רגע לפני תחילתו של עשור טלוויזיוני חדש, נדמה שאנחנו נמצאים בפתחה של תקופה מבלבלת במיוחד. מצד אחד עם כניסתם הצפויה של שני שירותי סטרימינג חדשים ב-2020 (HBO Max ו-Peacock של NBC-יוניברסל), כמות הסדרות המתוסרטות השנתית הכוללת צפויה להתקרב ל-600. על פניו, הסיכוי לנהל שיחה עם אדם אחר על סדרות טלוויזיה ש"כולם רואים" הולך ופוחת. ומנגד, נדמה סדרה ש"כולם רואים" היא בדיוק מה שכל אחת מהשחקניות הגדולות בתחום מכוונת אליו. ומכיוון שהגביע הקדוש הוא תמיד הדבר הגדול האחרון שעבד, "משחקי הכס" היא המודל הגדול הנוכחי. אפוס ספרותי שופע דמויות והיסטוריה, רוחב יריעה, ולא פחות חשוב מכך - קרקע מוכרת שמגיעה עם קהילת מעריצים גדולה, שתסחוב אחריה את המעריצים החדשים. על פניו "המכשף" של נטפליקס מסמנת וי בכל סעיפי רשימת החובה הדמיונית הזאת.
"המכשף" (במקור "The Witcher") היא סדרת ספרי פנטזיה מצליחה משנות ה-90 מאת הסופר הפולני אנדז'יי ספקובסקי, שגלגולה השני כסדרת משחקי וידאו פופולרית הקנה לה תהודה עולמית אדירה. ספקובסקי הושפע בכתיבתו רבות מפולקלור סלאבי של ערפדים, אנשי זאב ונימפות יער, וכן ניכר כי הוא חובב מושבע של "שר הטבעות". עלילת ספריו מתרחשת ביבשת נטולת שם, שנכבשה על ידי בני האדם והובילה לשיעבודם של הגמדים והאלפים - תושביה המקוריים.
אירוע בשם התלכדות העולמות (Conjunction of the Spheres) הוביל להגעתם של ערפדים, אנשי זאב, נימפות יער ומגוון עצום של מפלצות מיתולוגיות וקטלניות אל העולם. האיום של האחרונות הוביל ליצירתם של בני כלאיים. ילדים יתומים ועניים שעברו מוטציה באמצעות כשפים. התהליך חיזק את גופם, חידד את חושיהם והעניק להם חיים ארוכים במיוחד. רבים ממשתתפי הניסוי לא שרדו את התהליך, בעוד השורדים הוכנסו אל מערכת אימונים מפרכת וקטלנית שנועדה להפוך אותם לציידי מפלצות. הוויצ'רים נודדים ברחבי העולם ומתפרנסים מחיסולי מפלצות תמורת כסף. הקוד הפנימי שלהם קובע שאין להתערב במלחמות בני האדם, שבתמורה רואים בהם סוג שונה של מפלצות. גיבור הספר, גראלט מריוויה (Geralt of Rivia), הוא אחד מאחרוני הוויצ'רים שנותרו בעולם.
כמצופה מסדרה של חמישה ספרים ושני אוספים של סיפורים קצרים באורך כולל של 4,000 עמודים, ניתן להמשיך ולגולל רק את סיפור הרקע לספרים במשך כתבה שלמה. וכל זה בלי להזכיר את עלילת המשחקים, שמהווה למעשה המשך לעלילת הספרים. מתוך כל השפע הזה בחרה יוצרת הסדרה לורן שמידט (בעבר חברה בצוות התסריטאים של "דרדוויל", "המגנים" ו"אקדמיית המטרייה") לבסס את עלילת העונה הראשונה דווקא על שני אוספי הסיפורים הקצרים "חרב הגורל" ו"המשאלה האחרונה". ובעוד האוספים הללו מספקים צוהר אל אירועים מעברו של גראלט (טרום עלילת הספרים) ומקורות יחסיו עם דמויות מרכזיות אחרות בעלילה - אופיים אקלקטי ונטול הקשר רחב. הבעיה היא שהסדרה עצמה לא עושה דבר כדי לתקן זאת.
הדבר הבולט ביותר ב"המכשף" הוא התחושה הכאוטית שנושבת ממנו. כאמור, גם כתיבתו של ספקובסקי נוטה להיות קופצנית ומפוזרת בין פרקי זמן ומקום, אך זהו בדיוק המקום שבו עיבוד טלוויזיוני אמור להיות טוב יותר - ולמרבה הצער הוא ממש לא כזה. כבר בפרק הראשון נורה בליל בלתי ניתן לעיכול של אירועי עבר, שמות של מקומות, יצורים, שפות זרות ודמויות נזרק על הצופים. הכל בשטחיות נוראית וללא כל יד מכוונת. דמויות מזכירות זו לזו באגביות אירועים ומקומות שמעולם לא הוסברו קודם לכן. קרבות מכוננים בין ממלכות בני האדם סינטרה ונילפגארד (שזוכות לרקע נרחב בספרים), מוזכרים כאן בשמותיהם בלבד, כאילו הם אמורים לומר משהו לצופה שלא יודע עליהם דבר. גם "התנגשות העולמות" מושלכת גם כן באגביות בדיאלוגים, כאילו כל אחד מהצופים אמור להכיר אותם.
לכאורה, המסקנה אמורה להיות שהסדרה פונה הרבה יותר למעריצים הכבדים מאשר לחדשים, אך גם זה לא ממש מתיישב עם המציאות. גראלט של הספרים הוא דמות מסתורית, מחושבת ומהורהרת. המסתורין לגביו ולגבי מניעיו מכוון ונועד לקלף את דמותו בהדרגה. בסדרה, לעומת זאת, הגרסה של הנרי קאביל ("איש הפלדה") היא קריקטורה כמעט מביכה של מצ'ואיזם שטחי. החל מהנהמות העמוקות שמאפיינות כל תשובה שלו, דרך העיסוק הכמעט אובססיבי בגופו הערום והשרירי, ועד לדיאלוגים הטיפשיים ונטולי ההשראה - אין שום דבר מעניין או מרענן בגראלט. שימו אותו ואת קונאן הברברי של שוורצנגר מ-1982 זה לצד זה ותתקשו להבחין בהבדלים.
זהו הדין גם לגבי הדמויות המרכזיות האחרות בסדרה - הנסיכה סירי (פרייה אלן) והמכשפה ינפר (Yennefer; אניה שרלוטה). הראשונה היא הנצר האחרון לממלכת סינטרה ונכס אסטרטגי במלחמות בני האדם, כמו גם בעלת יכולות על טבעיות שמתגלות אט אט. השנייה קשורה לגראלט ביחסים רומנטיים, אבל לא פחות מכך כחלק מהגורל המשותף שקושר בין השלושה בהגנה ובהדרכה של סירי לקראת עתידה. הסדרה, בהחלטה תמוהה למדי, מחליטה להתעמק דווקא בשברירי סיפורים מעברן של סירי וינפר, וצוללת לבלאגן מוזר וטיפשי של מסעות משמימים ביער והכשרה בבית ספר למכשפות. כל אחד מהסיפורים מתואר באותה שטחיות נטולת הקשר, עם דמויות שנכנסות ויוצאות מחיינו ללא כל פשר או הכרח עלילתי. התוצאה הפוכה למטרה: סירי מתגלה כנערה מעצבנת ופעורת עיניים, וינפר היא סוג של ביץ' עם אובססיה לכוח. כל כך הרבה זמן מסך כדי להשניא את הגיבורים על הצופים.
בפרק הרביעי מצליחה הסדרה לשבור שיאים חדשים של אבסורד, ומציגה פלאשבק בלי שום סממן של פלאשבק. דמויות שמתו קמות לתחייה, ממלכות שנכבשו לפתע מתגאות בעצמאותן, מושגים מומצאים כמו "חוק ההפתעה" נזרקים לאוויר כאילו הם דבר של מה בכך. זוהי דוגמה לכל מה שרע ב"המכשף" - בין אם בבניית העולם, היחסים בין הדמויות או ההתקדמות הכוללת של העלילה ביחד. ובתוך הקקופוניה הזאת מסתתרת עוד עובדה מאכזבת על סדרה שמתהדרת כל כך בגיבור צייד מפלצות. אף שהטריילרים לסדרה נראים עמוסי אקשן וקרבות, מדובר בשלושה-ארבעה מקרים מאוד נקודתיים שנחתכו ונערכו להיראות כמו אירועים שונים. בפועל, באחד האירועים מתואר קרב בין גראלט למפלצת מפיה של דמות שחזתה בו - מבלי שנראה ולו שבריר שנייה מתוכו. אפילו את ההייפ של דם, מפלצות וחרבות לא מצליחה "המכשף" לספק.
קשה למצוא נקודות אור ביצירה המבולבלת והשטוחה הזאת. אף אחד מגיבוריה לא מעניין, נבליה קלישאתיים ומשמימים, היא מעייפת ונמרחת, עמוסת פרטים ובאותה נשימה גם חסרת קונטקסט. "המכשף" נראית כמו שמיכת טלאים שנתפרה מקרעי עמודים של סדרת הספרים. בהינתן כל אלה, החידוש המהיר שלה לעונה נוספת נראה תמוה ונמהר. נטפליקס של השנים האחרונות הרבה פחות סובלנית ליצירות שלא מספקות את הסחורה, גם כשמדובר בהשקעות יקרות. על פי עונתה הראשונה, קשה להאמין ש"המכשף" תצליח לשבור את הסטטיסטיקה הזאת ולשרוד זמן רב על המסכים.
בקטנה
התרגום העברי שנבחר לשם הסדרה מקומם בפני עצמו. אמנם נכון ש"וויצ'ר" יושב על המילה Witch, אבל גראלט עצמו והוויצ'רים ככלל הם יצירים של כישוף, אך בעלי כישורי קסם בסיסיים מאוד בפני עצמם. עיקר כוחם נובע מהשיקויים שנטלו וממסכת האימונים המפרכת שבנתה את כוחם הפיזי. ובעולם שבו פועלות מכשפות בעלות כוחות אדירים, הבחירה בשם הזה מייצרת בלבול נוסף על הבלבול העצום שגם כך שורר בסדרה. אם לא נמצאה חלופה עברית מתאימה לתיאורם של הוויצ'רים, מה היה כל כך רע להותיר פשוט את שמה "וויצ'ר"?