיר כאחד מסיפורי האהבה הגדולים של הטלוויזיה. קשה לא יהיה לחוש בחסרונה.

(עידו ישעיהו)

במקור: Mr. Robot
גוף שידור: USA (בישראל ב-HOT ובסלקום tv)
שנים: 2015-2019

מעטים דבקו ב"מר רובוט" לאורך השנים, וזה ניכר הן ברייטינג הזעום והן בבאזז הרפה. שניהם היו חזקים בתחילת דרכה של הסדרה, כולל אפילו זכיות בפרסי פיבודי וגלובוס הזהב ומועמדויות לאמי, בכללן לסדרת הדרמה הטובה ביותר והשחקן הטוב ביותר, רמי מאלק. אבל אז הגיעה העונה השנייה ובזבזה חלק גדול מהרצון הטוב של רוב הצופים. הייתה לסם איסמעיל, יוצר הסדרה, נטייה להתבשם יותר מדי מהרעיונות של עצמו, למתוח אותם הרבה מעבר לרגע שבו הנקודה הובנה.

כל הביקורת הזו נכונה. אבל גם ברגעיה המתישים "מר רובוט" הייתה אחת הסדרות המבריקות והנועזות על המסך, ומי שפרש ממנה פשוט הפסיד, כי השיא עוד היה לפניה. לפעמים נדמה שהסדרה היא מגרש משחקים ענק עבור איסמעיל. זה מתבטא הן בכתיבה המתעתעת והמרובדת והן בבימוי הכל כך מוקפד (איסמעיל בעצמו מביים כל פרק מאז העונה השנייה), שבונה פריימים יפהפיים ומערערים, ומדי פעם שובר את התבנית עם פרקים מיוחדים - אחד שכולו בשוט יחיד בלתי פוסק, אחד שכולו בלי מילים וכן הלאה.

"מר רובוט" היא אחת הסדרות שלכדו בשלמות את המצב הקיומי של שנות העשרה. עידן כל כך רועש, כל כך מקטין. המשבר הכלכלי שהנמיך עוד יותר את התקרה עבור רובנו והגביה אותה עבור מתי מעט אחרים; הרשתות החברתיות שהמחישו עד כמה אנחנו בודדים, מהנדסים את הפריימים שלנו באינסטגרם כדי לספק מראית עין של חיות בתוך פרוזאיות אפורה. הגיבור אליוט אלדרסון, האקר גאון עם פיצול אישיות שמנסה להפיל את התאגיד הגדול בעולם, היה בודד ודכאוני, אך עם כל סוד שנחשף לגביו כך התברר שהוא הרבה מעבר לזה, ובהתאם גם הסדרה היא הרבה מעבר למה שנדמה בתחילה. העונה הרביעית והאחרונה, שמשודרת בימים אלה, מציגה כל שבוע פרק מדהים אחר פרק מדהים, ואחרי כל העגמומיות והמחיר הנורא שנגבה מאליוט ומסובביו היא מציגה משהו חדש שאנחנו כל כך צריכים בעידן הזה: תקווה.

(עידו ישעיהו)

במקור: Fargo
גוף שידור: FX (בישראל ב-HOT)
שנים: 2014 - היום

טבעם של מצעדים בכלל ומצעדים מקיפים כאלה בפרט הוא קיצור ושורות תחתונות, תופעה שמקשה על העיסוק בכל סדרה - על אחת כמה וכמה אנתולוגיות כמו "פארגו". עונותיה נבדלות זו מזו משמעותית ברמתן, עד שיהיה זה כמעט עלבון להשוות את השנייה והמופתית לראשונה והטיפשית למדי. ובכל זאת, הקו המקשר בין כל חלקיה הוא הכבוד העצום שהיא רוחשת לאמנות הסיפור. לא בכדי היא מתכתבת כל העת עם הדאחקה המקורית של הסרט בבימוי האחים כהן: "הסיפור הבא מבוסס על אירועים אמיתיים". נואה האולי, היוצר המבריק שמאחוריה, חוקר במהלכה שלל עצום של סגנונות סיפור ומייצר בעזרתם ניסוי טלוויזיוני נהדר: האם אנחנו זקוקים לאמת כדי להאמין לדמויות שלפנינו?

הניסוי הזה מתחיל להניב פירות כש"פארגו" מתרחקת מחומר המקור שלה (פושעים שלמייזלים) ועוברת לעיסוק בדמויות וסיפורים שלוכדים בקרבם תקופה. שנות השבעים האלימות ומלאות החשד בממסד ושנת 2016 שהתניעה את עידן הפוסט-אמת, הם המקום בו "פארגו" הופכת ליצירה יוצאת דופן. היסטוריה ובדיה מתערבבים אלה באלה, דמויות מחפשות את עצמן בתוך עולם כאוטי, ומבעד למסך של אלימות נשקפים רגעים אנושיים יפהפיים ומרגשים. האסתטיקה המרשימה והחיבה של האולי לסימבוליות ולרפרנסים היסטוריים - הופכת את הסיפורים על פני השטח לרוויי רבדים ומעמיקים. במילים אחרות: "פארגו" היא מסוג היצירות הנדירות שמתגמלות צפיות חוזרות, בדמות סיפורים נהדרים שחמקו מתחת לפני השטח של הסיפור המרכזי.

(אילן קפרוב)

במקור: The Crown
גוף שידור: נטפליקס
שנים: 2016 - היום

אם יש סדרה אחת שממש מתבזבזת על פורמט הבינג', זוהי "הכתר". בניגוד לתרבות המרתון והמריחה ו"הסרט בן 13 שעות" שהנחילה נטפליקס, "הכתר" נותרת נאמנה לפורמט האפיזודי שהופך כל פרק בה ליצירה בפני עצמה, ובחלק ניכר מהפעמים מדובר ביצירות פאר. כאלה שחוזרות אל אירועים היסטוריים מעניינים שממש דורשים שננבור בהם במשך שבוע עד שיגיע הפרק הבא, גוזרת מהם לא רק את ההתעסקות הטכנית של המלכה אליזבת ויתר משפחת המלוכה, אלא את הלך נפשם.

ברגישות רבה משרטטת "הכתר" את חייהם של המורמים מעם, את כלוב הזהב שהם נולדים לתוכו. ניסיונות למשוך את החבל אל אינדיבידואליות מתבררים שוב ושוב כחסרי תוחלת, ואם בכל זאת יש הצלחה כלשהי, "הכתר" מבהירה שזהו ניצחון לשמו. זוהי אינטימיות מלאת אנושיות, רצופת טרגדיות ומעידות, שמתרחשת במסגרת תקציב ענק (המוערך ב-130 דולר לעונה) הממחיש את העושר וההדר של המלוכה. את הדיסוננס בין הרהב לבין היותם בשר ודם. אנשים שאוהבים, שונאים, מתקטננים, גוועים ופגים, וכל הזמן הזה כבולים אל מסורות והגבלות עתיקות-יומין, אל מסכתאות מיושנות שהם מעלים בפני הציבור.

"הכתר" כתובה בחוכמה רבה, ניחנת במשחק מאופק ועתיר-ניואנסים של כמה מהשחקנים הגדולים בממלכה המאוחדת, ועמוסה בשוטים עותקי נשימה. בעקביות היא מפרקת את החד-ממדיות המובנית של המלכה ומאנישה אותה בעדינות וביופי. יש בה לבדה כדי להצדיק את מוסד המלוכה.

(עידו ישעיהו)

במקור: Atlanta
גוף שידור: FX (בישראל ב-yes)
שנים: 2016 - היום

בספטמבר 2009, כש"קומיוניטי" הגיעה לשמח את חיינו, דונלד גלובר עבר ממיקומו באחורי הקלעים כתסריטאי בחדר הכותבים של "רוק 30" לתפקיד משחק אמיתי ראשון. הוא היה מעולה בתפקיד טרוי הדביל והחמוד ותכופות גנב את ההצגה, אבל מי שיער אז שיהפוך להיות אחד האנשים המשמעותיים ביותר של העשור הזה בכל כך הרבה כובעים שונים. כולל כראפר צ'יילדיש גמבינו, שבמסגרתו סיפק את "This is America" הכבר-איקוני.

בדומה ללהיט הענק ההוא, גם "אטלנטה", שגלובר יצר ומככב בה, היא סדרה שדורשת מאיתנו להתוודע לחיי היומיום של הקהילה השחורה. זה התחיל בעונה הראשונה עם כיוונים יותר אבסורדיים, יותר מצב תודעתי מאשר יצירה ליניארית. כזו שמעדיפה להכניס אותנו להלך הנפש ולחייהם של הגיבורים, פחות לספר סיפור. בעונה השנייה היא הפכה פתאום ליצירה נוטה לשלמות, מצחיקה, מרגשת, מפתיעה, לפעמים אפילו מפחידה, נגועה בתחושה מערערת שהכל יכול לקרות. לא רק בפרק המדובר "טדי פרקינס", שבו דריוס (לקית' סטנפילד) תועה באחוזתו של אמן מנותח ומשוגע, אלא גם כשפייפר בוי (בריאן טיירי הנרי) אבד ביער בפרק אחר או כשוואן (זייזי ביטס) נקלעה בגפה לחדר מרוחק עם גבר זר. במרחב הזה מתקיימת "אטלנטה". סיפורים קצרים מצחיקים ומפחידים ומפתיעים ועצובים שמתאגדים ליצירה שלמה אחת - רבגונית אמנם, אבל אחת - על אנשים שמחפשים את דרכם.

(עידו ישעיהו)

גוף שידור: HBO (בישראל ב-HOT, yes וסלקום TV)
שנים: 2012-2019

הקומדיה הסאטירית של HBO כללה ככל הנראה את הקאסט הקומי המושלם על המסך, אולי מלבד האנסמבל שבמקום השביעי. ג'וליה לואי-דרייפוס האלילית בחזית הצדיקה כל אמי שניתן לה על תפקידה כאן, קווין דאן סיפק ביובש נפלא את שורותיו של ראש הסגל בן קאפרטי, טימותי סימונס הפך את ג'ונה ראיין לדוגמה מושלמת של אידיוט וושינגטוני, וגם היו סם ריצ'רדסון (כריצ'רד ספלט המתוק), מאט וולש (כמייק מקלינטוק הקלולס), גארי קול (כקנט דיווידסון העצי) ורבים אחרים. כולם, עם הכתיבה השנונה ביותר בנמצא, הציגו את וושינגטון ואת שחקניה במערומיהם, והמחישה שטמבלים וחדלי אישים מנהלים את הממשלה.

בסוף העונה הרביעית של "Veep" החליט היוצר הגאון שלה, ארמנדו יאנוצ'י, שהוא מיצה. המושכות עברו אל דיוויד מנדל, איש "סיינפלד" ו"תרגיע". רזומה מרשים, אבל בפועל תחת ידיו הפכה "Veep" להיות הרבה יותר קריקטורית ומגושמת. מין שילוב של הומור גס יותר ומציאות חדשה להתמודד איתה - עלייתו של טראמפ והפוליטיקה בעולם האמיתי פתאום הפכו את הסאטירה לצל חיוור שלהן. ואפילו כך, גם בעונותיה האחרונות "Veep" הייתה אחת הסדרות המצחיקות והחכמות ששזפו את המרקע, עדות לחוזקה האולטימטיבי, וחרף הירידה ברמה לאורך השנים היא נסקה שוב לקראת סופה, מה שהגיע לשיא בפרק האחרון האדיר שיכול להיכנס בשקט לפנתיאון הפינאלות.

(עידו ישעיהו)

במקור: Parks and Recreation
גוף שידור: NBC (בישראל ב-HOT)
שנים: 2009-2015

מדהים להיווכח ש"מחלקת גנים ונוף" שרדה שבע עונות כמעט-תמימות. הסיטקום שנהגה כספין-אוף ל"המשרד" ואז בעצם לא, שהעונה הראשונה והבינונית שלו מנתה רק ששה פרקים, שהרייטינג שלו היה כה פושר עד שמדי עונה תיקנו יוצריה פינאלה נפלאה למקרה שתבוטל - שרד לבסוף שש שנים. בתוך כך הוא הציג את האנסמבל האדיר בטלוויזיה: איימי פוהלר הכוכבת, ניק אופרמן כרון סוונסון, מהדמויות הגדולות והמשופמות ביותר של הקומדיה, רוב לאו, אדם סקוט, ראשידה ג'ונס, עזיז אנסרי ואוברי פלאזה, וכמובן כריס פראט, שבמקביל לדמדומי הסדרה הפך למגה-סטאר ("שומרי הגלקסיה", "עולם היורה"), אבל מי שלא ראה אותו כאן - כולל בפספוסים של הסדרה - לא יודע עד כמה האיש הזה מצחיק.

כל הדמויות האלה עבדו בשירות מחלקת הגנים והנוף של פאוני, אינדיאנה. עיר פיקטיבית אמנם, אבל חיה ונושמת, מלאת טיפוסים צבעוניים והזויים, עתירת פרטים וסופר-מטורללת, בדומה מאוד לספרינגפילד של "משפחת סימפסון". היו לעיירה הוויי ייחודי, תאגידים מקומיים, תוכניות טלוויזיה ורדיו, סוס פוני שכולם מאוהבים בו כליל (ליל' סבסטיאן הי"ד), כת סוף עולם שסוגדת לחייזר זורפ, היסטוריה רצחנית כלפי האינדיאנים משבט הוומאפוקי המתועדת בציורי קיר מרהיבים ועוד ועוד. במקביל הפכו הדמויות הראשיות לחברות טובות ובעלות מסורות ייחודיות שזלגו לעולם האמיתי, בראשן יום גאלנטיין המוקדש לאחוות נשים מדי שנה לפני ולנטיינ'ז, 13 בפברואר; או "Treat Yo' Self", יום המוקדש כולו לפינוקים פזרניים.

פגשנו את יוצר הסדרה מייק שור פעמיים במצעד הזה - פעם עם "ברוקלין תשע תשע" (מקום 88) ופעם עם "המקום הטוב" (33). "מחלקת גנים ונוף", על אף שאיבדה קיטור בחלק השני של חייה, הייתה ההתגלמות הראשונה של הגישה שוחרת הטוב של שור, של ההומור הלבבי שלו, של אהבת האדם. זה קול כל כך חשוב, וזו הסיבה שהוא ממשיך להצליח ולשגשג - הוא פשוט נחוץ. תמיד. לא רק כחלק מז'אנר שהלך והתחכם עם יצירות מטא או קומדיות עצובות ושאר תתי-סוגות שנתקלנו בהן בעשור הזה ובמצעד הזה, כולל של שור עצמו, אלא במסגרת עולם מפחיד וחסר ודאות שלא ברור לאן מועדות פניו. כמו בחייה כך גם אחריהם, "מחלקת גנים ונוף" היא אי של אופטימיות מצחיקה וכובשת, מידבקת אבל לא דביקה, חיונית ומנחמת.

(עידו ישעיהו)

במקור: The Americans
גוף שידור: FX (בישראל ב-yes)
שנים: 2013-2018

ב-2013, כש"האמריקאים" עלתה למרקע, אף אחד לא חשב שהמלחמה הקרה עוד רלוונטית לחיינו. דרמת הריגול עקבה אחרי שני סוכני קג"ב השתולים בארה"ב והקימו בה משפחה, אבל היא התרחשה בעידן אחר לגמרי, שנות השמונים, כשהמתח בין המעצמות היה כל כך מוחשי עד שבשלב מסוים הגיעו אל סף מלחמה גרעינית. עד שהסתיימה "האמריקאים" חמש שנים אחרי כן, האקלים הפוליטי השתנה מהקצה אל הקצה. פתאום העובדה שגיבוריה היו רוסים בהסתר המנצלים את ארצות הברית לתועלתם, התיישרה עם המציאות של שלהי שנות העשרה במאה ה-21.

אולם "האמריקאים" לא נדרשה למציאות כדי להיות מציאותית. הגדולה והיופי שלה היו שתיארה את ההתרחשות הזו בניואנסים ותוך התמקדות במחירים הרגשיים, הנפשיים והפיזיים הבלתי אפשריים שגובה סיטואציה כה קיצונית. פיונים בשירות אידיאולוגיות חשובות או מעצמות ערלות-לב, תלוי איך תסתכלו על זה. רגליה של "האמריקאים" תמיד-תמיד היו על הקרקע, בלי פיצוצים, נשים זוהרות או מסיבות קוקטייל. הביון היה אפרורי ונוקדני, המין והאקשן תכליתיים. עם כל המתח והקנוניות והאקשן הנלווים לעצם הקונספט, חלק עצום מכוחה חג סביב נושאים אישיים ואנושיים בהרבה. זוגיות, משפחה, חברות, נאמנות - איך כל הדברים הכי מהותיים בחיים נמדדים תחת המעטה הזה, שירות אידיאולוגי למען מטרה נעלה.

(עידו ישעיהו)

במקור: Breaking Bad
גוף שידור: AMC (בישראל ב-yes)
שנים: 2008-2013

יש משהו יאה בכך בחלוקה שסיכום העשור הזה כופה על "שובר שורות". סדרה ששתי העונות הראשונות שלה שודרו בעשור הקודם, ותמטית מתאימה לו יותר עם העיסוק שלה באנטי-הירו לבן - אבל היה זה העשור הנוכחי שקיבל את החלק ההולך ומשתפר שלה. "שובר שורות" לא הייתה סדרה מושלמת, רחוק מכך. אחרי חמש עונות היה ברור שעדיף היה לסיפור הזה על מורה לכימיה שהופך לברון סמים להסתפק במספר פרקים קטן יותר. הרבה הרבה יותר מדי מריחת זמן, דמויות שלא הלכו לשום מקום, טיפול איום ונורא בנשים שלה. עד העונה הרביעית המבנה שלה היה בעיקר חצי עונה של בנייה ארכנית, מטאפורות וסמלים, ואז חצי עונה של לחיצה על הדוושה שהמחישה עד כמה היא יכולה להיות סוחפת, מסעירה, מקפיאת-דם.

ובסופו של דבר, גם שנים אחרי כן, "שובר שורות" בלתי נשכחת. אחת מהתופעות הגדולות של תחילת העשור, ומהמרוויחות הגדולות מכוחה ההולך וגובר של נטפליקס. עוד ועוד צופים הצטרפו אליה בזכות נגישותה בפלטפורמת הסטרימינג, ובניגוד לטרנד הקבוע של דעיכה לאורך השנים, הקהל של "שובר שורות" רק הלך וצמח עם הזמן. כולם זכו לראות כיצד וולטר ווייט (בריאן קרנסטון בתפקיד ממגנט) הולך ונעשה מפלצתי וכיצד לבו של ג'סי פינקמן מהווה אלומת אור תמידית כנגדו. כולם זכו לראות את ג'סי נאלץ לטפל בגייל, את וולטר זוחל בביתו ופורץ בצחוק היסטרי, את הנקמה האולטימטיבית של הקטור בגאס, את שוד הרכבת, את "אוזינמנדיאס", מהפרקים הטובים של העשור. הגבהים ש"שובר שורות" התעלתה אליהם אולי לא משכיחים את רגעיה הקשים, אבל הם חקוקים בדברי ימי הסדרה, העשור הזה והטלוויזיה בכלל, ולכך יש להוסיף פינאלה שיכולה להתחרות על תואר הטובה ביותר בשנות העשרה - וכנראה גם לנצֵח.

ואחרי הכל זו אפילו לא הייתה היצירה הכי טובה מעולמה של "שובר שורות", אבל על כך במקום הבא בדירוג.

(עידו ישעיהו)

במקור: Better Call Saul
גוף שידור: AMC (בישראל ב-HOT, yes סלקום tv ונטפליקס)
שנים: 2015 - היום

יש במצעד הזה לא מעט יוצרים שאחראים על יותר מסדרה אחת בעלת משקל גדול על העשור הזה, אבל רק אחד מהם, וינס גיליגן, סיפק באמת שתי סדרות מסחררות בזו אחר זו. עקומת השיפור של "שובר שורות" לאורך חייה, זו שהפכה אותה ליצירה כה כבירה, פשוט המשיכה עם הספין-אוף. "סמוך על סול" - שעלילתה מתרחשת מספר שנים לפני אירועי המקור, כשסול גודמן (בוב אודנקירק) עדיין פועל תחת שמו המקורי, ג'ימי מקגיל - הרבה פחות בומבסטית ומשלהבת מאשר "שובר שורות". אבל האופן שבו לקחה דמות שבמהותה הייתה אתנחתא קומית והפכה אותה לברייה נוגעת ללב עם היסטוריה ועולם פנימי גדול, היא התגלמות המעלות של המדיום הטלוויזיוני. עד כדי כך שבמצעדים השנתיים שלנו בשנים האחרונות "סמוך על סול" כבשה פעמיים את הפסגה (על עונות 2 ו-3).

בדומה לסדרה האם, גם "סמוך על סול" מתארת את המטמורפוזה של הגיבור מאדם טוב למי שאינו כזה, וכמוה היא עושה זאת תחת תחושה של קץ ממשמש, חיץ בלתי נראה שבו יעצרו הדברים, במקרה הזה עלילת "שובר שורות" ודמותו של סול כפי שהכרנו אותה שם. וגם ישנו העתיד, בשחור לבן, אחרי שסול נמלט אל חיים חדשים, שקטים וחונקים, תחת שם שלישי, ג'ין טקוביץ'. כל הנקודות האלה בחייו משקפות את תמציתה של "סמוך על סול": סיפורו של איש שחייב לעשות את הדבר הנכון, אבל טבעו תמיד משיב לו מלחמה. ובתווך האנשים הכי קרובים לו, אחיו הקפדן והביקורתי צ'אק (מייקל מק'קין) וחברתו המבריקה קים (ריי סיהורן) שגורמת לו לרצות להיות אדם טוב יותר. משיכות החבל האלה מניבות שיאים דרמטיים נפלאים לאורכה של הסדרה.

הידיעה שהסופים של ג'ימי נמצאים מעבר לפינה ושהעתיד שכבר ראינו עומד להתרחש, הופכת את הדקדקנות והשקט של "סמוך על סול" למושלמים ושלמים. הכל מגובה במפגן פנטסטי של מהוקצעות - משחק מדהים של כולם, צילום יפהפה, עריכה ובימוי מבריקים שמצליחים להעביר סיפור גם לאורך דקות ארוכות ללא מילים. מלאכת מחשבת של משחק מתמיד בין אור לאפלה.

(עידו ישעיהו)

במקור: Fleabag
גוף שידור: BBC (בישראל באמזון פריים וידאו)
שנים: 2016-2019

מדי שנה יוצאים עוד ועוד תכנים, עוד ועוד סדרות שהופכות את חיי אוהבי הטלוויזיה למרדף בלתי פוסק. האפשרויות הולכות ומסתעפות, הצפיפות רק גוברת, אף אחד לא באמת מספיק לראות את כל הסדרות שכולם אומרים לו שהוא חייב לראות. איכשהו מעל הרעש הזה קמה ונישאה השנה "פליבג". הסדרה, שיצרה פיבי וולר-ברידג' עבור BBC במקור, עוקבת אחרי אישה צעירה, פרועה ואבודה המנסה להסתדר בלונדון על רקע טרגדיה שחוותה. היא עשתה את זה באמצעות מפגשים מיניים תכופים, אוננות מופרזת, התעללות רגשית בבן זוג שלה, הרצאות על פמיניזם ויחסים סבוכים במיוחד עם אביה ואחותה.

ב-2016, כשיצאה העונה הראשונה שלה - שגם אמורה להיות היחידה, ואז כנראה הייתה מסתפקת במקום טוב במצעד המיני-סדרות שלנו - תשומת הלב כלפיה לא חרגה הרבה מעבר למולדתה בממלכה המאוחדת. אבל אז ב-2019 הגיעה העונה השנייה ואיימה לפגום בשלמות של קודמתה, אך עשתה את הבלתי ייאמן והתעלתה עליה. מבעד להמוני התכנים שעטים עלינו מכל עבר, "פליבג" חצבה דרך וכבשה את מקומה בפסגה. באחד המהלכים המוצדקים של טקס האמי לדורותיו, הסדרה הכי טובה של השנה זכתה באחד משני הפרסים המשמעותיים בו - הקומדיה הטובה של השנה, מביסה אגב כך את העונה האחרונה של "Veep". כך עשתה גם בקטגוריית השחקנית הקומית ובקטגוריות נוספות.

לא בכדי. באמת שמדובר ביצירה חד פעמית. כתובה נפלא, שנונה, מצחיקה מאוד ונוגעת ללב. דמותה של הגיבורה יוצרת איתנו אינטימיות בלתי אמצעית כבר מהרגע הראשון, כשהיא שוברת את הקיר הרביעי, וממש עד סופה של הסדרה (לא צפויה להיות עונה שלישית, לפחות לא בשנים הקרובות), עד כדי כך שאנחנו הופכים להיות דמות אינטגרלית בחייה, אבל עם טוויסטים עלילתיים מבריקים שבכל פעם מעלים את "פליבג" כמה דרגות למעלה. מבהירים שהיא לא סתם עוד סדרה שנונה על צעירה אבודה בעיר גדולה, מה שטוב בפני עצמו, אלא נשגבת בהרבה.

(עידו ישעיהו)

במקור: Mad Men
גוף שידור: AMC (בישראל ב-HOT)
שנים: 2007-2015

בעשור הזה שודרו ארבע מתוך שבע העונות של "מד מן". כולן מלבד אחת - הרביעית, שגם כוללת את הפרק הכי יפה בסדרה, "המזוודה" - היו דווקא בסימן דעיכה ועייפות החומר. ואפילו כך, גם כשקצת חזרה על עצמה או דשדשה קמעה, "מד מן" הייתה אחת הסדרות היפות, העמוקות והמרגשות של העשור הזה. לכתה ב-2015 הוא בעצם לכתו של עידן אחר, של תור הזהב הטלוויזיוני בארצות הברית. זה שהחל עם "הסופרנוס" ב-1999, המקום שבו צמח מתיו וויינר, יוצר "מד מן", וברובו הביא אל קדמת המסך את האנטי-גיבור הלבן והאמיד, באמצעותו פירק לגורמים את החלום האמריקאי.

"מד מן" עשתה זאת תוך חזרה אל שנות השישים, על סף שינוי עצום אחרי עשורים של הדחקות, ערש התרבות הפופולרית כפי שאנו מכירים אותה היום. תקופה שבה אמריקה הלבנה והפטריארכית נאלצה להתכופף, ולו במעט, בפני אוכלוסיות מודרות שעד אז לא זכו כמעט לפתחון פה. די מדהים עד כמה עצם הגישה הזו ניבא את התוכן המגוון והמכיל - גם אם בעל כורחו או מטעמים ציניים - שהשתלט אחרי "מד מן" על הטלוויזיה ושינה אותה לעד.

"מד מן" הייתה איטית, פיוטית, מוקפדת לעילא. כמעט לכל משפט שנאמר בה היו מספר רבדים ומשמעויות, התלבושות והעיצוב שיקפו הלכי רוח ולכל פרק הייתה תמה שקשרה את הדברים. אם "הסופרנוס" לפחות סיפקה אקשן בעודה עושה דברים דומים, ב"מד מן" לא ממש היה כזה. על אף שהיו לה לא מעט קווי עלילה ורגעים בלתי נשכחים, עיקרה הוא הדמויות הגדולות שלה, אבני בוחן לתקופתם ולמקומם. הגיבור דון דרייפר (ג'ון האם), גבר בעל זהות שבורה ומסוכסכת, בדומה לאמריקה. פגי אולסן (אליזבת' מוס), הקופירייטרית שהציבה את הקריירה שלה לפני כל דבר אחר בלי להתנצל. ג'ואן הולוויי (כריסטינה הנדריקס), שיצקה תועפות של אנושיות בדמותה של היפהפיה בעלת הקימורים. וגם רוג'ר סטרלינג הכובש (ג'ון סלאת'רי), בטי דרייפר (ג'נוארי ג'ונס), פיט קמפבל (וינסנט קרת'ייזר) ורבות אחרות - כולן עזרו לברוא יצירה יפהפיה ורבת רבדים.

(עידו ישעיהו)

במקור: Bojack Horseman
גוף שידור: נטפליקס
שנים: 2014-2020

כשם שקרה בקרב לא מעט סדרות איקוניות לאורך השנים, גדולתה של "בוג'ק הורסמן" לא ניכרה בה בתחילת דרכה. על פניה היא הייתה עוד סאטירה בנאלית על הוליווד, עם אנימציה לא יפה במיוחד והומור לא חד במיוחד, בעולם של חיות מדברות המתגוררות ועובדות לצד בני אדם כשוות ערך. הגיבור, בוג'ק הורסמן (בקולו של וויל ארנט), הוא סוס, שחקן עבר מזדקן ומרוכז בעצמו שחי על אדי התהילה והתמלוגים מתהילתו ככוכב סיטקום משפחתי נדוש בסוף האייטיז ותחילת הניינטיז. יריבו מפעם וגם היום הוא גולדן רטריבר, מיסטר פינאטבאטר (פול פ' תומפקינס). הסוכנת שלו היא חתולה, פרינסס קרוליין (איימי סדריס). הביוגרפית שלו, דיאן (אליסון ברי), ובחור צעיר שהתנחל אצלו בבית, טוד (ארון פול), הם בני אדם.

די מהר, עוד לפני סוף העונה הראשונה, ניכר ש"בוג'ק הורסמן" מוסיפה עוד ועוד ועוד שכבות למה שהיא מציגה בפנינו. הקומדיה נכנסה לקצב טוב, כדרכן של אנימציות היא הייתה עמוסה בגגים ברקע ובחזית ובכיתובים מהירים שהיינו צריכים ללחוץ בשבילם על פאוז. חיבתה לשעשועי לשון יצקה קסם דוקטור-סוסי (בעברית ההשוואה הזו נשמעת אפילו טוב יותר) בעזרת המונולוגים המפותלים והמחורזים שוברי השיניים המושמים תכופות בפיה של פרינסס קרוליין, ובעיקר באמצעות הטמעת המוני - אבל המוני - בדיחות בעלי חיים. להקת החיפושיות הורכבה מחיפושיות, במשפחתה של דיאן יש כבשה שחורה אמיתית אבל היא עצמה הכבשה השחורה של המשפחה, הקלאסיקות הקולנועיות "סנאיתו ששת" ו"קאטבלנקה", סדרת הטלוויזיה "קואלהפורניקיישן", קרוקודיל בנעלי קרוקס וכן הלאה וכן הלאה.

זה קורה בקצב כל כך רצחני ובשילוב מתמיד של הומור מתוחכם ואווילי-אך-מצחיק, עד שאין מנוס מלהתמסר לזה. הדבקות של "בוג'ק הורסמן" בבדיחות שלה מעוררת הערצה, בהן כאלה שמתפרסות על פני עונות שלמות - אם זו הפיכתה של "הוליווד" ל"הוליוו" אחרי שבוג'ק גנב את האות D מהשלט, אם אלה השלטים שמיסטר פינאטבאטר מזמין ותמיד מלאים בטעויות שלא הובהרו דיין מול הטלפן ורבים אחרים כמוהם.

אבל כמובן, מעולות ככל שיהיו, הסדרה הזו היא הרבה יותר משכבות הקומדיה שלה. גיבורה הוא המשך ישיר לגיבור של המקום השני במצעד הזה ומה שייצג. שלב חדש באבולוציה של האנטי-גיבור בעל הנטייה להרס עצמי, ושלב חדש במדיום האנימציה כולו, שהנגיש את הפוטנציאל הדרמטי הטמון בגיבורים מאוירים. "בוג'ק הורסמן" נוברת בדמויות שלה תוך שהיא מדגישה באלפי בדיחות והערות קטנות את החייתיות שלהן, אך כורה מהן אנושיות כמו שמעטות מהסדרות מסוגלות לעשות. היא עוסקת בחרטות, בחרדות, בדיכאון, בשאיפה להשתנות, בפנטזיה, בחיים, בחיבור אנושי.

מצחיקה ככל שתהיה, היא כוללת את אחד הפרקים העצובים ביותר של העשור הזה, שבגללו עצם המראה של שמיים זרועי כוכבים עלול להביא דמעות לעיניי. והיא תמיד מתנסה באופן שבו היא מספרת סיפורים. כולם אוהבים להצביע על "צ'ורו בחינם" מהעונה החמישית - מונולוג שלם של בוג'ק באשכבה של אמו ביאטריס - כעל הפרק הטוב בסדרה, אבל עבורי "חץ הזמן" מהעונה הרביעית, אף הוא עוסק באמו, הוא ההמחשה הגדולה ביותר למה שעושה את "בוג'ק" ליצירת מופת. פרק קורע לב ומכשף שמובא מבעד לעיניה השיטיוניות של האם (בקולה של וונדי מאליק) ושופך אור על מה שהפך את ביאטריס לביאטריס ואת בוג'ק לבוג'ק. דורות של מצולקים שלא היה להם אלא לצלק אחרים.

הגם שיש אפלה ב"בוג'ק הורסמן", האהבה הגדולה שרפאל בוב-וקסברג, יוצר הסדרה, וחבר האמנים שאיתו (בהם המעצבת ליסה האנאוולט) משיתים על הכל, מגשרת בין הדרמה לקומדיה, גודשת את השבילים ביניהן בחמלה. כאשר הפרקים האחרונים יגיעו בינואר 2020, אולי אפילו לא מוגזם לצפות מהם לסוף עם קרן אור.

(עידו ישעיהו)

חלק ראשון

100. משפחה מודרנית
99. שלוש עשרה סיבות
98. נרקוס
97. שקרים קטנים גדולים
96. המתים המהלכים
95. הומלנד
94. המפץ הגדול
93. חניבעל
92. עמק האושר
91. ילדותי

90. גברים בגיל הזה
89. Bob's Burgers
88. ברוקלין תשע תשע
87. קוד שרוף
86. סדר אותי
85. קצה האגם
84. בייטס מוטל
83. לגיון
82. יומן השומן
81. ג'סיקה ג'ונס

חלק שני

80. ברודצ'רץ'
79. ספרטקוס
78. המרחב
77. מפרשים שחורים
76. The Knick
75. אוטופיה
74. ארצ'ר
73. Childrens Hospital
72. הרומן
71. טווין פיקס

70. ג'יין הבתולה
69. הכל לטובה
68. אימה אמריקאית
67. UnREAL
66. האקסית המטורפת
65. להרוג את איב
64. קימי שמידט
63. ה-100
62. אימפריית הפשע
61. בתוך איימי שומר

חלק שלישי

60. סאות' פארק
59. מיינד האנטר
58. מי מתגורר בבית היל
57. מוארת
56. תרגיע
55. אחוזת דאונטון
54. קוברה קאי
53. הכי גרועים שיש
52. מוצרט בג'ונגל
51. הגשר

50. מראה שחורה
49. אפיזודס
48. פשע אמריקאי
47. טרנספרנט
46. לא בטוחה
45. GLOW
44. להפוך אדם לרוצח
43. דברים טובים
42. צדק פרטי
41. נערות דרי

חלק רביעי

40. ווסטוורלד
39. הטובות לקרב
38. עמק הסיליקון
37. כתום זה השחור החדש
36. גברת מייזל המופלאה
35. שרלוק
34. סוף הפאקינג עולם
33. המקום הטוב
32. בארי
31. יורשים

30. חוליגן אמריקאי
29. בלש אמיתי
28. מומחה לכלום
27. פה גדול
26. Key & Peele
25. בית הקלפים
24. ריק ומורטי
23. קומיוניטי
22. סיפורה של שפחה
21. האישה הטובה

חלק חמישי

20. משחקי הכס
19. קטסטרופה
18. הנותרים
17. הצמד
16. לואי
15. בנות
14. דברים מוזרים
13. ברוד סיטי
12. מר רובוט
11. פארגו

10. הכתר
9. אטלנטה
8. Veep
7. מחלקת גנים ונוף
6. האמריקאים
5. שובר שורות
4. סמוך על סול
3. פליבג
2. מד מן
1. בוג'ק הורסמן

20. מטורף
19. קוורי
18. פלינט, מישיגן
17. בשורות טובות
16. לא ייאמן
15. חסרי מוח
14. חפצים חדים
13. צ'רנוביל
12. כשהם רואים אותנו
11. Gap Year

10. ארץ פראית מאוד
9. הג'ינקס
8. וולף הול
7. חסרי אלוהים
6. הכוכב הכחול 2
5. מבוגר אחראי
4. אוליב קיטרידג'
3. Terriers
2. או.ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה
1. הפסיפיק

המצעד המלא

כמו כל מצעד גם זה שלפניכם משקף משהו יחסי וחלקי, לא מעט בשל כמות התוכן האדירה של העשור הזה. המדרגים - עידו ישעיהו, אילן קפרוב, אופיר ארצי, עמית סלונים, נטליה ירמין, אופיר סגרסקי, פיני אסקל והדר טורוביץ' - בחרו את סדרות העשור בתמהיל של איכות, חשיבות ואהבה, לאו דווקא בסדר הזה. מאחר שיש הבדל בין סדרות שרצות לאורך זמן לבין כאלה שמלכתחילה מוגבלות למספר פרקים מסוים, המצעד אינו כולל מיני-סדרות. זו גם הסיבה שבחרנו לא לכלול סדרות שהתחילו ב-2019, על אף אהבתנו הרבה לחלק גדול מהן. בשלב הזה מקומן במארג של שנות העשרה אינו ברור, ובטח נפגוש רבות מהן בסיכום העשור הבא, ובוודאות בהמשך דצמבר, במצעד סדרות השנה.