וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

נסיך האופל, מטפלת מסתורית ומשפחה במשבר: סקירת סדרות חדשות

9.1.2020 / 16:00

רימייק כמו שרימייק צריך להיות; סדרה קריפית, מפתיעה ונהדרת של אפל טיוי פלוס; ונטפליקס פותחת עשור ברגל שמאל. זה מה שחשבנו על "דרקולה", "שולחן לחמישה", "משרתת", "איי-ג'יי והמלכה"

טריילר הסדרה "שולחן לחמישה" 2020/טריילר הסדרה "שולחן לחמישה" 2020. באדיבות yes

דרקולה

מה: סטיבן מופאט ומארק גאטיס, יוצרי "שרלוק", חוזרים עם סדרה חדשה ב-BBC שעוסקת בדמות ספרותית קלאסית אחרת - הערפד מטרנסילבניה. הסדרה מציגה גרסה חדשה לסיפור על הרוזן דרקולה, עם עלילות חדשות שמציגות את פשעיו העקובים מדם של הערפד, אך חושפות גם את צדו הפגיע. שלושת פרקי הסדרה זמינים בנטפליקס.

מה חשבנו: כאשר "שרלוק" הגיעה ב-2010 אל המסך הקטן, זה היה מאוד בסמוך לגרסה קולנועית שזכה לה הבלש הספרותי האיקוני, וכאשר הטלוויזיה עצמה המתה - ועודנה - מבלשים וחקירות מכל סוג. מה כבר אפשר היה לחדש בסיפור הזה? אבל מופאט את גאטיס הצליחו. באמצעות טייק מודרני חכם ושנון על עלילות הספרים, ואולי בעיקר בזכות הכימיה הנהדרת בין בנדיקט קמברבאץ' (בתפקיד שרלוק) ומרטין פרימן (כג'ון ווטסון), "שרלוק" הייתה רוב הזמן נהדרת, חכמה ומענגת.

"דרקולה" מגיעה בדיוק באותה מתכונת - עיבוד נוסף לקלאסיקה, עונה בת שלושה פרקים שכל אחד מהם מונה שעה וחצי - כך שקל להבין מדוע הציפיות ממנה גבוהות. למרבה הצער, העיבוד הזה נכשל על כל שעל. למעשה, יותר מאשר את "שרלוק", "דרקולה" מזכירה יותר עיבוד אחר של מופאט לנכס צאן ברזל ספרותי - "ג'קיל". גם כאן מדובר בגרסה מנייריסטית, מרוצה מעצמה, שבטוחה כי היא חכמה רק כי מדי פעם היא מכניסה איזה טוויסט נחמד או שורה שנונה (כמו זו שעובדת רק בשפת המקור: "I'm undead, I'm not unreasonable"). אבל על כל אחד כאלה יש תשעה מטופשים (כמו "הריגה היא תחרות בריאה. רחמים הם חוסר כבוד").

"דרקולה" של בראם סטוקר מ-1897 הוא החלוץ בסוגת הערפדים, זה יופי, אבל להביא אותו אל המסך אחרי שהז'אנר כולו השתכלל והתקדם בלי לספק יותר מדי חידוש, מעלה על נס דווקא את הכובד, הארכאיות והנדושות של הסדרה - עניין שהפרקים הארוכים לא תורמים לו, כמובן. עיבוד עבש המעקר את כל הרעננות פורצת הדרך של המקור, בלי ערך מוסף ועם מינימום שאר רוח. שוב טירה רדופה ויתדות עץ וצלבים וניבים חדים ומראות ואור שמש וארון מתים ועטלפים.

"אני לא יכול לסבול ספרים גרועים", אומר דרקולה בפרק השני. "זו התחייבות, זה חוזה בין סופר לקורא, ועלי להיות מעורב בו באופן מיידי. אחרי הכל. לכל אדם יש זמן מוגבל". זו הרמה בוטה מדי להנחתה מכדי שלא תחול על "דרקולה" עצמה. סדרה גרועה שמפרה את החוזה בין היוצרים לצופה, גובה זמן יקר שיכול היה להיות מוקדש לדברים טובים ממנה בהרבה.

שולחן לחמישה

מה: הקלאסיקה האהובה מהניינטיז חוזרת כרימייק שעלילתו עוקבת אחר חמשת ילדי משפחת אקוסטה. הם גדלו במשפחה היספנית אמריקאית, וכעת נאלצים להתמודד עם החיים לבד כמשפחה מאוחדת לאחר שהוריהם מגורשים מארה"ב למקסיקו. הסדרה משודרת בימי חמישי ב-yes החל מהשבוע, בצמוד לארה"ב. במקביל עלו גם כל פרקי הסדרה המקורית ל-VOD.

מה חשבנו: רימייקים מתבררים רוב הפעמים כעניין מיותר, אבל "שולחן לחמישה 2020" - שנוצרה על ידי השניים שאחראים גם למקור, איימי ליפמן וכריסטופר קייזר - ניצבת כדוגמה לעיבוד מחודש חכם ומוצלח. מלכתחילה סיפורם של בני המשפחה רב עוצמה ורגש - גם במקור עם האחים סלינג'ר מסאן פרנסיסקו וגם בחידוש עם האחים אקוסטה מלוס אנג'לס. החיים של כולם נטרפים לנוכח המקרה הזה שאף אחד לא ראה מגיע, כולם נאלצים לשנות את התוכניות, להשהות את החלומות שלהם, להתלכד כדי שרשויות הרווחה לא יפרידו ביניהם.

ההבדל הגדול במקרה של החידוש הוא כריכתה של המעשייה הזו בסיפורי ההגירה והגירוש הנוראיים שמככבים בכותרות החדשות בארצות הברית (ולא פעם גם בישראל). מוות גדול יותר מגירוש, כן, אבל הגרסה החדשה של "שולחן לחמישה" ממחישה גם עד כמה הקו הזה בעצם דק, וגם עד כמה דווקא התרחיש החדש עלול להיות לא פעם כבד יותר על ילדים שזקוקים להוריהם. אמא ואבא קיימים ובכל זאת אינם, זמינים במרחק שיחת וידאו ובכל זאת לא יכולים לפרנס ולספק את המסגרת שכל כך חיונית לצאצאיהם. כאילו הסיטואציה אינה מאפשרת לילדים האלה, לפחות בתחילת הדרך, להרכיב מחדש את חייהם.

הגישה הזו מקנה לאירועים האקטואליים פנים אנושיות ולב רחב שהם כה זקוקים לו בעולם שנוהג בהם באדישות, וכל זה בלי להיות פוליטית במופגן או דידקטית, ותוך שהסדרה מאפיינת כל אחד מהילדים כאדם בפני עצמו, בדומה למקור, בידיים עדינות וחומלות. נקודת המוצא הזו הופכת את העיבוד החדש להרבה יותר מאופורטוניזם שתכליתו לעשות נעימי לרגש הנוסטלגיה, אלא כזה שמתבקש שיהיה כיום בטלוויזיה.

עוד בוואלה!

"אלה הם חיי" ו"שולחן לחמישה": סדרות שעשו היסטוריה

לכתבה המלאה
שולחן לחמישה 2020. יח"צ,
בידיים עדינות וחומלות. "שולחן לחמישה", גרסת 2020/יח"צ

Servant

מה: מ' נייט שאמאלאן, במאי "החוש השישי" וטרילוגיית "בלתי שביר", "ספליט" ו"מיסטר גלאס", הפיק וביים את פרק הבכורה של סדרת מתח עבור אפל TV פלוס (גם בישראל, כולל תרגום לעברית), בהשתתפותם של לורן אמברוז ("עמוק באדמה"), טובי קבל ("קונג: אי הגולגולת", "כוכב הקופים") בתור בן הזוג שלה ורופרט גרינט (רון וויזלי מ"הארי פוטר") בתור אחיה. הסדרה עוסקת בזוג ששוכר אומנת צעירה כדי שתשמור על העולל החדש במשפחה, ומשם דברים מסתבכים. כדאי לתת כאן אזהרת טריגר ולציין שבין היתר הסדרה עוסקת באבל על מותו של תינוק.

מה חשבנו: מדובר באחת מההפתעות היותר טובות ומוכמנות של שירות הסטרימינג, שהסדרות המדוברות שלו היו בעיקר "תוכנית הבוקר" ו"דיקינסון". מעלתה הגדולה של "Servant" היא באטמוספירה שהיא בוראת - אווירה קריפית מתמדת, מרתקת, צמרמורת מקפיאה שמזדחלת במעלה הגב ושלווה שהולכת ונעכרת. תנועות המצלמה שלה איטיות ובכל זאת סוחפות, המשחק של רוב הנוכחים נהדר (לורן אמברוז תמיד הייתה חוליה חלשה), והסיפור שהיא מגוללת מציג המון סמלים מסקרנים, בין אם דתיים - מה שנוכח כבר בשם הסדרה - ובין אם אחרים, בפרט כאלה שעוסקים בבעלי חיים ובאוכל, פעמים רבות בו זמנית. הבית שבו מתגוררת המשפחה הופך לדמות בפני עצמה, קודר ומסתורי, כמעט כאילו היה רדוף רוחות. ובעצם, במובן מסוים, הוא רדוף על ידי רוח אחת ספציפית.

ומעבר לאווירה, העלילה מסקרנת ורוויית תפניות. גם אחרי שמונה פרקים (מתוך עשרה בעונה הראשונה, פרק חדש מדי יום שישי) שבמהלכם למדנו עוד ועוד דברים וליקטנו רמזים, אנחנו עדיין לא לגמרי מבינים מה הולך שם. וזה לא נעשה באופן מעיק ומושך באף, אלא כזה שמעורר תהיות מה הדבר שהוביל לכך זה, היכן כל הסיפור יסתיים, ולא פחות מכך - מה לעזאזל קורה מולנו עכשיו. למה הגיבור איבד את חוש הטעם שלו, למה לפעמים צומחים לו נגעים מוזרים על העור וכפיסי עץ ננעצים בבשרו, מה הסיפור של האומנת הזו, שעושה רושם מסוים בתחילת הסדרה ואז רושם אחר ואז שוב שונה וכן הלאה. יתרון עצום נוסף בטלוויזיה מכלת הזמן של ימינו: כל פרק של הסדרה מונה 30 דקות. קצר ולעניין.

איי-ג'יי והמלכה (AJ and the Queen)

מה: דרמה קומית חדשה של נטפליקס בכיכובו של רופול, שגם יצר את הסדרה עם מייקל פטריק קינג (יוצר-שותף ובמאי של סדרות כמו "סקס והעיר הגדולה", "הקאמבק" ו"מרוששות"). מלכת הדראג רובי רד חוצה את המדינה במכונית חבוטה למסע הופעות שאולי יעזור לה להגיע לעצמאות כלכלית, ומגלה שותפה בלתי צפויה למסע: איי ג'יי, נוסעת סמויה וקשוחה בת עשר, שנוהגת להתחזות לבן. הסדרה זמינה החל מיום שישי.

מה חשבנו: סיפור מסע לכל המשפחה שבמרכזו דראג קווין וילדה קטנה ופרחחית (שאוהבת לצעוק יותר מדי) - על פניו יכול להיות קסם גדול בדבר הזה, ו"איי-ג'יי והמלכה" ללא ספק מנסה לסחוט ממנו ככל הניתן. היא מפגינה את הפנים האנושיות של הגברים שמאחורי האיפור, הפאות והשמלות (ואגב כך מציגה נאמברים שלמים של הופעות דראג), ובד בבד את הילדותיות של הקטנה שמנסה להיות משהו שהיא לא. יש קווים מקבילים בין הגבר שמתחפש לאישה לפרנסתו והילדה שמתחזה לילד כמרכיב בסיסי בחייה, והסדרה מנצלת את הדמיון כדי לחבר בין נפשם של שני הגיבורים, ואגב כך לגעת בנושאים של מגדר וזהות עצמית.

העניין הוא שהיא עושה את כל זה באופן קצת בוטה מדי. אין מרווחים שיותירו לנו לקרוא בין השורות, הכל מוגש במפורש, מנוקד בבדיחות ושנינויות שבסופן "קווין" ו"ביץ'" ו"גירל" ובקאט-פייטס, כלומר דראג קווינס עוינות. הבוטות הזו משווה ל"איי-ג'יי והמלכה" ארשת מעט מצועצעת ומהונדסת, כמו הופעת דראג, גם ברגעים שאמורים להיות כנים ורגישים יותר. המשמעות היא שצריך לחפור עמוק כדי למצוא בסדרה משהו שאינו מתוסרט לעייפה, לדוג ממנה כנות אמיתית. ככזו "איי-ג'יי והמלכה" אולי לא תדבר למי שצפה בחייו בסרט או סדרה מהסוג הזה - שתי דמויות שונות בתכלית מתחברות זו לזו בעל כורחן ולומדות להיפתח אחת אל השנייה - אבל כאופציה לצפייה משותפת של הורים וילדים, הסדרה סבירה ויכולה לפתוח ערוצים טובים של דיאלוג ופתיחות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully